לפעמים תקופה נגמרת בשקיעה אטית. כך קרה כאשר מנחם בגין ביקש להקריא הודעה אישית בישיבת ממשלה ובישר לשריו שלא יוכל להמשיך. כן, הייתה הפתעה קלה, היו ניסיונות לשכנע אותו שלא לעזוב, היו קצת דמעות. אבל הפתעה במובנה המהותי לא הייתה. שקיעתו הנמשכת של בגין הייתה גלויה לעין כל, ישראלים ומבקרים זרים. משה ארנס, שביקר בוושינגטון כשר ביטחון, שמע ממארחו שבקרוב יתקבל במטח תותחים. כלומר, הם ציפו שיהיה ראש הממשלה. מה שכמובן לא קרה. כי ארנס היה פופולרי, אבל ליצחק שמיר הייתה יכולת תמרון פוליטית משוכללת יותר. וגם כי ארנס כנראה אף פעם לא ממש רצה. לא כמו חניכו לעתיד, בנימין נתניהו.
לפעמים תקופה נגמרת באחת. כך קרה כאשר אריאל שרון התמוטט בפעם השנייה, האחרונה. יורשו של שרון, אהוד אולמרט, הזכיר את שמיר כאחד מראשי הממשלה שירצה להמשיך בדרכם. ואכן, הוא היה יעיל כשמיר, מנוהל היטב. מעבר לזה לא היה הרבה דמיון, לא באידיאולוגיה, לא ביכולת ההישרדות. אחרי שקיעת בגין בא עידן שמיר, שארך כמעט עשור. אחרי עידן שרון, שנגדע באחת, באה המתנה קצרה, פסק זמן ושמו אולמרט, לקראת עידן נתניהו.
יש רק שאלה גדולה אחת המרחפת מעל מערכת הבחירות של 2021: האם זה סוף עידן נתניהו? אם יתברר שכן, אפשר יהיה לומר שהכתובת הייתה על הקיר. כמו בימי בגין. אם יתברר שלא, השאלה תמשיך איתנו גם לבחירות הבאות, מספר חמש, שכנראה יבואו בתוך זמן לא רב. כך או כך, כאשר יתברר שאכן תם עידן, תבוא השאלה הבאה: האם יורשו של נתניהו הוא אולמרט או שמיר? האם הוא פסק זמן בהמתנה לדבר הבא, או מנהיג לטווח ארוך? שמיר נראה כפסק זמן - מול ארנס הטלגני ודוד לוי הלוחמני - אבל החזיק את המפלגה בשלטון לזמן רב. אהוד ברק, בבחירות 1999, נראה כמו מנהיג לטווח ארוך, אך כהונתו הייתה קצרה ומרה. עידן ברק בשלטון היה בקושי עידנצ׳יק. אומנם סוער, אבל במונחים של זמן שלטון, בקושי פסק זמן.
לא תמיד יש מתאם ישיר בין זמן הכהונה לגודל המעשים של השליט. שמיר שלט הרבה, ונהוג לומר שעשה פחות - אם כי יש שיציינו שגם עשה פחות נזק. ברק שלט מעט, ועשה הרבה - במקרה שלו, את הנסיגה מלבנון יספרו רוב הישראלים בצד התועלת, ואת רוב השאר בצד הנזק.
נתניהו הוא מקרה לא קל לפענוח. בצד התועלת הביא את ישראל להישגים מפליגים. כולל מבצע החיסונים המהיר והיעיל שראוי לתת לו עליו מידה של קרדיט (שהרי אם היה לא מהיר ולא יעיל הוא היה נושא באשמה). בצד הנזק חיזק מגמות של פילוג ושל חוסר אמון. כפי שאפשר היה להתרשם השבוע ממדד הדמוקרטיה של המכון לדמוקרטיה, אמון הציבור בממשלה עלה בתחילת העשור של נתניהו, ואז החל לרדת, וממשיך לרדת. כולל בקרב מצביעי הליכוד.
לפחות שלושה טוענים לירושת נתניהו כבר בסיבוב הזה. שלושה נסיכים שלא רוו נחת מהמלך: גדעון סער, נפתלי בנט, יאיר לפיד. עוד שניים חשודים בזה: רון חולדאי ואביגדור ליברמן. וגם בליכוד יש מי שממתינים להודעת האיני יכול עוד של המנהיג. ניר ברקת הוא המשה ארנס של המרוץ הפנימי. הצעיר וההייטקי. ישראל כ"ץ הוא הדוד לוי, טריבון העם. שמיר אין. כבר הרבה שנים שאין בליכוד שמיר.
מי מכל אלה יירש? הרבה תלוי בנסיבות ובמזל. אם נתניהו ייפול בסיבוב הזה, סער נמצא בעמדת פתיחה מבטיחה. כפי שתראו בטבלה המצורפת, בכל ארבע הקואליציות שאפשר לדמיין היום, סער משתתף. בדרך כלל כראש המפלגה הגדולה. המגמה בסקרים אומנם לרעתו: מ־1 בינואר ועד היום איבד מנדט בממוצע המשוקלל של כל סקרי כלי התקשורת (הממוצע שמפרסם אתר המדד על פי נוסחה של פרופ׳ קמיל פוקס). אבל הוא עדיין האלטרנטיבה לנתניהו. וכך כנראה יישאר אלא אם יתחולל אחד משלושה אירועים: איחוד משמעותי במרכז־שמאל שיעלה את לפיד מעליו. או: המראה של בנט בעקבות הפרידה מסמוטריץ' (המראה כזאת תיתכן, אבל תלויה גם בנכונות של בנט להרחיק את עצמו מקואליציה אפשרית עם נתניהו). או: תקלה משמעותית בהתנהלות של סער ומפלגתו, שתביא לאובדן אמון. כך או כך, קואליציה שאחרי נתניהו תכנס שלושה טוענים למלכות, ששניים מהם צריכים לוותר לטובת השלישי. מה שלא יהיה קל, לא פוליטית ולא פסיכולוגית.
נסו לדמיין את התרחיש. בנט קרוע בין אפשרות (שכרגע אין) להקים קואליציה תחת נתניהו, או להקים קואליציה תחת סער. במה יבחר? נתניהו מבוגר, ומתישהו יפרוש ויאפשר לבנט הסתערות מחודשת. נתניהו ותיק ומנוסה, אין תחושת מבוכה בכפיפות למרותו. עם סער קשה יותר. הוא צעיר, ואם יהפוך לראש הממשלה הבא, אולי לבנט כבר לא תהיה הזדמנות נוספת. משבצת המועמד הימני תיתפס לשנים ארוכות. וגם: בנט יצטרך לעבוד תחת מי שהוא רואה בו מועמד פחות ראוי ממנו. מועמד שאיננו בעל שיעור קומה משמעותי.
וצריך להוסיף: נטפלתי לבנט, אבל אותו קושי יהיה גם ללפיד ויהיה גם לסער. כמו שלדוד לוי היה פשוט לשבת תחת בגין, אבל קשה לשבת תחת שמיר. כמו שלשמעון פרס היה קשה לשבת תחת יצחק רבין. כמו שלדן מרידור היה קשה לשבת תחת נתניהו.
כמובן, אין לדעת כבר כעת אם סוף עידן נתניהו בפתח, אבל לליכוד יש סיבה טובה לדאגה. עונת החיסונים כבר כאן. נתניהו משתבח בה בכל הכוח. זה מזיז את הסקרים. אבל לא הרבה. פרשני הערוצים והסוקרים אומנם מבשרים מדי פעם על "עלייה" או "ירידה" במספר המנדטים של הליכוד. כך עשו השבוע בערוץ 12 בגלל עלייה קלה של הליכוד לעומת הסקר הקודם שלהם. אבל כאשר מביטים בגרף סקרי הליכוד מאוקטובר ועד השבוע, של כלל כלי התקשורת, מגלים יציבות גדולה, עם נטייה קלה לירידה. זה לא מפתיע: האם יש מי שעוד לא גיבש עמדה ביחס לשאלה כן או לא נתניהו? האם יש מי שטרם החליט אם ראוי לשלוח את המנהיג עם המזרק ביד לעוד קדנציה?
ראש הממשלה יוכל לטעון, במידה של צדק, שאין היגיון בהחלטה לשלוח אותו הביתה דווקא עכשיו, בשנה עתירת הישגים - מההסכמים עם מדינות ערביות ועד לצמרת העולמית בזריזות בנושא החיסונים. אבל היגיון, הצבעה והיתכנות קואליציונית לא תמיד מתייצבים בשלשות.
סטיית תקן
1. בשמאל מתנהל ויכוח משעשע על השאלה כן־או־לא גדעון סער. זה ויכוח שנעשה בו שימוש בפראזות גדולות, אבל הוא דווקא קל להכרעה, אידיאולוגית ומתמטית. לפי תמונת המצב המצטיירת כעת, מי שמצביע למרכז־שמאל, רוצה בהזזת נתניהו כעדיפות עיקרית ורואה בכל השאר עניינים משניים, צריך לשקול ברצינות את סער. מי שרוצה בהזזת נתניהו, אבל לא במקרה שסער הוא היורש, לא צריך להצביע לסער.
2. מפלגת הציונות הדתית של סמוטריץ' עוד לא התגבשה לכדי תמונה ברורה של סיכוי מול סיכון פוליטי. מצד אחד, שחרר את בנט מכבליו. מצד שני, עוד לא ברור אם יעבור את אחוז החסימה. בסקר אחד עבר, באחר היה לא לגמרי קרוב. כמה דיווחים השבוע גרסו שנתניהו מעוניין במרוץ נפרד של השניים, בתקווה שהלחוד ייתן יותר מנדטים מהביחד. זה מעיד על מצוקתו של ראש הממשלה: הוא מוכן לקחת סיכון של בנט משוחרר, כלומר, בנט שיש לו יותר חופש ללכת עם סער ולפיד, ובלבד שתתחזק האפשרות של קואליציית ימין־חרדים (שתמורתה יציע לבנט את השמיים, הארץ וכל צבאם - כולל צה"ל).
3. מסתובבת אגדת עם על כך שירון זליכה קרוב לאחוז החסימה. זה היה נכון בשני סקרים של ערוץ 12 - שאומנם יש לו הרבה צופים, אבל זה לא אומר שהסקרים שלו מדויקים יותר מאלה של ערוצים אחרים. בכמה מאלה של האחרים זליכה די רחוק מאחוז החסימה, וכך או כך, כדאי לזכור שבמדגם של 500 נשאלים בערך, הפער בין זליכה עם 1.5%, כלומר, רחוק מהחסימה, לבין זליכה עם 2.5%, כלומר, מתקרב לאחוז החסימה, הוא ארבעה־חמישה משיבים.
4. מה לכד את העין במדד הדמוקרטיה השנתי? את עיני לכדה העובדה שרוב הישראלים, כולל החמוצים שבחמוצים, סבורים שישראל היא מקום שטוב לחיות בו. וגם: כמה הדוק הקשר בין הערכת המצב הכללית, כולל בעניינים שאין להם קשר לפוליטיקה, לבין העמדות הפוליטיות.
5. באמריקה יוחלף השבוע השלטון, והנשיא יהיה דמוקרטי, אבל עדיין יש בה יותר שמרנים (35%) מליברלים (25%). מצד שני, מצביעי המפלגה הדמוקרטית נעשים יותר ויותר ליברלים (51%).
השבוע נעזרנו בנתוני אתר המדד, בסקרי כל כלי התקשורת בישראל, במדד הדמוקרטיה של המכון לדמוקרטיה, בנתוני גאלופ. תודה מיוחדת לסוקר מנחם לזר