כולם הבינו את הבלוף. הסגר השלישי הוא פארטיה. הכבישים מפוצצים במכוניות. במשטרה של אוחנה מנהלים לוחמה פסיכולוגית נגד ציבור הנהגים: מחסומים בנתיבי תחבורה ראשיים, רק כדי להעיק על הנהגים.

המשטרה אוכפת את הנחיות הסגר בנצרת (צילום: דוברות המשטרה)

רמבו, שנוסע לקיבוץ אורים לטפל באמו פעמיים בשבוע, מבלה שעתיים ורבע בכביש 4. מבלי להיכנס לפרטים, הוא חייב להיות שם, אז מענישים אותו. לשימעל'ה הגמד היה מזל גדול. הוא נסע למפעל שלו בשדרות, אז הוא התעכב רק 105 דקות בקטע של שבעה קילומטרים על אותו כביש. המפעל חיוני, הוא בעלים חיוני, אז מה? תסבול, בנאדם, כי בשלטון רוצים שתסבול.

לראש הממשלה אין פקקים. אומנם היה מועד למשפטו השבוע, אבל הוא נדחה בגלל הקורונה. אבל המגיפה לא מנעה ממנו לנהור בשיירה לנצרת. יש קמפיין בחירות ולביבי מותר הכל, גם להתאהב מחדש בעראברים, בלי להתעכב בפקקים.

אצל החניוקים עסקים כרגיל. לומדים בתלמוד תורה, כי הם עדיפויים, אז מותר להם הכל, ובחירות זה לא זמן להגביל אותם. אנחנו מתקרבים ל־10,000 חיוביים לקורונה מדי יום, הסגר פארטיה יוארך ככל הנראה, לחילונים אין מערכת חינוך כי הם לא חשובים לאף אחד, זה מה יש.

בהליך כימי שייחודי רק לנו בכתריאליבק'ה הופכים כסף ציבורי לזבל עם עשרות רסיסי מפלגות, ואף אחד לא מוחה. עשרות וונאביז שחולמים על כיסא באגם הדרעק מבלבלים ת'מוח, רק ביבי עובד באמת, וכלום לא ישתנה, הוא שוב ינצח. הוא לא ירכיב ממשלה, אז מה יהיה? נלך לסיבוב חמישי. עוד 2־3 מיליארד שקל לפח, כי כסף יצא מהאופנה, זה באמת פארש.

# # #

גם אצלנו בבית הכל כרגיל. גיאצ'ו הצדיק מתמכר לפורטנייט ושאר החולירות ומשחק עם חברים. רק שבכל פעם שהוא מפסיד הוא תופס קריז ומטיח את הסלולרי שלו על הקיר בעצבים. בחודש אחד הוא חיסל שני מכשירים. אז כיפוש תפסה קריז: "שנה לא יהיה לך טלפון. לא שנה, שנתיים לא יהיה לך טלפון. זהו, אתה תהיה ילד בלי טלפון".

והילד מתייפח בבכי ומבקש סליחה, ומבטיח שזה לא יקרה עוד פעם, רק שתקנה מכשיר שלישי. "בחיים לא. אתה תלמד לחיות בלי טלפון, זהו, אין כסף יותר לטלפונים, אני החלטתי".

שכבתי במיטה בניסיון לקרוא, אבל המהומה הזו הוציאה אותי מריכוז. הגעתי לזירת הפיגוע בסלון. "כיפוש, מה נסגר איתך? תראי איך הוא בוכה, למה אין לך לב?".

"מאמי, אל תתערב. הוא צריך ללמוד להפסיק להשתגע על הדברים שלו, ולהפסיק לשבור. תשאיר לי את זה".

"כיפוש, אני לא יכול לשמוע את הבכי, זה גומר אותי. הוא הפסיד במשחק, אז זה מתסכל אותו. תחשבי על הצד החיובי, שהוא ווינר בנשמה, מה את רוצה, ילד כאפות שרגיל להפסיד? זה מעודד אותי שהוא נלחם, שהוא יודע שזה רע להפסיד. יאללה, סגרי לי ת'פינה הזו. אני צריך שקט, ואני לא אוהב בכי".

אבל עכשיו כיפוש היא פדגוגית דגולה, והיא נאבקת בילד בן 8, שעיניו הכחולות רטובות מדמעות, וזה אוכל אותי. "מאמי, אני לא מתקנת לו את הטלפון. אולי בכלל צריך מכשיר חדש, ואין מצב. תשאיר לי, הוא יסתגל, אני מכירה את הילד שלי, אל תתערב, אני מבקשת".

חזרתי לחדר, פתאום הגיע הצדיק, נשכב במיטה והתחיל להתייפח. "אבא, עשיתי טעות, אבל אני מבטיח שאם תתקן לי, אני לא אעשה את זה יותר". היה לי קשה, אני לא יודע להתמודד עם דמעות. אם היה צועק, מקלל, היה באמת עדיף יותר, כי להתנמר זה טבוע לי בדם. "גיאצ'ו, די עם הבכי, לא מתאים. אני אתקן לך, בסדר? רק תפסיק לבכות. לך לסלון עכשיו ותשחק פורטנייט בטלוויזיה. אבל אני נשבע לך שזו פעם אחרונה שאתה זורק טלפון על הקיר. הבנת אותי?".

הוא זינק עליי וחיבק אותי בעוצמה. "אבא, אני אוהב אותך, באמת". אין עליו, הילד ממיס. ואז הוא הלך לסלון, ועל הדרך זרק משפט לאמא שלו במטבח: "זהו, לא צריך אותך. אבא יתקן לי". שמעתי את הקול המתכתי במשחק, את הצעקות שלו על חבריו, והתפעלתי מעצמי כמה אני טוב בניהול משברים.

אבל אז הופיעה כיפוש עם קוקו בלגן ומגבת על הכתף, והיה לה מה לומר. "לא להאמין שבתוך כל האריזה שלך של הבריון אתה כל כך חלש. אתה פשוט חלש, מאמי, שתי דמעות ואתה נשבר. אל תתלהב מעצמך, גיא יודע שאתה חלש. אבל אתה לא שובר לי את המילה. קח את שני המכשירים, תראה אם אפשר לתקן אותם, ואם זה אפשרי, אתה מביא אותם אליי. הבנת אותי? הם יהיו אצלי, ואני אחליט מתי לתת לו אחד מהם. הבנת אותי? אל תתחיל להירדם לי עכשיו, תענה לי שהבנת".

היו לי תשובות בשביל המרוקאית הזו, שדוגלת בחינוך סטליניסטי, אבל ויתרתי, כי אני יודע מה טוב בשבילי. אז רק אמרתי "בסדר, אין בעיה", ונמנמתי קלות לשעתיים. אין כמו שינה לפתרון בעיות.

# # #

ממש לפני שנרדמתי, סיכמתי ביני לביני שהיא לא תכעס עליי יותר מדי. בכל זאת הקרבתי בשבילה, והסעתי אותה לחנות רהיטים בפתח תקווה. בגיל 62 מינוס חודש, הייתי פעם ראשונה בחיי בתוך חנות רהיטים, והתבוננתי במתרחש כאילו אני בפרק של נשיונל ג'יאוגרפיק. זיו, הבעלים, הכין לי אספרסו כפול והסכים שאעשן. אני מכיר אותו, אז הודעתי לו: "בנאדם, זה עליך שכיפוש לא קונה כלום. זה לא זמן, קורונה עכשיו".

אבל זיו, שרגיל לטיפוסים כנועים כמוני, חייך ואמר: "קוף, עוד שני סגרים כאלה ואני יוצא לפנסיה. אין מי שנכנס אליי ולא קונה". לא השתכנעתי וחזרתי על עצמי: "תדאג לזה שהיא לא תקנה, אתה הרי איש טוב". צפיתי באולם הענק שבו נשים הסתובבו כמו נרקומניות שמחפשות מנה ובודקות את כל הסחורה, והגברים נראים מוכי גורל שלא יודעים מה נפל עליהם.

"תקשיב לי", המשיך זיו, "שנה אנשים לא נסעו לחו"ל, אין מסעדות אין בילויים, הילדים הטריפו את הנשים. פה זה הפורקן שלהן, קונות ריהוט שיהיה להן משהו חדש בעין". הזדקפתי ושאלתי אותו אם הוא התחפש לסוציולוג. פתאום הגיעה כיפוש ושאלה אם אני מוכן לשבת על איזו ספה, לבדוק אם היא נוחה לי.

"כיפוש כפרע, זה לא מעניין אותי. אני טוב לי גם על פוף. הכי חשוב שיהיה לך נוח. ממתי אני מתעסק עם רהיטים?". זיו אמר שאלך איתה, כי זה יותר עדיף לי. נשכבתי על הספה, וביקשתי ממנה שתארגן משהו יותר קשיח. "מאמי, זה לא ספסל בגינה, זו ספה. היא נוחה לך?". אמרתי שהיא נוחה, כי רציתי כבר ללכת ולחזור לקפה. מה לי ולקניות?

היא שחררה אותי מהלחץ, והמשיכה להסתובב. חזרה כעבור עשר דקות ואמרה שהיא מצאה משהו בשבילי ליד הספה, "אתה ממש תאהב את זה". היא כל כך התלהבה שמיד אמרתי שזה נדיר, ההתאמה בין הכורסה הזו אליי, ממש זיווג משמיים. "כיפוש, תקשיבי, תם הטקס. את מתחילה לאבד את זה, אני רוצה ללכת מכאן, ועכשיו אני רוצה. אין לי אוויר, מסתובב לי הראש. אני לא טוב בחללים סגורים, בואי כבר". בסוף הסיוט נגמר, היא קנתה מה שרצתה ואני כבר בחוץ.

הגענו לצומת סגולה, פתאום היא אמרה: "יואו איך שכחתי. תקשיב, מאמי, יש שם כורסה עם ידיות שקופות, אני רוצה אותה". לא הספקתי להגיב והיא כבר טלפנה לזיו. "תקשיבי, כפרע, את חייבת אבחון. את אדם לא נורמלי. מי צריך את כל השטויות האלה? הילד והכלבה רצים בבית כאילו זה מסלול אתגרי, ואת מוסיפה להם עוד פריטים, בשביל מה? זה יפגע לי בשקט שאני צריך". אבל היא הייתה בזון, לא רואה אף אחד ממטר רץ. "אתה לא מבין בזה. צריך תחלופה, כל כמה שנים צריך להחליף", היא ענתה. בסדר, כל עוד היא לא מחליפה אותי, ויש מי שדואג לי, אני רגוע.

# # #

עם היקיצה מהנמנום, החלטתי שזה הזמן לפארה־דווארה ברחובות. קודם כל האזנתי כדי להבין מה עושה האויב, אם היא עדיין במטבח. היה שקט חוץ מהקולות של הפורטנייט. מצאתי את גיא טרוד במשחק, שאלתי: "איפה אמא?". הוא ענה שהיא ירדה עם שרי הכלבה. בשלוש דקות התארגנתי, ונמלטתי.

הגעתי לקיוסק של שי באזורי חן. לא היו שם הרבה אנשים, גג 400, כולל 150 שהתפללו בסמוך. שתיתי שייק פירות לעיצוב האישיות, ושאלתי את הג'מעה מה המשימות שהטילו עליהם בנות הזוג. אנשים נעו בעצבים, וספרו את הדקות לטלפון שאמור להגיע מהנשים עם השאלה: "איפה אתה?", כי הילדים כבר אכלו להן את הכבד.

הפיזור היה מהיר יחסית, כי השיחות האלה הגיעו, והמשכתי ל"ארקפה" בנווה אביבים. יש גינה בסמוך, ומאות משפחות עם ילדים הגיעו לשם במזג אוויר קיצי. הזמנתי כריך וחיכיתי בתור, שנראה היה בלתי נגמר. ממול חנתה ניידת של הפיקוח העירוני. אף אחד לא ספר אותם, כי אם זה לא משטרה זה לא קיים.

סוף־סוף הגיעה הסחורה ומצאתי לי פינה בכניסה לגינה. מיד הגיע הפקח. "קוף, אסור לשבת כאן", הוא אמר. "תגיד, אתה אמיתי?", שאלתי אותו, "אני פחות מאלף מטר מהבית, אני לבד, מחכה לאנשים, ואוכל. לא לימדו אותך שאין משיחין בשעת הסעודה? יש כאן מאות אנשים בגינה ו־200 ציפורים מצייצות. הנה ציפור, תיפול עליה ורד ממני".

פתאום התחיל בלגן ליד הקפה, והפקח רץ לשם ושחרר אותי. רוברט, שעקב אחרינו ממכוניתו עד שהפקח הלך, שאל למה הייתי חייב להתווכח איתו, וניסים הודיע פתאום שלא יצביע לביבי. "הפעם הוא הגזים, אני ליכודניק כל חיי, אבל הפעם אני לא יכול להצביע לו". שלומי התפוצץ מצחוק ואמר לו: "די ניסים, די. כל פעם אותו דבר איתך, יורדת לך העבודה, אתה כועס עליו, אבל מתגבר ומצביע לו. די, אין לי כוח אליך".

רוברט הציע לו להצביע לרשימה המשותפת, כי עכשיו העראברים זה סבבה, אפילו ביבי התאהב בהם אז הם כשרים לקול יהודי טוף. התחיל ויכוח כמה מנדטים יפיק הליכוד מהאהבה הישנה של ביבי לבני דודנו, וחגי שאל אותי למי אני מתכוון להצביע.

"אני לא מתכוון, כולם מאוסים ובזויים בשבילי. אבל אם מישהו ישלם, וישלם טוף, אני מצביע לו. אני פנוי להובלה, כל מי שנותן מתנות אני איתו. הרי הבטחתי גם לכפיר שמצביע לש"ס, שאם אריה נותן געלט, אני איתו. אני הרי זונה פוליטית, תביאו אתנן, אני גם צועק ברחובות 'היידה ביבי'". אז כולם סיכמו שאני אפס בלי אחריות ציבורית, והסכמתי מיד. רק תביאו את השלל.

# # #

קבעו לי תור לבדיקה במכון עיניים. כיפוש אמרה שהיא תבוא איתי, לטפל בעניינים של הביטוח וכל השטויות האלה. האופטומטריסטית התעללה בי עם כל מיני מכשירים וטיפות צורבות, אבל התנהגתי יפה. עכשיו מגיעים עם התוצאות לרופאה, שהודיעה לי שיש לי קטרקט, ושצריך לנתח. נגמר לי הדם בגוף.

"אל תפחד", אמרה הדוקטור, "זה ניתוח קטנצ'יק, שבע דקות וזה נגמר". אמרתי לה שאני רוצה הרדמה מלאה, אני לא בנוי לניתוח בערות מלאה. "זה בלתי אפשרי", ענתה הדוקטור, "אני צריכה לדבר איתך תוך כדי. בוא, אני אסביר לך. אני מרסקת את העדשה עם עיפרון מיוחד, ואני שותלת לך עדשה חדשה. אתה תהיה חדש"... קמתי בתנועה חדה. "מה אמרת? מרסקת לי את העדשה? למה ככה? אין לך משהו יותר עדין? למה לרסק?".

כיפוש התערבה. "בעלי היסטרי, אני מבקשת שתהיי פחות גרפית בתיאורים. תגידי לי מה ההכנות שצריך לעשות. הוא יעזוב אותנו וייצא לעשן". נפרדתי מהן בחום ויצאתי מהבניין. המשפט "אני מרסקת לך את העדשה" לא עזב אותי. הגעתי לגיל הזה שמתחילים לתקן אותי. בקיצור, אני נרקב לגמרי.

בגלל הטיפות להרחבת האישונים לא יכולתי לנהוג, וכיפוש הובילה אותי. "תגידי לי, אפשר לסמוך עליה? כיפוש, היא מפחידה אותי". "מאמי, היא נשמעת מקצועית. זה רק שבע דקות, תעשה מה שהיא מבקשת ממך, מה פתאום הרדמה כללית? חצי שעה היינו ויצאנו". אמרתי לה שאני חייב לסדר ת'ראס. "כיפוש, זה הזמן שלי לדאוג לי. אני חייב לקחת משהו נגד הפחד. אני לא מסוגל לאבד שליטה, שמישהי מנסרת לי את העין החמודה שלי. אני חייב להתארגן, רק לניתוח המקאברי הזה. אל תציקי לי, אני יודע מה טוב לי".

היא לא הפגינה אמפתיה יתרה. "תירגע, אתה לא מתארגן, אתה היסטרי עכשיו, זה יעבור לך. אני אהיה בחדר הניתוח, ואני אשמור עליך. אל תדאג". אמרתי לה שזה לא מנחם אותי. "ואם פתאום תזוז לה היד? כי בעלה הרגיז אותה בבוקר, ממש רק מילימטר, בום, אני לא אראה יותר. זה לא זמן להיות סאחי, את לא יכולה להבין את זה". אבל כיפוש ענתה שהיא מבינה הכל, והיא בטוחה שיהיה בסדר.

נסעתי לבקר את אמא שלי. דיווחתי לה שאני הולך להתנתח, וזו עוד תורשה שהיא ואבא העבירו אליי, כי הגנטיקה שלהם דפוקה לגמרי. "שטויות, רוני", היא ענתה. "אני עברתי את זה, זה ממש כלום. רק תדאג שיהיה רופא טוב. חברה שלי עשתה את הניתוח הזה, אבל הרופא גמר לה את הקרנית, והיו צריכים לשתול לה חדשה. תיקח רופא טוב".

עלתה לי בחילה. לאמא שלי תמיד היו שיטות עידוד מיוחדות. "רוני, אתה יודע, אני חוששת מהחיסון השני. יש לנו כאן דיירת שקפאה לה היד. היד שלה פשוט באוויר, והיא לא יכולה להזיז אותה".

"אמא, את שוב מתחילה לדמיין? באיזה חומרים את משתמשת? תני לי קצת. קפאה לה היד באוויר? את שומעת את מה שאת אומרת?".
היא צחקה ואמרה: "אני נשבעת לך. פשוט היד שלה באוויר". אמרתי לה שאני מקבל חיסון שני בשבוע הבא, אז אני אשמור על הידיים שלא יקפאו לי. "תיזהר, רוני", היא התחילה להבהיל אותי, "אומרים שהחום עולה. אתה לא מגיב טוב לחום, אני אדבר עם שרית. אתה ב־38 מתחיל לדבר שטויות, צריך להשגיח עליך. מצד שני, אתה מדבר הרבה שטויות גם בלי חום".

# # #

הבשורות הטובות הגיעו מישראל, שדיווח על שובו של הכרוב הרומני. "אמא של סורלה לא תבוא, כי הצעתי לה לבשל את הכרוב הממולא לפני החיסון השני, כי מי יודע מה יקרה לה, אז היא בלחץ. אבל מצאתי מחליפה ראויה. אל תדאגו, זה יהיה אותו דבר".

פולו הרומני שאל אם המחליפה נחשפה לתיבול של העדות. "אתה יודע, כוסברה, תימין וכל העשבים שיש להם. אוכל רומני זה אוכל עדין, טעמים יסודיים. בעדות לא יודעים את זה".

הרגעתי את הפליט הרומני. "אל תדאג, ואל תרגיז לי את ישראל. יש לסורלה מספיק אחיות, יהיה בסדר. יש למה לחכות, תכין בינתיים קליפ של תודה ברומנית עם כל החנופה שלכם: צ'יפאץ' וצ'סה הודא, ואל תציק לבנאדם".

הוא התרצה, ואנחנו נסגור שבוע כמו שצריך. סיימנו חצי סגר לפני ההארכה. המשפט ב־8 בפברואר, אז נצא מהסגר בטח לקראת ה־10 בחודש. זמן יש לנו בשפע.
 
tguvot@maariv.co.il