ביקור של ראש הממשלה בנימין נתניהו בנצרת, שהתקיים בשבוע שעבר, עורר כצפוי אין ספור גלי ביקורת וכעסים. מעבר לטענות כלפי נתניהו עצמו שהתהפך כמו סטייק - כמאמר הוגת הדעות מ' רגב - ביחסו לערבים, היה ניתן לזהות גם לא מעט תרעומת כלפי הציבור הערבי ש"אוכל את הבלוף". חברים רבים שלי, מאזורי השמאל־מרכז, אף פנו בקריאות מרגשות לערבים בפייסבוק, בנוסח - אל תיתנו לו לעבוד עליכם ולקנות אתכם בכסף. אגב, יהיה מרתק לבחון את מספר החברים הערבים שיש להם בפועל בפיד, אבל זה כבר עניין אחר.

אם נשים רגע בצד את הפטרנליזם המקומם, שמתייחס לערביי ישראל כאל מקשה אחת, הנוחה לפיתויים ולכזבים, בואו נדבר רגע על החלק המהותי של האזהרה. זה של "קונה אתכם בכסף". על מה הוא בעצם מרמז? שנתניהו, מתוך ניסיון לגרום לערבים להצביע עבורו, מבטיח להם דברים שייטיבו את מצבם. החומרי לפחות. נכון, בעולם אופטימלי שלטון מכהן אמור לנהל את ענייניו והקצבותיו בהתעלם משיקולי בחירות, אבל אם תמצאו מדינה אחת שעונה על ההגדרה הזו, תמסרו לה ד"ש חמה. כלכלת בחירות היא המצאה ישנה בערך כמו הדמוקרטיה.

אבל יש לה גם צד שני. הציבור הערבי, חלקו לפחות, שלא חושב לרגע שנתניהו נהיה פרו־פלסטיני ועומד לפרוץ בשירת "בילאדי בילאדי" סוחפת, אבל עושה לעצמו חשבון תועלתני ופרקטי ומחשב את המסלול הפוליטי שלו מחדש. במילים אחרות, יש כאן מפגש אינטרסים. הוא אולי ההפך מרומנטי, ונגוע בציניות, אופורטוניזם ושלל תארים מפוקפקים, אבל התוצאה שלו יכולה להיות דווקא חיובית. שילוב ממשי של ערבים בפוליטיקה הישראלית, והחלשת הקו הבדלני שעל פיו הפוליטיקה הערבית מתנהלת מאז קום המדינה.

זה מזכיר לי את סיפור השחקנים הערבים בנבחרת ישראל בכדורגל. אף אחד מהם לא עושה זאת ממניעים אידיאולוגיים, והם ודאי לא מרגישים בנוח עם סמל המנורה שמתנוסס על חולצת הנבחרת, או עם נגינת "התקווה" בפתיחת המשחקים. עבורם, החברות בנבחרת היא קודם כל אינטרס מקצועי וכלכלי. ערכם בשוק, בייחוד הבינלאומי, עולה כשחקני נבחרת. אבל ההשתייכות שלהם לקבוצה כזו כשלעצמה היא מנוע של דו־קיום. קהל ערבי מגיע למשחקי הנבחרת, דבר שלא קרה מעולם. השחקנים הערבים והיהודים נלחמים יחד, למען מטרה משותפת וגו'. בקיצור, מתוך שלא לשמה בא לשמה.

אותו רעיון בדיוק, וגם אותן טענות, קשורים ישירות בהסכמי הנורמליזציה שנחתמו באחרונה עם שלל מדינות ערביות. המתנגדים ניסו לאתר את האינטרס הכלכלי שמאחורי החיבוק החברי, ומיהרו להכתיר את ההסכמים האלה כ"עסקאות נשק" וגו׳. עכשיו, ברור לחלוטין שאיחוד האמירויות או בחריין לא שינו את המדיניות שלהן כי התאהבו לפתע ברעיון הציוני. גם כאן, הכל אינטרסים. אויב משותף, בדמות איראן, ושיקולים כלכליים וצבאיים הנשענים על תמיכה אמריקאית. ושוב, מה בעצם רע בזה? הרי מתוך התועלתנות ההדדית צומחים דברים יפים כמו תיירות, מסחר ושינוי מבורך בתפיסה של דמות הערבי בחברה היהודית בישראל.

כל זה, אגב, ממש לא תקדים. כל חזון "המזרח התיכון החדש" של שמעון פרס בוסס על אינטרסים. על המחשבה שאם לאזרח הפלסטיני יהיה טוב בחיי היומיום, ישתלם לו לוותר על אידיאלים כמו זכות השיבה. גם הסכם השלום הוותיק ביותר שלנו, עם מצרים, מבוסס אך ורק על אינטרס הדדי. כי הרי אהבה גדולה אין שם, לפחות באזור הפירמידות. ובכל זאת, האינטרסים סייעו לו להחזיק מעמד למעלה מ־40 שנה.

מה שמוביל אותי לעוד מהלך מפתיע של נתניהו, והוא "מפגש הפסגה" עם אביב גפן. אפשר, ולגיטימי, ללעוג לחיבור הזה. לעניין הפתאומי שראש הממשלה מגלה בעולם התרבות דווקא לפני בחירות. או למגלומניות של גפן, שמכתיר את עצמו כנציג האומנים. אבל בשורה התחתונה, אם חיבור האינטרסים המפתיע והמאוד זמני הזה יביא לאיזושהי רווחה לעולם התרבות, זה שמדיניות ההשמצות והקיטורים כלפי הממשלה לא ממש הועילה לו מאז מרץ 2020, זה חשוב בהרבה מכל הססמאות.

על הסכין

1. יש משהו מפחיד ביכולת של כולנו, רובנו לפחות, להסתגל באופן כל כך טבעי לסגר שלישי, ועוד כזה שאין מעליו תאריך תפוגה ברור. לפעמים משהו קטן מזכיר לי שאני שרוי בסגר ולמעשה חלק ניכר מהזכויות שלי כאדם חופשי נשללו, וכולי מצטמרר. לא מאובדן החופש, אלא מהעובדה שהתרגלתי אליו כל כך בקלות.

2. ויש משהו מפחיד עוד יותר בקלות שבה אנחנו סולחים לנבחרי ציבור שלא מהווים דוגמה אישית בתקופה קשה כל כך. התצלום של מירי רגב חוגגת עם עובדי לשכתה, ללא מסיכות ושמירת מרחק, היה אמור לעורר פה מהומה רבתי. אבל הוא ייצר בקושי כמה פוסטים נזעמים לאורך יממה. מה אנחנו יותר, מיואשים או מותשים?

3. "ארץ נהדרת" ממשיכה לשמור על רמה גבוהה גם אחרי אין ספור עונות, ומקפידה להתרענן ולשלב כישרונות חדשים. אבל עם כל הכבוד לכולם, כל שנייה של טל פרידמן על המסך היא ליגה אחרת. בוגי יעלון שלו הוא אחד הדברים הכי מצחיקים שנראו על המסך לאחרונה. בשיא הרצינות, אם הדמות הזו תהיה קבועה, היא תעניק ליעלון מנדט אחד לפחות.