לטור המלא של קלמן ליבסקינד

לפני כמה חודשים, כשהחלו הדיבורים על כוונת הממשלה לאשר את הקמתם של שלושה יישובים בדואיים חדשים - דיבורים שהצטרפו לטענה עתיקת יומין, שלפיה ממשלות ישראל לא בונות למגזר הבדואי ולא משקיעות במגזר הבדואי, ובכלל שלבדואים אין די פתרונות דיור - פניתי לרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב וביקשתי מספרים. כמה מגרשים, שאלתי, פיתחה המדינה על חשבונה לאוכלוסייה הבדואית, והם עומדים ריקים, מוכנים ומזומנים לאכלוס?

הנתונים, שנחשפים כאן מרתקים. נכון להיום ישנם בנגב 4,538 מגרשים שמדינת ישראל פיתחה ביוזמתה, בהשקעתה, והם פנויים ומחכים שמשפחות בדואיות ייכנסו אליהם ויבנו בהם את בתיהן. כמה עולה לפתח מגרש כזה? תלוי בגודל, תלוי היכן. בממוצע משקיעה המדינה בכל מגרש כזה בין 150 ל־200 אלף שקל. כמה בתים אפשר לבנות על כל מגרש? ובכן, בגדול, בין שתיים לארבע יחידות דיור. בחלק קטן מהמגרשים נבנו גם שש ושמונה. את החשבון תעשו לבד. איך שלא תהפכו את זה, מדובר במגרשים שיכולים לקלוט לכל הפחות עשרות אלפי בדואים, והכל ביישובים חוקיים ומוסדרים.

אז למה הבדואים לא באים לבנות? התשובה מעט מורכבת. את כלל המגרשים הריקים נחלק לשתי קבוצות עיקריות. 1,959 מהמגרשים שפותחו על ידי המדינה, בהשקעה של מאות מיליוני שקלים, זו הקבוצה הראשונה - עומדים חסרי שימוש למעלה משני עשורים. איך זה קרה? חלק גדול מהמגרשים - לדוגמה בתל שבע, בערוער, בכסיפה ובלקיה - יושבים על "תביעות בעלות" של בדואים. מהי תביעת בעלות? בשנות ה־70 אפשרה המדינה לכל בדואי לרשום בצורה מסודרת אצל פקיד ההסדר, איזו קרקע הוא טוען ששייכת למשפחתו מימים ימימה. איש לא נדרש להוכיח כלום. איש לא נדרש להציג ולו נייר אחד שיחזק את טענתו. המדינה, מצדה, התייחסה אל הרישומים הללו כאל אוסף של טענות. הבדואים, מצדם, ראו ברישום הזה משום הכרה של מדינת ישראל בתביעותיהם ההיסטוריות. אלפי תביעות הוגשו אז על שטחי ענק, שהיקפם גדול למעלה מפי 15 משטח השיפוט של תל אביב.

מדינת ישראל עשתה במשך שנים מאמצים גדולים לשכנע את הבדואים לעזוב את הפזורה, לשחרר את הקרקעות שהם טוענים לבעלות עליהן ולא יכולים להוכיח, לעבור לגור במגרשים שהמדינה מפתחת עבורם ביישובים חוקיים ומוסדרים, ולקבל על הדרך פיצוי בכסף ובקרקע על נכונותם זו. הרעיון של המדינה היה פשוט. הבדואי שיקבל פיצוי ישחרר את הקרקעות של תביעת הבעלות שלו, שממוקמות לעתים במרכזו של יישוב מסודר וחוקי, וככל שהיא תוכל היא תפתח את הקרקע הזו עבור בדואים אחרים ותיישב אותם עליה.

המדינה פתחה את הארנק, שפכה כאמור מאות מיליוני שקלים, ורק דבר אחד היא לא הביאה בחשבון. ששום בדואי לא יתיישב על קרקע שבדואי אחר הגיש עליה "תביעת בעלות", גם אם האחרון חתם עם המדינה על מסמך שלפיו הוא מוותר על תביעתו זו. למה? ככה. אלה חוקי השבט, והם חזקים מחוקי המדינה. וכך מפוזרים ברחבי הנגב שדות של מגרשים מפותחים, עם תשתיות חשמל ומים, שגם עשור או שניים אחרי שהמדינה השקיעה בהם ממיטב כספה, ופיצתה את הבדואי שהיה מוכן "לוותר" עליהם, אין דרך להושיב בהם איש. הכסף הזה, מבינים כולם, הוא כסף אבוד.

יש סוג אחר של מגרשים, שעומדים חסרי שימוש כבר שנים ארוכות. אלה מגרשים שהמדינה השאירה פנויים, לצורך מה שהיא מכנה "ריבוי טבעי". ובעברית פשוטה, כדי שאם הבדואי שיושב במקום ירצה ליישב פעם את ילדיו לידו, הוא יוכל לרכוש את המגרשים ולעשות כן. כך קיבל הבדואי מגרש אחד, והמגרש הזה שלו מוקף בכמה מגרשים אחרים שהמדינה פיתחה בממון רב, מגרשים שממתינים ליום שבו ירצה, אם ירצה, לקנות עוד. ומה אם הוא לא רוצה לקנות, או לחילופין מצא לילדיו פתרון אחר? או אז נשארים המגרשים הללו ריקים. רגע, תשאלו, אז למה שהמדינה לא תמכור אותם לאזרחים בדואים אחרים, שמחפשים פתרונות מגורים? פשוט מאוד. כי למגרשים של משפחת אבו אל־קיעאן משכונה 9 בחורה, אי אפשר להכניס את הילדים של משפחת אבו אל־קיעאן משכונה 10 בחורה. ייתכן שבשני המקרים מדובר באנשים טובים, ובאזרחים ראויים, שאולי גם נולדו לאותו סבא, אבל עדיין כל הרשויות יודעות שאין שום אפשרות לערבב ביניהם.

רק כדי להבין כמה עברה המדינה להתנהל לפי חוקי המדבר, אתם מוזמנים לדמיין אירוע דומה שמתרחש בעיר "רגילה" בישראל. נניח שדוד כהן רוכש מגרש בחדרה, ומדינת ישראל, בטובה, משאירה כמה מגרשים פנויים מסביב למגרש שלו, למקרה שהוא ירצה לרכוש אותם בעתיד עבור מי מילדיו שנמצאים כרגע בבית הספר היסודי, לכשאלה יינשאו. נשמע מוזר? עכשיו המשיכו ודמיינו, שגם אחרי 20 שנים, כשהאדון כהן מחליט שלא לרכוש את המגרשים האלה, בוחרת המדינה לא למכור אותם לילדים של האדון לוי, מהרחוב הסמוך, שמא הערבוב הזה, של הכהנים והלוויים, לא ייגמר טוב. נשמע לכם סביר?

אזהרה לתושבים בכסיפה

הלאה, אל הקבוצה השנייה של המגרשים. ב־15 יישובים בדואיים ישנם, נכון לסיום שנת 2020, עוד 2,579 מגרשים מפותחים נוספים, פנויים למגורים, שניתן לבנות ולאכלס בהם עשרות אלפי בדואים. מה הסיפור של המגרשים הללו? כל יישוב והסיפור שלו. חלקם, ככל הנראה, יצטרפו לחשבון שהצגנו קודם לכן, של אותם מגרשים שעלו מאות מיליוני שקלים, ומצאו את דרכם אל פח האשפה של ההיסטוריה ההתיישבותית. חלקם, כך מתפללים ברשות הבדואים, ישווקו בעתיד. הנה כמה דוגמאות שיסבירו למה מגרשים, שכולנו שילמנו עליהם במיטב כספנו, עומדים ריקים, ללא שימוש.

בשכונה 1 ביישוב אום בטין פיתחה המדינה 225 מגרשים, שעליהם אמורות היו להיבנות 780 יחידות דיור, רובן עבור בדואים שיושבים באופן לא חוקי על התוואי של כביש 6. 40 מיליון שקל כבר הושקעו בפרויקט הזה, שנכון לעכשיו נראה כמו שדה ענק של מגרשים מפותחים, מנוקד כולו בארונות שירות, אותם "פילרים" מבטון המרכזים את חיבורי המים והחשמל של כל מגרש ומגרש. כתב אישום שהוגש לאחרונה לבית המשפט, עם סיומה של חקירת משטרה נמרצת, מספר מה עומד מאחורי השכונה הזו. עזיז אבו עסא, בן 60, תושב אום בטין, מככב בכתב האישום הזה עם שניים מבניו, עם בן דודו, ועם מכר נוסף שלו. אבו עסא הנ"ל החליט, כך לפי כתב האישום, לסחוט כסף מכל מי שיבקש להתגורר בשכונה או לעבוד כדי להכשיר אותה. סביבתו של האיש דאגה להפיץ את השמועה, שלפיה רק אבו עסא או מי מטעמו יכולים לשמור על כלי העבודה ועל הציוד ההנדסי שבונה את השכונה. מי שלא ישתף פעולה עם כללי המקום, כך לפי אותו איום, יסתכן בפגיעה בגופו או ברכושו.

קבלנים שזכו במכרזים לעבודות פיתוח בשכונה נאלצו לפתוח את הארנק. מאות אלפי שקלים שולמו. אבו עסא היה היחיד שקבע מי ייכנס לשטח, ומתי. מי שלא שילם, שילם את המחיר. פעם אחת נופצה שמשה של מנהל העבודה של אחת החברות. בפעם אחרת שולבו באירועים גם כלי נשק. כדי שיהיה ברור לכל מי שיבקש לרכוש מגרש מי בעל הבית כאן, נצבעו ארונות השירות בכל מאות המגרשים בגרפיטי אדום עם הכיתוב "אבו עסא", המזכיר, הן בעברית והן בערבית, איך עובדים כאן העניינים. במקביל, כבר לפני למעלה משנתיים הופצה באזור הודעה שמספרת, למי שמתעניין, שהאדמה שעליה מוקמת השכונה הזו שייכת לאבו עסא. "יש ריב ארוך בין המשפחה למינהל על האדמה הזו", נכתב, "מי שיפנה למינהל לרכישת מגרש באזור הזה, יישא באחריות". נכון לעכשיו, כאמור, השטח ריק. איש לא נכנס.

עוד דוגמה? בשכונות 30 ו־31 בלקיה בוצעה עבודת פיתוח רחבת היקף. מגרשים יושרו, כבישים נסללו, ותשתיות מים, ביוב וניקוז נפרסו. 644 מגרשים אמורים להיבנות בסיומו של הפרויקט הזה, ועליהם 2,212 יחידות דיור. נכון לעכשיו פותחו רק כמחצית מהמגרשים, 385, ליתר דיוק, בעלות ראשונית של כ־30 מיליון שקל. לפני כשנתיים הוציאה רשות הבדואים את המגרשים הללו לשיווק, אבל מי שיסתובב בשטח יזהה בעיקר שממה. למה? כי משהו בתוכניות השתבש כששתי משפחות החלו לריב ביניהן מי תקבל את המגרשים הטובים. עודאי אבו עמאר בן ה־8, שילם על הסכסוך הזו בחייו בצד האחד. סלימאן ועזיזה אלרבידי, הורים לשבעה, נרצחו, כנקמה, מהצד השני, כשבנם בן ה־5 יושב איתם ברכב ורואה הכל. הסיכוי ששתי המשפחות הללו יתיישבו בשכונה, זו לצד זו, לא נראה גבוה במיוחד. כרגע, כאמור, עומדת השכונה הזו, שהושקעו בה עשרות מיליונים, ריקה לחלוטין.

עוד דוגמה. רשות הבדואים נמצאת במשא ומתן עם משפחת ג'בארין מכסיפה על קרקע של 93 דונם שהמשפחה תובעת עליה בעלות. לעסקאות הללו, כפי שהזכרתי קודם לכן, יש מאפיינים קבועים. המשפחה "משחררת" לכאורה את הקרקע שהיא טוענת לבעלות עליה. המדינה בתמורה, מפצה אותה. לפעמים בכסף, לפעמים בקרקעות אחרות, לפעמים גם וגם. רגע אחר כך, כשהמדינה מבקשת לעשות שימוש בקרקע שאותה לכאורה קיבלה, מתברר שהיא עשתה עסקה רעה, ושהקרקע ה"משוחררת" לא באמת שוחררה. לענייננו, רשות הבדואים מנהלת כאמור משא ומתן עם משפחת ג'בארין, מתוך כוונה לבנות חלק מאזור התעשייה של כסיפה על השטח שהמשפחה תעזוב. משפחת ג'בארין לא המתינה. בעוד היא מנהלת ביד אחת את המו"מ עם המדינה, פרסמה יד אחרת הבהרה חשובה לכל מי שמתכנן לדרוך בעתיד על האדמה הזו, שאין לה שום כוונה אמיתית לשחרר אותה. כרוז שהופץ בכסיפה, במקביל למכרז שכבר הוציאה המדינה לעבודות עפר בשטח של אזור התעשייה המתוכנן, אמור היה להוציא את החשק לכל מי שיחשוב להשתלב בתעשייה המקומית. "אזהרה לתושבינו בכסיפה, הסביבה, והנגב כולו", נכתב בו בערבית. "אנו, בני משפחת ג'בארין, בעלי האדמה שתוכנן עליה אזור התעשייה של כסיפה, מזהירים אתכם שלא לקנות באדמה הזו, ומי שיקנה נרדוף אותו גם מבחינה משפטית וגם מבחינה שבטית, ובכך אנחנו מזהירים את כולם שלא להיות מעורבים בקניית החלקות באזור המוזכר לעיל". מהו הסיכוי שאזור התעשייה הזה יפרח, אתם מוזמנים להעריך לבד.

החטא הקדמון

והנה עוד סיפור. לפני שלושה חודשים התכנסה ועדת המשנה לענייני הנגב, של הוועדה לביקורת המדינה. סמנכ"ל רשות הבדואים יובל תורג'מן סיפר שם מעט ממה שמתרחש במקומות שהרשות מבקשת לפתח, כשהיא נתקלת במציאות הבדואית. בין השאר, סיפר על מה שמתרחש בפרויקט במתחם 4 ברהט. "מדובר באוכלוסייה שרכשה מגרשים מתוך עיריית רהט, מתוך העיר רהט, ולא יכולה לממש אותם, כי אחרים מונעים מהם את זה", תיאר. ח"כ מאיר כהן מיש עתיד ביקש לדעת יותר. "על מי מאיימים, יובל? פיזית, על מי מאיימים?". תורג'מן הסביר. "מתחם 4 משווק זה מספר שנים לאוכלוסיית רהט... ובגלל חילוקי דעות של אנשים מתוך רהט, משפחות פשוט מונעות כניסה מכאלה שרכשו מגרשים". כדי להרחיב מעט, נוסיף שהמתחם הזה פותח לפני שנים, אלא שהשכן, ממשפחת אל־עתאיקה, לא כל כך רוצה שהוא ייבנה, ואיכשהו הוא מצליח, כך נראה, לגרום לחיל ורעדה אצל כל מי שתכנן לבנות את ביתו במקום. 150 מגרשים לפחות עומדים שם ריקים. רשות הבדואים מעורבת, גם משטרת ישראל, אבל בשטח לא זז כלום.

תל שבע (צילום: קלמן ליבסקינד)תל שבע (צילום: קלמן ליבסקינד)

עוד דוגמה דומה. המדינה השקיעה מאמץ כדי לפתח את השכונה המזרחית של תל שבע, אלא שיש משפחה אחת, אבו רקייק, שלא רואה בעין יפה את כניסתם לשכונה של בני משפחות אחרות. כדי שהעניין יהיה ברור לכולם, פורסם באזור מנשר בזו הלשון: "אנו, בני משפחת אבו רקייק... חלקת האדמה שתוכננה על ידי רשות הבדואים ומינהל מקרקעי ישראל, אשר נמצאת ממזרח לעיירה, היא חלקת אדמה בבעלותנו... אנו מודיעים לתושבי הכפר שיש לכבד את המנהגים והמסורות, וכל מי שינסה לרכוש חלקת אדמה בגוש הזה, הדבר יהיה באחריותו המלאה". תורג'מן סיכם את הדברים בכנות מול חברי הכנסת: "יש לנו את זה בשגב שלום. יש לנו את זה בעוד יישובים. לצערי הרב, גם במקומות שאנחנו מפתחים באדמות מדינה, לא תמיד מתאפשר לאוכלוסייה להיכנס אליהם".

זה אגב בדיוק מה שקרה כשהמדינה תכננה להעביר את שבט אבו קווידר, שהתיישב בין השאר על קרקעות פרטיות של יהודים, ולבנות להם שכונה חדשה ברהט. ראש עיריית רהט הכריז ש"לא יקום ולא יהיה", והדבר אכן לא קם ולא נהיה. כי כמו שניתן להבין משורת הדוגמאות הללו, באזור הזה מדינת ישראל - על רשויותיה, על משטרתה ועל בתי המשפט שלה - לא קובעת כלום. ממש כלום. לאוכלוסייה הבדואית יש כללים משלה, חוקים משלה, מסורת מדברית משלה, וכשהשבט אומר את דברו, מדינת ישראל, על מערכת האכיפה המפוארת שלה, עומדת מולו חסרת אונים.

קחו לדוגמה את רחמה, אחד משלושת היישובים החדשים שהממשלה הייתה אמורה לאשר, ואת הפזורות המקיפות אותו. לפני כמעט 40 שנה פלשו בדואים לאזור הזה והתיישבו בו. ב־1990, אחרי ניסיונות כושלים לפנות אותם, הגיש מינהל מקרקעי ישראל תביעת פינוי נגד 82 בעלי משפחות. ב־1997 ניתן פסק דין שקבע שהסיפורים של הבדואים על אבות אבותיהם שישבו במקום, אינם אלא המצאה פרועה, ושבתוך חצי שנה הם חייבים לפנות את השטח. הבדואים ערערו לבית המשפט המחוזי, הפסידו שוב, וניסו את מזלם גם בעליון. "אין הצדקה לדון בפרשה זו בגלגול שלישי", קבעו השופטים בשנת 2007, 17 שנה אחרי תחילת ההליכים וחצי יובל אחרי הפלישה, אבל עיכבו את צווי הפינוי בשנה וחצי נוספות. מאז עברו עוד 14 שנים. איש לא פונה ממקומו. עכשיו מציעה להם המדינה יישוב חדש.

שאלתי את יאיר מעיין, מנכ"ל הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, איך זה שפסקי הדין הללו לא מומשו מעולם. לא הם, ולא פסקי הדין שהיו אמורים להביא לפינוים של הבדואים, גם מאזור הר הנגב, שם אמור להיות מוקם היישוב החדש עבדה. "הם לא מומשו כי אין לאן לממש אותם", הסביר לי. "יש לי פסקי דין לפינוי של יותר מאלף משפחות. אבל כשאתה מוציא למישהו צו הריסה או צו פינוי, אתה צריך להגיד לאן הוא עובר". ראינו שיש אלפי מגרשים פנויים, הצעתי, למה שלא תפנה אותם אליהם? "אתה לא יכול ליישב באל־סייד מישהו שהוא לא מאל־סייד", הסביר מעיין, "אתה לא יכול לשים בשגב שלום מישהו שהוא לא אל־עזאזמה, אלא אם הוא תראבין. שגב שלום קולט רק אל־עזאזמה ותראבין. אתה לא יכול לשים מישהו ביישוב שהוא לא המקום שלו. הם לא ייתנו לו להיכנס".

"החטא הקדמון של מדינת ישראל בנושא קרקעות הנגב", אומר מאיר דויטש, מנכ"ל רגבים ומי שעוסק כבר שנים בנעשה בדרום הארץ, "היה ההחלטה על רישום תביעות הבעלות בשנות ה־70, ללא שום דרישה לביסוס משפטי של הטענות לבעלות, וללא כל סינון. כך, הסכמות פנימיות של גבולות גזרה שבטיים ושטחי מרעה בין עץ האשל לוואדי, הפכו לאבן הנגף המשפטית הגדולה ביותר, החוסמת את פיתוח הנגב. ישב אז איזה פקיד ואמר לעצמו: 'ניתן להם לרשום ואחר כך נברר, מה כבר יכול להשתבש?', ואז הגיע 'אחר כך' ומדינת ישראל נכנסה לפלונטר שממנו היא לא יצאה קרוב ליובל. בשנתיים האחרונות המדינה כבר דואגת לעצמה לכאוס הבא, כשפקידים זוטרים מפזרים הבטחות וקרקעות ביד נדיבה. די לראות מה קרה בקדנציה הזו, כשהשר פרץ הבטיח להקים יישובים, שהמדינה במשך עשורים הסבירה שוב ושוב שאין שום סיכוי והצדקה להקמתם, ובהמשך יבואו הבדואים ויגידו: 'אבל הבטיחו לנו', שוב מדינת ישראל תגרד בראש ותגיד: 'אז במקום שמוחמד יבוא אל הכפר, הכפר יבוא אל מוחמד'".

המדינה מרימה ידיים

לפני כמה שבועות, כשהלחץ מימין לאשר את ההתיישבות הצעירה מזה, עמד מול הלחץ משמאל לאשר את ההתיישבות הבדואית מזה, עלתה בממשלה מחשבה מעניינת. בואו נאשר את שלושת היישובים הבדואיים, וכנגד זה נאשר שלושה יישובים יהודיים ביו"ש. כדי להבין עד כמה מדובר בבדיחה, צריך לחזור אל המספרים. היישוב אביגיל, שהוזכר בין היישובים שיש להסדירם, יושב על 50 דונם. גבעת אסף, רק כדוגמה נוספת, יושבת על 21 דונם. חוות גלעד על 157. ההתיישבות הצעירה כולה, על 66 היישובים שלה, מכסה יחד 5,480 דונם, כך לפי נתונים שאספה תנועת רגבים. ומה קורה בשלושת היישובים הבדואיים המתוכננים? חאשם זאנה מתוכנן להתפרס על כ־4,000 דונם, עבדה על כ־5,400 דונם, רחמה על כ־2,125 דונם. אתם הבנתם את זה?

ועוד נקודה אחת חשובה, לסיכום, שמסבירה את הכל. המשימה הגדולה של כל מי שעסק בסוגיה הבדואית במהלך השנים הייתה למצוא את הדרך לקחת אוכלוסיות בדואיות שחיות בפזורה - ויושבות על איזה שטח שהן רוצות, ובונות כמה שהן רוצות, ומשתלטות על קרקעות בלי חוק ובלי היתר - להכניס אותן ליישובים מוסדרים, לתת להן את כל השירותים שמגיעים לכל אזרח במדינה, ובמקביל לדרוש מהן לבנות לפי חוק, ולחיות לפי חוק, ולשלם מסים והיטלים לפי חוק. המבחן הגדול של כל מי שעסק בסוגיה הזו היה מבחן המספרים. כמה תושבים הצליח להעתיק מהפזורה ליישובים חוקיים, וכמה דונם אדמה, שבדואים השתלטו עליה, הצליח להחזיר למדינה.

נתונים שהתקבלו, בעקבות בקשת חופש המידע שהגישה תנועת רגבים, העלו תמונת מצב עגומה. עם כל המאמץ ועם מאות המיליונים או המיליארדים שהושקעו עד היום לטובת הנושא הזה, בין השנים 2007־2017 הצליחה רשות הבדואים לפנות ממקומן בפזורה, אגב הסדרת מגוריהן, 480 משפחות בדואיות בלבד. זהו.

למה זה לא מצליח? בגלל שלל סיבות. לפעמים מהסיבות שמנינו למעלה. לפעמים מתוך רצון למשוך זמן, בתקווה שעם השנים התמורה שמציעה המדינה תגדל. לפעמים סתם משום שמי שחי בעולם שאין בו חוקים, ומי שיכול להתפרס על איזה שטח שבא לו, ומי שיכול לבנות בית באיזה גודל שמתחשק לו, ומי שלא נדרש לשלם למדינה ולו שקל אחד של מס או של היטל, לא רואה בהצעה לעבור ליישוב מוסדר הצעה קורצת. דבר אחד צריך להיות ברור. במקום שבו המדינה מרימה ידיים ובמקום לפנות את הבדואים מפזורותיהם היא מאשרת להם להפוך אותן לחוקיות, לא תהיה עוד שום מוטיבציה לאף אחד לזוז ממקומו הלא חוקי.

תגובת יאיר מעיין, מנכ"ל הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב: "ביישובי הבדואים לא שווקו מגרשים לריבוי הטבעי במשך שנים רבות, וכך נוצר מחסור של כ־20 אלף יחידות דיור לריבוי הטבעי. בנוסף יש כ־25 אלף משפחות שממתינות להסדרה. מדי שנה מתחתנים מעל ל־20 אלף משפחות, שעבורן נדרש לפתח מגרשים נוספים. בסך הכל הרשות נדרשת לפתח ולשווק מדי שנה כ־6,000 יחידות דיור. רשות הבדואים הגדילה את היקפי הפיתוח בשנים האחרונות בקצב גבוה מאוד, מעל ל־40 שכונות חדשות פותחו בכל היישובים כדי לספק את כלל הצרכים והדרישות של התושבים. התושבים הבדואים בונים בעצמם את הבתים בבנייה עצמית, והמשפחות נמצאות בעוני וברמת ההכנסה הנמוכה במדינה, ולכן קצב מימוש המגרשים ובניית הבתים אטי יותר מהמקובל".

kalman.liebskind@maariv.co.il