הטור הזה יהיה השבוע אישי יותר. כ־25 שנה העברתי כעיתונאי, עורך, מגיש וכותב בתחנת השידור הצבאית גלי צה"ל, מ־1968, כשיצחק לבני המנוח התמנה למפקד התחנה ופתח אותה למרחב הציבורי ככלִי עיתונאי צעיר, מעניין, מרתק ומאתגר, ועד לאמצע שנות ה־90 של המאה הקודמת (כן, אני מהדור ההוא, ההולך וכלה). למרות שהנוסטלגיה כבר לא מה שהייתה, אני עדיין זוכר באהבה את ימי גל"צ שלי ואת מה שהיה סוג של בית ומשפחה, לפני ערוצי הטלוויזיה והרשתות החברתיות.

כבר 20 שנה לא ביקרתי בבניין הישן והמכוער ביפו ולא שיתפתי פעולה במִשדריו. בעצם, מאז שהתמנה למנהל התחנה ירון דקל (שהחל את דרכו כחייל־כתב בגל"צ) שנתן מקום למנגנון הדורסני של משטר נתניהו, המנסה בכל דרך נלוזה להשתלט על אמצעי התקשורת, חשבתי שהגיע הזמן לסגור את המקום הזה, שהיה פעם עמוד תיכון במסד התרבותי והתקשורתי ובהוויה הישראלית, או לפחות לשלֵח אותו לשוק המסחרי האזרחי, ללא החסות, המעמד והחזות הממלכתיים שלו.

גלי צה''ל (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)גלי צה''ל (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)

זה לא שבעבר, בשלטון העבודה וגם בשלטון הימין, לא היו בעיות, הנחתות והוראות שפגעו בעבודה העיתונאית, אבל אז זה היה חלק מהקשיים שביישום מהלכי התחנה הצבאית בדרכים תקשורתיות. מניסיוני, כעורך "שאלות אישיות" עם יעקב אגמון המנוח, נאסר עלינו לראיין אישים פוליטיים, גם מהשלטון, וזמן רב הסתפקנו בראיונות עם סופרים, שחקנים ובדרנים. בתוכנית שהגשתי, "שעתיים משתיים", אושרה השתתפות שרים וחברי כנסת רק בתפקוד לא פוליטי. יוסי שריד המנוח היה מבקר התיאטרון בתוכנית ואהוד אולמרט כיסה את תחום הכדורגל. ניהלנו מלחמות לשידור ראיון עם המשורר הקומוניסט אלכסנדר פן, על ערש דווי, וגם על שיתוף ראש האופוזיציה דאז, מנחם בגין, במשדר שערכנו ברפידים שבסיני לפני אלפי חיילים. במלאת 30 יום לתחילת מלחמת לבנון הראשונה פתחתי את תוכניתי היומית במילים: "חודש למסגרות השחורות בעיתונים. חודש לנפילת בננו, בעלי, אבינו...". שמע את הדברים אריאל שרון, שר הביטחון דאז ויוזם המלחמה המיותרת ההיא, כעס מאוד והורה לרמטכ"ל רפול לסלק אותי מהתחנה. הושעיתי ליומיים מעבודתי, אך לא סולקתי. אחרים בתחנה, שהשתתפו בהפגנות נגד המלחמה, היו פחות בני מזל ממני והועפו מהשידורים.

ועדיין לא הגיעו אז הדברים לרמת הריקבון המתפשט בגל"צ בשנים האחרונות. התחנה הצבאית אוכלסה באנ"ש של השלטון, חלקם ברדוגואים, שתהום פעורה בינם לבין עיתונות אמת, חוקרת ואמיצה. חלק מאנשי התחנה הצבאית הם כמעין משת"פים של הימין ומהדהדי דבר המלך. ואלה שניסו להישאר נאמנים לעצמם ולשליחותם, הוצר חופש הביטוי שלהם על ידי צמצום או ניסיון צמצום משבצת השידור שלהם - עיתונאים מעולים כמו יעל דן ורזי ברקאי למשל.

נ.ב. כשמתדיינים עכשיו במשרדי הביטחון, המשפטים והתקשורת על סוף דרכה של התחנה הצבאית, נבחרה "בוגרת" גל"צ מרב מיכאלי להנהיג את מפלגת העבודה השכיב מֵרָע. הלוואי שתצליח להשיב לתחייה את המפלגה שהקימה את המדינה, וגם את צה"ל (ואת גלי צה"ל, בהוראת רה"מ בן גוריון) ואת המוסדות הדמוקרטיים ומשרתי הציבור, כמו קופת החולים הכללית, שהיום – כקופות שבאו אחריה – עושה מעל ומעבר לחיסון מאות אלפי אזרחיות ואזרחים.