זמן הוא אויב אכזר, ואני ניצב מולו עם הגב לקיר וללא יכולת תמרון. בימים קשים ורעים במיוחד אני נמלט לעבר, מכיוון שנותרו בו איים נדירים של שלמות. יותר קל כאשר כל החיים לפניך וכאשר אתה מוקף באהבה ובקולם של מי שלחיקם נמלטת ובו הנחת את ראשך. זה במישור האישי. במקצועי היה לי ברור שאדם ברוך עורך "מוניטין", שגייס אותי למגזין שקרה אז עם שובי לישראל מלימודים באמריקה, לא יוותר על מימוש הקשר בינינו בגיחה עיתונאית לעולם האומנות. זו הייתה טעות אופטית, אבל בכל מה שהיה קשור לאומנות, הוא ראה בי פרטנר.

אחרי כמה כתבות גישוש ראשונות שבהן ירד לסוף דעתי ובדק את מוטת ידיי, החליט אדם לצרור פוליטיקה, אומנות, קליקות, מדיחים ומודחים ושלח אותי לצייר נפתלי בזם, שהקליקה הקנונית באומנות הישראלית דחקה אותו אל מחוץ לזרם המרכזי כמו בן ערובה מספינת פיראטים. קשרו את עיניו והכריחו אותו לפסוע מעל המים הסוערים עד שנפל, הכל לצלילי המנון הפלמ"ח. גדלתי על ציוריו של בזם בחנות האומנות של סבי בסמטה הקטנה באלנבי 71, צמוד לספריית הפועלים, ואהבתי אותם. המטוטלת הפוליטית של בזם היא דוגמה צרובה בישראליות ובמסעה הארוך משמאל לימין. וחוזר חלילה.

בזם פתח בפניי את ביתו ולבו. נפגשנו כמה פעמים במהלך שבועיים בדירתו המדהימה מהזן הגורם לאנשים לאהוב את תל אביב. בזם והדברים שאמר היו קרובים אליי ברמות כה רבות ואינטימיות, עד שעשיתי טעות של טירון והתאהבתי בו. זאת הייתה הפעם הראשונה שכאשר התיישבתי לכתוב - תמיד בעט נובע בספרים עם דפים לבנים ללא שורות - המילים שנבעו ממני הפתיעו אותי. הן לא היו אופייניות למי שהייתי וכיצד חשבתי. כאשר הגשתי את הכתבה לאדם, הוא נשאר איתה לבדו. כשקרא לי חזרה לחדרו, הוא הצית קנט, נשען לאחור ואמר "כן, כן", ואחר כך "דווקא יצא לך". 20 שנה לאחר מכן, ב"מעריב", הוא שלח אותי לעדכן את הסיפור של בזם בבזל, שווייץ, שאליה היגר. בזם היה מכווץ ומריר יותר, אבל היה נפתלי. אכלנו שניצלים טובים ועמדנו על המרפסת הקטנה של מלון "שלושת המלכים", שחתומה בטאבו על שם הרצל.

אף אחד מאיתנו כבר לא איתנו, ואני בחדר ההמתנה עם הגב לקיר. לא אדם, לא מיכה שצילם ולא אגסי שהיה עדיין במערכת. לא חיים. גם בזם איננו.

נפתלי בזם גמר לצייר סוס לבן. סוס עבודה שאין בו גרם אחד של אצילות. בהמה חסרת זהות, עשויה משיכות מכחול רחבות ועגולות. כחול־לבן על רקע אפור. היום אני יודע שנכנסתי לסטודיו של בזם ברגע היסטורי, בכל הנוגע למסורת הציור שלו. רגע שבו צייר בזם סוס. סוס על רוכבו, שומר עברי זקן, מין אברהם שפירא מזוין ברובה ציד כפול קנה. זו פעם ראשונה שנפתלי בזם, 58, מעז לצייר סוס. הוא עצמו מתפעם מגודל תעוזתו. וכפי שהוא מצליח להתרגש מהאומץ הפנימי שמצא בעצמו, להסתער מחדש על סגנונו, לשנות, לקחת סיכונים, כך הוא מצליח להדביק אותי בהתרגשות יצירתית; ניצחון האומן על עצמו.

במשך השיחה שלי עם בזם, שראשיתה, כמו דברים רבים אחרים, בשואה, וסופה עמוק באדמת הארץ, אני יושב מול ציור השמן הענק של השומר היהודי על סוסו. בזם מדבר ואני מתפלש בגבעות האפורות־פסטורליות, תחת עצי הזית, על טראסות של ערבים שאינם נראים. איכרה יהודייה בהריון, עטוית מטפחת וראשה בשמיים. אוהלי מתנחלים־חלוצים לבנים על הרכס, נגד קו הרקיע.

נפתלי בזם חי בתוך עמו.

ב־1939, כשהיה בן 14, שלח אותו אביו, שכנראה ניחן בחוש לסכנה, לישראל. ב־14 באוגוסט, שבועיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הגיע לארץ. עד 1943 שמע עדיין בזם מהוריו דרך הצלב האדום. עם שוך הסערה, ב־1945, הם לא היו. בזם, בן 19, היה יתום.

בזם חי ומצייר בתוך עמו. רחוב ליברמן בתל אביב, ליד אדם הכהן ואלחריזי. מתחם יקי שקט. בית דירות, ארבע קומות, בלי מעלית. עיטורי הערבסקות על מרצפות הכניסה אינם מצוירים; הם מגולפים בתוך האבן. לובי רחב ידיים, קירות שיש, מעקה מדרגות מעץ עם פיתוחים. מדרגות רחבות, מנורות נחושת, גביעים של אור צהוב. אר־דקו היה בתל אביב. האיש הקטן והמזוקן בעל הפנים של טולוז־לוטרק, עטוף אפודה אפורה ומעיל, העולה ויורד במדרגות ליברמן 4 ארבע פעמים ביום, שישה ימים בשבוע, הוא צייר תל אביבי שאיננו מקובל על קהיליית נותני הטון אבל מאמין בכישרונו ובמקומו השמור בהיסטוריה.

בזם, לדבריו, ניסה להתנדב לצבא הבריטי בזמן המלחמה. מכיוון שהיה רזה מדי, פחות מ־40 קילו, לא התקבל. הרופא הבריטי בלשכת הגיוס אמר לו: "החוצה! החוצה!" ונפנף בידו. ב־1948, בעת המצור על ירושלים, ניסה בזם את מזלו אצל הצבא הישראלי שבדרך. נמוך ורזה, הסתובב בזם ברחובות ירושלים. הירדנים צולפים, הרובע היהודי עמד ליפול. "הלכתי להתגייס בעיר העתיקה. רציתי להיות מורה. חשבו שאני רוצה להשתמט, אז הלכתי להתגייס. הובילו אותי דרך חצרות ללשכת הגיוס, שלחו אותי לבדיקה רפואית, וגם כאן לא קלטו אותי. אז הלכתי לפלמ"ח ושם השתמשו בכישורים שלי ועבדתי במעבדה של תעודות מזויפות וצילומים".

חסרה לך הקרביות, הרובים, להיות עם החבר'ה?
"לא. אף פעם לא עמדתי במבחנים האלה. לא בספורט ולא במשחקי כוח. הלכתי יותר לבדידות, לאומנות ולקישוט. החברה קיבלה את זה בהסתייגות כמו שהיא מקבלת את זה היום. קבוצת חיילים לעגה לי, כי הייתי קטן ורזה והם היו גדולים וחזקים. הם היו נהגים ביפו, לא דבר להתפאר בו, ואני הקמתי מעבדה משוכללת מאוד. הרגשתי שאני תורם, והם הרשו לעצמם ללעוג לי".

אף על פי שבזם אינו דומה כלל לאבטיפוס של הפלמ"חניק המצוי, הגדול, המשופם, החברמני והוא קרוב יותר ללוחמי חוץ־לארץ, כעס גם הוא על פירוק הפלמ"ח. הוא עיצב את סמל הפלמ"ח. שתי שיבולים וחרב.

במרתפה של מערכת עיתון "על המשמר" מונח ציורו של בזם "מרד הימאים". הציור מכוסה. איש אינו מביט בו. ב"על המשמר" טוענים שהציור גדול מדי והם אינם יכולים לתלות אותו במסדרונות הבניין הקטן. כשתושלם בנייתו של בניין המערכת החדש, יינעץ וו חזק במיוחד ו"מרד הימאים" ייתלה עליו בכבוד רב. כך הם אומרים. לבזם אין זיכרונות טובים מיחסיו עם "על המשמר". את ייחסם אליו הוא רואה כסימפטומטי להסתאבותו של השמאל.

"אם היו אי־פעם ניצני פשיזם בארץ, זה היה בתקופת מרד הימאים. אני הייתי בצד השמאלי של המתרס, והתנועה הקיבוצית, שאיתה הזדהיתי מאוד, התגייסה למאבק. ברקע הקדמי של הציור אישה עם תינוק, הבחור לובש מעיל ופניו החוצה. למטה יש משאית עם אנשים שמחכים לנסוע לנמל חיפה. זה היה ציור מהפכני מאוד. 'דבר השבוע' כתב 'ראו מה התקבל לתערוכה, ממש שערורייה'. כמו שמפא"י תמיד הייתה מטומטמת, הם עשו לי שירות. הם הדפיסו רפרודוקציה גדולה בעיתון, ואנשים יכלו להזדהות איתה. ביקשתי מ'על המשמר' שייקנו ממני את הציור. אז הם הראו לי את הפרצוף שלהם, אני לא דרשתי שום דבר... אפילו לא התמקחתי איתם. נתנו לי 150 לירות בשני תשלומים. בזה סיימתי את הרומן שלי עם מפ"ם".

הצדק הסוציאלי, חלוקת רכוש צודקת, אמונה בכוחות המחר של עולם המהפכה, מה קרה לאמונה הזאת?
"הבעיה היא כמה אנשים צריך להרוג בשביל חלוקת רכוש. האנשים המשתלטים על ציבור וכופים עליו חלוקת רכוש הם לא תמיד הכי טובים, ישרים והגונים כמו שמצאתי ב'השומר הצעיר' על כל צעד ושעל. תנועה מפוארת כזו ללא אף מנהיג צעיר. 'השומר הצעיר' צריכה ללכת היום אחרי יוסי שריד. הם בעצמם לא מסוגלים להוציא מתוכם אדם שיכול לנסח משפט פוליטי. אין שום סיבה שעם קרדיט כזה, עם אמונה כזאת, אין קן של 'השומר הצעיר' בכל עיירת פיתוח. למה אין קיבוץ פיתוח? אני עזבתי אותו? אני לא עזבתי, הילדים עוזבים ויש להם סיבות טובות מאוד".

למה לא נשארת להילחם על האידיאלים שלך?
"אני אף פעם לא הייתי לוחם. הייתי צייר. הייתי מוכן ללכת לקיבוץ עם עגלה וחמור ולצייר בכל קיבוץ ציור קיר. זה היה מביא אותם לאוונגרד. הייתי בבית אלפא ועשיתי להם תערוכה קטנה. היה להם חדר אוכל בלי חלונות, רק שורה של חלונות קטנים. על חבל דק תלתה תמונה קטנה מלוכלכת מזבובים, רפרודוקציה של סזאן. חשבתי לצייר את כל חדר האוכל בנוסח ציורי הקיר של מקסיקו. היה ויכוח שלם. מה הייתה הטענה? מה יהיה אם נרצה לשנות. עמדתי נדהם. הם רצו להישאר עם הציור של סזאן שהם תמיד יכולים להוריד. שילמו לי 20 לירות ושלחו אותי הביתה".

הוא קורא לעצמו עד אחרון. שנים רבות צייר רישומי קינה. זעקות שבר בשחור־לבן, הורים וארונות, סירות, דגים ואריות, ברכת הנרות, יהודים מחופשים לסימבול עולים לעולה. במשך שנים תפקד בזם כאשת לוט שעונשה הוכפל: הוא גם סב לאחור והביט וגם לא הפך לנציב מלח. כך עמד, רגליו תקועות בסלע, קפוא במקומו, וצייר את השואה. יהודים שוכבים תחת שמש שחורה ועליהם פמוטים. סכין גדולה, יהודי עומד על ראשו, לבוש חליפת פסים עם מספר על ידו. לאחרונה השתחרר מצבת השואה ועכשיו הוא מצייר מבחירה. צייר בן 58 משנה סגנון באמצע הזרם.

בזם, 43 שנה בישראל, נאחז במבטאו הגרמני, באינטונציות הרכות של הצלילים הנמוכים, ברעד הגבוה של התלקחויות כעס מתוזמנות כמו שריפות יער קלות לכיבוי. ברמה הרגשית, לב אל לב, עיניו מאחורי משקפי־לנון אובליים, אני מאמין לו על מה שהיה, לתיאור העבר על פיו. הוא היה צעיר אידיאי, פזיז, דייגו ריוורה מזרח תיכוני. הוא רצה לכסות את קירות הארץ במוראלים גדולים. אנשים עמלים בתוך נופם, מחרשות פולחות חמרה, ענבים וזיתים. הוא עמד בעמק החם וניסה למכור את רעיונו לחברים בימים שבהם הפועל הציוני החסון היה גיבור והטרקטור הגיבורה. הוא התאכזב, גילה שאי אפשר לשנות. שטמטום החושים של השיטה והדוקטרינה הקשוחה חזקים מנפש המאמין.

אני יושב הרבה מול הציור הזה. שומר, אשתו, אוהלים, נוף ישראלי. אוהלים - התנחלות, נוף - אולי הגדה, אולי הרמה. המסר שאני מקבל הוא שיש התנחלויות, יש "גוש אמונים". זה לא השמאל הישראלי, זה הימין הישראלי.

"אבל זה ציור היסטורי. היום לא רוכבים על סוס. זה ציור היסטורי של תחילת השמירה בארץ, ואני חושב שהוא מאוד רומנטי ויפה. נכון שאנחנו התנחלנו כאן. הגידוף או הציון לגנאי שהיום קוראים להתנחלויות, עושה עוול למושג הזה. אני חושב שזו מסכת גבורה לא רגילה ואני רוצה לתת לה את ההתפעלות שלי".

אם אתה מאמין בפעילות של "גוש אמונים", מה רע בזה שכך יזוהה הציור שלך?
"אני מבין. אתה מזמין אצלי התגייסות גלויה לרעיון שאינני מאמין בו. אני לא אגיד אם אתה צודק או לא. זה לא יעזור לי. המבקרים שלי כבר יהדקו את האדמה על הקבר שלי. אני מאמין בקיום יהודים בארץ ישראל. לא הייתה לנו ברירה. שחטו אותנו עד שאדמת אירופה האדימה מדם. הורים שלנו. אחים שלנו. אחיות שלנו. נורא, נורא. כמה שאני מתבגר נעשה לי יותר מוחשי המעשה הנורא. ומתחשק להם שזה יקרה עוד פעם. שים לב, אלה לא אנשים שהלכו לצבא. לא צריך להיות סוריאליסט גדול בשביל לראות את המוזר בהם. אתה דורש ממני לצייר את העוול, אתה חושב שאין לי לב, שאני לא מרגיש את העוול?! ניסיתי לצייר ערבי וזה לא כל כך הצליח. הייתי מאושר לו יכולתי ללמד ציור את העם הערבי, שהם יציירו למען דו־קיום בארץ הזו. אני יכול להתחתן עם אישה, אבל אני לא יכול להיות אישה".

היה לך קשה להחליט בבחירות האחרונות?
"היה קשה אבל הצבעתי מפא"י. הם הצליחו להפחיד אותי עם פרסומת אדירה. שאנחנו מובלים לשחיטה, ולא בצדק. כי הכובש הגדול הייתה מפא"י, זה השמאל, זה יוסי שריד, הדמגוגיה והשקרנות מפצלים את הנוער".

לפני כשנה פנו פרנסי העיר אסן, גרמניה, לבזם והזמינו אותו להקים אנדרטה לקורבנות השואה בעיר הולדתו. בזם טוען שמספר צליינים גרמנים בטיול בארץ התרשמו מעבודתו ב"יד ושם", שמעו שהוא מאסן וזכרו להעלות את העובדה בפני מוסדות העיר. מי שמחפש סוג מסוים של כנות אומנותית ואישית, ימצא אותה בגרסתו של בזם למה שאירע בינו לבין הגרמנים, כמעט 40 שנה אחרי השואה.

"לא יצא מזה שום דבר. יש ויכוח עקרוני ביני ובין אותם קצינים נאצים שנמצאים היום בשלטון ושאינם יכולים להשלים עם העובדה שאנחנו חזקים. הם רצו שהאנדרטה תוקם לזכרם של היהודים והגרמנים שהיו קורבנות הנאצים. נכנסתי להלם. לא יכולתי להשלים עם זה. 2,500 יהודים נהרגו מקהילת אסן, ו־150 נוצרים. אמרתי בסדר. אני מכניס אותם לתוך הקהילה היהודית כאורחי כבוד. הם רצו להראות גם את הגרמנים כקורבנות. הם ראו את התוכניות שלי ובסוף אמרו שאין להם כסף. עם אחד הרג את העם השני, קין הרג את הבל. והבנים של קין רוצים להקים אנדרטה לדור שלהם".

השיחות איתו מרתקות אותי. הן נוגעות בקיום שלו, בקיומי, בכל הפלונטר הקוסמי הזה שנקרא אומנות, באוסף מסובכי האגו המאכלסים את תל אביב, ניו יורק וסן פרנסיסקו. גיבורים בלילה. כל פעם שקצת קשה להם, הם זוחלים לתוך בקבוק. בזם מסיר את הקסקט השחור מראשו. פורש את ידיו בתנועות רחבות. מכה בשולחן. נע קדימה, אחורה, הצדה.

"אחד הציירים המפורסמים פגש את אשתי ברחוב ואמר, מה, נפתלי עוד מצייר? הוא לא מתבייש? קרה מקרה ומדינת ישראל נוסדה באמצע המאה, ואז ציירו בעולם ציור אבסטרקטי וזה נהפך לסגנון הרשמי של מדינת ישראל. מה היה קורה אילו מדינת ישראל הייתה קמה בתקופת הפופ? אילו היו מצטטים את הציור האבסטרקטי הנפלא שנעשה בחוץ, זה בסדר. אבל הם הפכו את זה לאגודה, אסור לצייר דבר אחר. קרה לנו אסון. אני קורא לציור האבסטרקטי החור בבייגלה. הוא לא קיים בתולדות האומנות. תולדות האומנות זה הבייגלה".

''מרד הימאים''. ציור: נפתלי בזם (צילום: מוזיאון ישראל, ירושלים, אברהם חי)''מרד הימאים''. ציור: נפתלי בזם (צילום: מוזיאון ישראל, ירושלים, אברהם חי)

אתה כועס על לביא, גרבוז ותומרקין? אתה חושב שהם שרלטנים?
"אני חושב שהם התגלשו מתוך טיפשות על איזושהי מגלשה לא מקורית, לא ישראלית, בלי שום יחס לסביבה שלהם, לנוף שלהם או לאמונות הפוליטיות שלהם. אם אומן כמו תומרקין יכניס טנק ויוציא ממנו תותח גדול נוטף דם ויקרא לזה 'למען השלום', הוא מבטא אגרסיביות פשיסטית במונח השפל ביותר של המושג. יש לו השכלה פוליטית שונה משלי, זו שלי מסודרת, ויש לו את 'הרקע האנטישמי' והוא מתבשל בתוכו. בשום מקום לא היו מרשים שאדם יצייר פלקט של ראש חזיר עם תפילין וידביק את זה ברחוב. אנחנו קוראים לזה דמוקרטיה, ואני חושב שזה חוסר אחריות מצד כל הנוגעים בדבר. רפי לביא פשוט יותר אינטליגנטי מהדור הקודם, יותר כריזמטי. הוא ניגש אליי פעם בתערוכה, שם את היד שלו על הכתף שלי ואמר על ציור של זריצקי: 'אתה רואה, הוא שוב פעם מעתיק אותי'. אני יודע מכמה ציירים צעירים שסבלו קשה מאוד בשביל להשתחרר מהיד החזקה של רפי לביא".

בהתחלה הזכיר לי בזם את טולוז־לוטרק. נכון יותר, את חוזה פרר, שחקן קולנוע ששיחק את לוטרק בסרט אמריקאי בשנות ה־50. פרר שהיה גבוה מדי לתפקיד, נאלץ לבלות את רוב ההפקה על ברכיו כשמכנסיים מיוחדים מסתירים את רגליו. עכשיו דומה בזם לפיטר סלרס. אותן עיניים ממזריות היודעות גם להיתמם, האף הגבנוני, המניירות.

אתה שותה?
"אלכוהוליזם זו מחלה קשה. אני במקרה יודע. היה לי אח שנפטר מזה. יש מצוקות לבן אדם שהוא צריך לפעמים לקחת כוסית גדולה ולנעול את עצמו. זה קורה גם לי. אני יכול לצייר את נפתלי בזם במצבים של חולשה ושל מצוקה נפשית ושל בדידות".

בחודש יולי 1975 התפוצץ מטען חבלה גדול בכיכר ציון בירושלים. 15 בני אדם נהרגו בפיצוץ. יצחק בזם, 25, הבכור של בזם, נפצע קשה ונפטר אחרי שלושה שבועות בבית החולים.

"את ההודעה על הפיצוץ שמעתי אצל שכנים שלנו. עשר דקות לפני זה דיברתי איתו בטלפון. הוא שכב שלושה שבועות בבית חולים. ניסו להציל אותו. זה היה תהליך של עינוי נוראי. ראיתי אבא של ילד בן 9 שנהרג. הוא השתולל בצורה נוראית. הוא ממש דפק את עצמו אל תוך הקיר. אני יצאתי אחרי זה עם אשתי לפריז. היה לי קשה מאוד להישאר פה. בפריז כל העסק התפרץ. זלגו לי דמעות, הלכתי וצעקתי בקול רם. הייתי בן אדם אבוד, הסוחרים מכרו את התמונות שלי. לקח לי המון שנים של עבודה, ציור ועוד ציור, לצאת מזה. הייתי חרוץ מאוד. עבדתי עד מאוחר בלילה. רק בשעת ציור יכולתי לשכוח. תקופה שלמה ציירתי את עקדת יצחק ועשיתי תערוכה גדולה בבית".

חנה בזם, אשתו, חולה שנים רבות בפרקינסון. מחלה איומה וחשוכת מרפא שהולכת ונעשה קשה יותר. מחלת עצבים המאופיינת בהתכווצויות שרירים, הפרעות בדיבור, קשיחות איברים והאטה כללית בתפקוד הגוף.

"יש תמיד אישה בתמונות שלי. היא אישה אמיצה, גדולה ונושאת הכל בגבורה גדולה. קשה לראות את המחלה על חנה. אני מאוד משתדל לא ליהפך לקורבן או לרחם על עצמי. אני מוגבל מרצון, אני לא בורח. יש לי את שמונה השעות שלי בסטודיו, ואז המוח והלב שלי פנויים. חסר לי לפעמים לצאת. יש לי חשק לצאת ואני לא יכול. יש לי חשק לצאת לכל הלילה, להשתכר, להזדיין ופעם אחת לקרוע את העולם".

אתה מאמין בגורל?
"אני מאמין בגורל. אני אפילו מעז לקרוא לזה אלוהים. אני חייב לקבל את זה כמו שזה בא. אני לא חייב להבין כל דבר. את אלוהים לא שואלים למה. אני מדבר איתו והוא שולח לי סימנים".

אתה חושב על המוות?
"בזמן האחרון אני חושב לפעמים על המוות, שאני צריך להתכונן, שאני צריך לדאוג לאשתי. לכן תמיד כשאני עוזב ציור, אני עושה את זה בשלב שאפשר לקרוא לו סופי. צריך למות, צריך לסיים פעם".

"אתה ואני יושבים באותו קרון שנוסע לאושוויץ", אמר לי בזם כשנפרדנו. "הקרון היה נוסע גם אם היינו כולנו צדיקים. גם עכשיו כולנו צדיקים, ולכן אני מצייר אותנו כמו מלאכים".

האמת העצובה, כך נדמה לי, שקיים סיכוי סביר שבזם צודק. 