כמה אהבתי את שיעורי התנ"ך בבית הספר. בערבים שבהם סידרתי את ילקוטי לפי מערכת השעות של היום הבא התפללתי שאפגוש כמה שפחות מתמטיקה, ביולוגיה, מדעים וספורט, ואראה כמה שיותר תנ"ך, היסטוריה, ספרות וחברה - ולו בזכות העובדה שאלו סיפרו לי סיפורים וגרמו לי לרגע לצאת משגרת הלימודים המונוטונית ולהיבלע לתוכם.

אם המורה ניחנה אפילו במעט כישרון משחק, הדבר היה הופך למעניין יותר. פתאום, מתלמידה בינונית לגמרי, עניתי לפני כולם את כל התשובות הנכונות, התפללתי שיהיה בוחן פתע ואם שלחה אותנו הביתה עם עבודה על משה רבנו, יונה הנביא "שהלך להביא", או להבדיל אדולף היטלר, חיכיתי לפעמון שיצלצל כדי שאוכל לרכוש בכמה אגורות בריסטולים צבעוניים מחנות כלי הכתיבה שממול ולהתחיל במלאכה.

בין שלל האירועים ההיסטוריים, כתביה של רחל, שיריה של דליה רביקוביץ או הניסיונות שבהם העמיד ה' את עם ישראל, חרה לי סיפור אחד במיוחד, לא הבנתי מי כתב אותו ולמה להגיע לרמת אכזריות שכזו. כשלמדנו את הסיפור על איוב, או כפי שהתורה מתארת אותו "האיש ההוא תם וישר וירא אלוהים וסר מרע", חיכיתי לסוף הטוב. הלמידה עליו התפרשה על פני שלושה שיעורים שלמים ובכל פעם השאירה אותנו שולי, המורה, במתח.

הפעם, הרצון שלי במורה שתרתק אותנו היה בעוכריי. שולי ידעה להעביר את החומר טוב כל כך, עד שבכל פעם שקיבל אותו איוב הצדיק והתם מכה חזקה, כמו גניבת עדרי הבקר שהיו לו ומיד אחר כך השמדתם, או בפעם שגירד את גופו בכלי חרס כדי להירגע ממחלת השחין שנפלה עליו, או כשאיבד את כל ילדיו ומשפחתו, הציגה שולי את הדברים בתיאטרליות מוגזמת, אפילו הכניסה דיסק אל הקומפקט דיסק בכיתה, שהשמיע לנו מנגינות חורבן והרס, ובזמן שרוב התלמידים היו נבוכים מכך, נשימתי נעתקה, לא האמנתי שיש בורא לעולם, שטן או אפילו סופר סת"ם מספיק אכזרי כדי להעלות על המציאות ועל הכתב את כל הדברים הללו.

הסוף הטוב מעולם לא הגיע. בניו של איוב לא שבו אליו, כך גם עדרי צאנו וכל שהיה לו, ובכל זאת לא איבד מאהבת השם, אהבת הבורא המוחלטת והבלתי מתפשרת או מתערערת. כשראתה אשת איוב את כל אשר קרה להם, הפצירה בו, כשכל גופו מכוסה בשחין, לקלל את האל על כל שביצע בו וגם אז, ממקום משכבו, ענה לה איוב: "גם את הטוב נקבל מאת האלוהים ואת הרע - לא נקבל?".

עם המשפט הזה שלחה אותנו המורה שולי הביתה. רק שנים אחר כך, בשיחה עם אבי על שולחן הקידוש, גילה לי שבסופו של דבר ה' פיצה את איוב על כל מה שספג ממנו ושהוא מת שבע וטוב לב. הוקל לי מעט, ובכל זאת, אני עדיין תוהה למה במערכת החינוך לא יכלו לבשר לנו את הבשורה היפה וחתמו כך את הלמידה.

יהודה משי זהב (משמאל) ואביו, הרב מנחם מנדל משי זהב, שנפטר מקורונה (צילום: זק''א)יהודה משי זהב (משמאל) ואביו, הרב מנחם מנדל משי זהב, שנפטר מקורונה (צילום: זק''א)

בשבוע שעבר סיפורו של איוב שוב עלה בזיכרוני, כשבמוצאי השבת, כשפתחתי את הפייסבוק, ראיתי את בשורתו המרה של אחד האנשים האהובים עליי, יו"ר ארגון זק"א, יהודה משי זהב, על אובדן אביו לאחר שזה נדבק בקורונה. לא פעם אנשים מספרים מעל דפי הרשת על אובדן יקיריהם. בפרט עתה, בימי הקורונה והסגר, יש כאלו המסרבים לקבל אורחים מפאת המגיפה הממאנת להתפייד, מגדילים לעשות ומשדרים את הלוויה, דברי ההספד והשבעה בשיחות זום מרובות משתתפים. כך מקבלים נחמה, אומנם וירטואלית מאוד וחסרת נגיעות, אבל עדיין אמיתית וכואבת, מחבריהם, משפחתם הרחוקה וסובביהם. הדבר כבר אינו זר. שבעה דרך הזום, לוויות ריקות מאנשים ודמעות שנופלות על מסיכה בצבע תכלת, הפכו גם הם, כמו הרבה דברים מוזרים בשנה האחרונה, להיות מנת חלקנו.

אבל על יהודה כאב לי פי כמה, לא כי חיי אביו קדושים פי כמה מחייהם של אנשים אחרים, אלא כי האסון הזה חתם שרשרת אסונות שנפלו על האיש במשך פחות מ־30 ימים. אביו נפטר שעה שהמשפחה עוד יושבת שבעה ומתאבלת על אמו של יהודה, שגם היא נפטרה מהנגיף, שעה שהמשפחה עוד באבל על אחיו של יהודה, שנפטר גם הוא ושב אל אבותיו. הייתכן שכל האסונות האלו פקדו את אותה המשפחה בפחות מחודש?

בזמן שכל מהדורות החדשות מדברות על העימותים בין החרדים לשוטרים, אנשי הרשתות החברתיות חיבקו את יהודה כשבישר את הבשורה המרה, השלישית במספר. ולמה? כי האדם הזה פועל לקירוב לבבות. הוא לא פנאט, לא הולך עם הראש בקיר, יהודי זה יהודי בשבילו, עם כיפה לראשו או בלי, וכל אדם שנשמה באפו יקבל וקיבל ממנו את הכבוד הראוי לו לאורך השנים. הוא איש של חסד ואמת, ואם תשאלו אותי מה היא היהדות היפה, הנקייה והטהורה, סביר מאוד שאצביע עליו. חשבתי שיבוא בטענות לצור ישראל, לאלוהיו. כל כך הרבה אנשים בעולם, חלק את האסונות בין כולם, למה למקד אותם דווקא באיש שכל פועלו הוא צדקה?

וזה חלק מהפוסט שהעלה אל הפייסבוק ברגע שבו התבשר על מות אביו:

"ריבונו של עולם

אני יודע שאתה מעמיד אותנו בניסיון, ניסיון קשה וכואב. אוי, כמה כואבבבב.
אבל אני מבטיח לך שאפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בוודאי גם שם
נמצא ה' יתברך.

כי אני יודע שכשאבא נותן מכות זה רק מאהבה.
אמשיך לאהוב אותך בכל לבבי, בכל נפשי ובכל מאודי.

ללכת בדרך התורה והמצוות, להגביר פעלים במעשי החסד והרחמים, כפי שחינכו אותי הורי היקרים ז"ל. הנאהבים והנעימים שבחייהם ובמותם לא נפרדו.

שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".


ועכשיו אכתוב משהו קשה שלבטח יגרום לחלקכם לצקצק בלשונכם ולהגיד שאולי השתבשה עליי דעתי, אבל באותו הרגע שבו סיימתי לקרוא את המילים המחזקות האלו שכתב יהודה אל בורא העולם, הרגשתי איך הצער נכנס אל גופי אבל רגש אחר מזיז ודוחק אותו החוצה, וזו הייתה הקנאה. קינאתי בו על האמונה בבורא העולם, האמונה ההיא שדי התרופפה בי כשהכרתי את העולם החיצון, את המותרות, השפע, הקלילות וחוסר ההערכה אל הנר הפנימי שדאג אבי, בכל קידוש או חג, להדליק בנו.
ולרגע הבנתי את איוב, ואת יהודה ואפילו את שולי, המורה המדהימה לתנ"ך, שהגישה לנו את כל הרע שנעשה לאיוב ו"שכחה" לספר לנו על הסוף הטוב. כי בחיים כמו בחיים, אין סופים טובים, יש קץ והוא אחיד לכולם. נכון, הוא נצבע בצבעים אחרים וכרונולוגית לא מגיע אלינו באותו הזמן, אבל בסופו של דבר, לא נחיה לנצח. אבל האמונה המפעפעת, הבוערת, הנצחית, אם תרצו, היא זו שתישאר גם הרבה אחרי שלא נהיה פה. ובין השחין על גופו של איוב ובין רסיסי לבו השבור של יהודה, צצה לה קרן אור האמונה.
מרטין לותר קינג אמר פעם, "עלה את המדרגה הראשונה באמונה, אינך צריך לראות את גרם המדרגות כולו - רק את המדרגה הראשונה". כבר זמן מה אני בקומה מינוס שתיים, אולי באמת אעז ואשלח כבר את רגלי, אל המדרגה הראשונה.
תהיה חזק, יהודה יקר. 