"אין לכיכר הזו רגע דל", אמר בקול רם מישהו שעמד לצדי בתחנת האוטובוס הממוקמת מול כיכר רבין, בזמן ששנינו בהינו במתחם החיסונים העצום שהוקם שם. שני אנשים זרים עם מסיכות מביטים על המקום שסימל כמעט לאורך כל שנותיו את הקו הדק שעובר בין שפיות לטירוף בארץ הזאת. שני אנשים זרים, שספק אם החליפו מילה בקול רם באותו בוקר עם מישהו שלא דרך מסך מחשב. שני אנשים שאולי מתגעגעים למקום שנראה במבט ראשון כמו בזמן ההכנות האחרונות למרתון תל אביב.

המציאות היא שכיכר רבין אינה עונה יותר. ליתר דיוק היא כבר לא מעניינת, לא מעוררת ויכוח ובטח שאינה מושא לצקצוקי התל אביבים שמתעצבנים ששוב סגרו להם את המקום שבו אפשר לשבת עם כוס קפה ליד המזרקה, ולצאת מדעתם בשקט.

לא אוספים בה ערכות השתתפות ומספרי חזה, אפילו לא באים לעשות מלחמת כריות, מסיבת אוזניות או סתם לקנות ספר בשבוע הספר. גם ככה כבר לא קונים ספרים במתחמי ענק, בעיקר מרצ'נדייז מנקרי עיניים, שמוצאים את עצמם תוך זמן קצר בקערה הזו שיש לכל אחד בפינת האוכל ושמאכלסת חלקי מוצרים שאין להם מקום רשמי בבית.

התור בכניסה למתחם חיסוני הקורונה בכיכר רבין בתל אביב. צילום: אבשלום ששוני

המאהל הגדול עם מתחמי הכניסה המסומנים באותיות גדולות באנגלית קצת מזכירים את שערי הכניסה למופעי הענק בפארק הירקון. והנה מגיע עוד מבול אסוציאציות שלא מפסיקות לקפוץ מהחיים של פעם. תכף נכין כרטיסים וקוד לסריקה ונרגיש שוב כמו ב־2019, נתלונן על הצפיפות והזיעה ועל הסאונד הגרוע, ולא נדע שתוך כמה חודשים יתהפכו עלינו החיים וסאונד טוב נשמע רק דרך אוזניות או רמקולים ביתיים.

אבל אל דאגה, המציאות לא תיתן לכם להישאב אל הפנטזיה. לאן שלא תפנו את ראשכם בכיכר, יזכירו לכם השלטים שיש מגיפה עולמית. עדיין.  
כשממשיכים משם לכיוון רוטשילד, אפשר להבחין בשערים של מקצי המרתון, שמפוזרים בעיר ויכולים להטעות. להשרות לשבריר שנייה שלווה וניתוק ממה שבאמת קורה במציאות. המרתון צפוי להתקיים באמצע פברואר במתכונת דיגיטלית, ואני מעריצה את הניסיונות של המארגנים להמשיך כאילו כלום.

אחרי תקופה שבה ניסיתי להיאחז כמה שיותר בעולם הישן, קרי לראות סרט בדרייב אין, לשבת במסעדה על ארגזים או לרוץ במרוץ דיגיטלי, אני חושבת שהגעתי לשלב שבו אני יכולה לשחרר. לשחרר את המוכר והאהוב, שהיה גם שנוא לעתים, ולהפסיק לספור חודשים, שבועות וימים עד החזרה האמיתית לנורמליות. פשוט כי אין דבר כזה נורמלי, לא אנשים ולא סיטואציות. מה שהיה כנראה לא יחזור במתכונת המוכרת, וכמו ניסיון להחיות מערכת יחסים שלא נושמת עצמונית, אולי גם את השאיפה הזאת כדאי לנו לשחרר, ולו כדי לסבול פחות.

לפני כמה חודשים רצתי באחד המרוצים הדיגיטליים שהיו בעיר. זה היה מוזר. עם מספר על החזה וחולצה זרחנית שאספתי ליד אותה כיכר בעיצומו של הסגר השני. רצה עם אפליקציה וקולות של מחיאות כפיים באוזניות, רצה בעיקר כדי לנוע. מדי פעם ראיתי מולי בחור או בחורה עם מספר חזה וחולצה זרחנית דומה. גם הם שם כדי לנוע, גם להם האפליקציה יוצרת מציאות מדומה. החלפנו מבטים נבוכים של מי שמנסים להיאחז כמעט באופן מעורר רחמים בישן והטוב. אבל כשאותה אפליקציה קרסה באמצע, החלטתי שאני חוזרת הביתה. שאני לא רוצה לשחק יותר בכאילו. אם בחיים חדשים עסקינן, אז ננסה לזרום איתם.

מתחם החיסונים בכיכר רבין (צילום: אבשלום ששוני)
מתחם החיסונים בכיכר רבין (צילום: אבשלום ששוני)

באופן אירוני כיכר רבין מצליחה גם כיום ליצור מציאות מדומה, על אף הניסיון להוריד את החולמים לקרקע. שוב היא על קו התפר בין השפיות לטירוף. בין שבאמצעות מתחם החיסונים שעתיד לתת לנו תקווה שאולי תכף זה נגמר ונשוב לנורמלי הלא נורמלי, ובין שכמקום מפלט ממשדרי החדשות, שטורחים לעדכן שבכל רגע נתון יכולות להיווצר מוטציות עמידות לחיסון ואז נלך כולנו פייפן.

גם בעת כתיבת שורות אלה מדברים על סיכוי להתפתחות מוטציה נוספת, הפעם ישראלית, כאילו שהמוטציה של מה שנהיה מהישראליות שאנחנו כל כך אוהבים לאהוב ולשנוא כמעט באותה נשימה, לא מספיקה.

אז הנה, הגיע תורנו להתחסן באוהל. זוהי התקווה שלנו כרגע, אבל אל תהיו שאננים, זה רק באופן זמני. בכל זאת, זו אותה כיכר שבה יום אחד שרו על השלום וביום למחרת הדליקו נרות זיכרון לראש ממשלה שנרצח. בישראל כמו בישראל אסור להיות יותר מדי אופטימיים, זה לא בגנים.