מהרגע שבו האינטרנט פרץ לחיינו, ואחריו הרשתות החברתיות, לכל אחד מאיתנו ניתנה האפשרות להפוך לרופא/מדען/פוליטיקאי/עיתונאי חובב. ובעצם, כל תחום עיסוק אפשרי. הזרימה החופשית של המידע הייתה עוצרת נשימה. לפתע, בלחיצת כפתור, יכולת להתחבר לכמויות אדירות של עובדות, מחקרים ויצירות תרבות.
מעבר לאפשרות לספק את הסקרנות האינטלקטואלית, הטכנולוגיה הזו הביאה איתה גם משהו משחרר וצודק, לכאורה. סוף־סוף ניתקה התלות שלנו במתווכי המידע המסורתיים. ואיתה היכולת להסתיר מכולנו אינפורמציה, לשטוף לנו את המוח או להכתיב לנו תפיסות עולם. אני ממש זוכר את הצפת הרגשות שלי, כשהבנתי את השינוי המטורף שיביא איתו האינטרנט. זה היה מסחרר. זה היה משכר. אבל זה גם היה משקר.
כי בתוך אוקיינוס המידע האינסופי שנוצר לפתע, ובאין מתווכים המקובלים על כולם, איך אנחנו בדיוק אמורים לדוג את העובדות הנכונות? קחו לדוגמה את התרחיש שאני מניח שמוכר לרובנו. אתם חשים ברע, או נתקפים במכאוב לא מוכר, ואז עושים את הפעולה שהפכה להכי טריוויאלית בעולם: נכנסים לגוגל. אין ספור התוצאות שתקבלו לאור תיאור הבעיה ינועו בין הצטברות גזים אזוטרית לסרטן. תמיד יהיה שם גם סרטן. והאפשרות הזו תנוסח באופן הגיוני, ותיתמך בחוות דעת של פרופסור כלשהו, ואתם כבר תתחילו לחשב את קצכם לאחור.
זה נכון לגבי כל סוגיה אחרת. חופש האינפורמציה גורם לנו להרגיש שאנחנו יודעים הרבה יותר, אבל עבור מרבית האנשים מדובר רק בטעימה שטחית שלא יכולה להיות תחליף אמיתי להתמקצעות של ממש. אתם יודעים, העניין המיושן הזה של לימודים אקדמיים, עבודה של שנים ארוכות בתחום וגו'. כל אלה כבר לא משחקים ממש תפקיד עבור חבר הפייסבוק שלכם. זה שמשוכנע שהוא יודע יותר מכולם, רק כי הוא מצרף לפוסט שלו גרף של מדען מפינלנד, עם תיאוריה המתומצתת לשלוש שורות. ההתנהלות הזאת יושבת בול בפוני על האבטיפוס הישראלי של “אחד שיודע". וגם על רוח התקופה, שבה כל אחד מאיתנו הוא פרח נדיר ומשוגע, ולכן לא יכול להתיישר “עם העדר". יש לו חשיבה עצמאית ומשוחררת, המבוססת על מחקרים שהוא קרא בחמש הדקות האחרונות בפוסט שפרח נדיר אחר שיתף.
התופעה הזו רחוקה מלהיות חדשה, ונעה לאורך השנים על הסקאלה שבין מצחיקה ומוציאה מהדעת. אבל מאז פרוץ הקורונה היא הפכה לסכנה של ממש. כי במציאות של מגיפה עולמית, הדרך היחידה להתמודד איתה באופן יעיל היא הקשבה לבעלי הסמכות. אלא שהמגיפה שהייתה פה עוד קודם, זאת של “אתם לא תגידו לי", מקעקעת את הסמכות הזאת מהיסוד. פתאום כבר אין שום עובדה מוצקה, או חוות דעת מחייבת של בעל תפקיד בכיר. כי מי אתם שתקבעו עבור אילן מהרצליה, שעוקב באופן קבוע אחרי בלוג של מכחישי קורונה הולנדים, המזרימים מידע ש"לא רוצים שתכירו".
שפע האינפורמציה הכמעט אינסופי ברשת הופך כאן פתאום לאויב של האמת. כי לכל דבר אפשר למצוא קונטרה. ניתוח מפורט ומנומק של עיתונאי שעובד כבר 40 שנה בתחום? שטויות. נביא ציטוט של “עיתונאי עצמאי". מחקר מקיף של אוניברסיטה מהמובילות בעולם? פחחח. הרי ידוע שהיא מקבלת כסף מהצד מפייזר. וכן הלאה.
על המצע המעורער הזה לא פלא שתיאוריות קונספירציה מידבקות עוד הרבה יותר מהמוטציה הבריטית. והאירוניה היא שככל שאתה אדם יותר אינטליגנטי וחושב, ולא מוכן לקבל באופן אוטומטי תכתיבים של בעלי סמכות, כך אתה מועד יותר להידבקות בווירוס הזה, של “אתם לא תגידו לי".
התוצאה היא, לפחות במעגל הפרטי שלי, שאני מוקף באנשים משכילים, ממוסדים והגיוניים בדרך כלל, שעדיין משוכנעים שכל הקורונה הזו היא קונספירציית ענק, או התקף פאניקה מגוחך. ולכן הם לא יתחסנו, ולא ישמרו על נהלים ויעשו הכל כדי להוכיח שהם אנשים עם “מחשבה חופשית". ושום דבר, פרט למצבור של גופות שייערם מחוץ לדלתם, לא יוכל לשכנע אותם לנהוג אחרת.
על הסכין
- גם אני פלטתי אנחת רווחה כשדונלד טראמפ עזב את הבית הלבן. אבל חגיגות ה"שחרור" ששטפו כאן את מרבית התקשורת הן מגוחכות. לא מדובר ב"תקלה" או ב"סיוט" שתקף לרגע את ארצות הברית וכעת נעלם, אלא באדם שכמחצית מהאמריקאים תומכים בו. ולכן ההתייחסות אליו כאל טעות חד־פעמית היא לא רק לא נכונה, אלא גם לא דמוקרטית.
- הבן האמצעי שלי חגג זה מכבר יום הולדת 18, והשבוע שאל אותי כמעט בתמימות - למי כדאי להצביע בבחירות. לרגע פשוט איבדתי את יכולת הדיבור. לא הייתה לי שום תשובה בשבילו, וזה הציף אותי בבהלה. שהלכה והשתנתה לסקרנות. העובדה שכל חיי הצבעתי באופן כמעט אוטומטי לא בדיוק הוכיחה את עצמה. אולי דברים משתנים גם לטובה?
- "חבר לחג" (נטפליקס) היא קומדיה רומנטית נורווגית שהתקציר שלה נשמע כמו קלישאה: רווקה שהמשפחה שלה לחוצה שתתחתן ממציאה סיפור שיש לה חבר שיגיע לארוחת החג. ואז צריכה להכיר אותו. בפועל, זו סדרה מענגת ומקורית, שמלהטטת בחן ניכר עם כל הקונבנציות של הז'אנר. והשחקנית הראשית שלה, אידה אליז ברוך, היא ההתאהבות הבאה שלכם.