אכן, אני מזהה כאן בעיה. מקיץ הבנאדם בבוקר ושומע את כל הגדוילים במשרד הבריאות שטוענים בלהט שבדיקה סרולוגית היא טעות. אז היה לבנאדם את המחטים הקצרות, עכשיו הסרולוגית זה לא טוף, והבנאדם שכבר התרגל שהשלטון מרמה אותו אומר לעצמו: ידעתי את זה, אני כל כך מטומטם, בסה"כ עוד כבשה בעדר.

הבנאדם חייב לחשוד בשלטון, כי בכל זאת המדינ'ע שלו מדורגת במקום ה־35 במדד השחיתות העולמי. הציון שניתן למדינ'ע של הבנאדם הוא 60 נק'. "מספיק". מספיק למי בדיוק? מדוע משרד הבריאות מודאג מהסרולוגית? זה הרי מניע את הכלכלה של בתי החולים, כפי שביבי אוהב, כל פציינט משלם על הבדיקה מאות שקלים, אז איפה העוקץ כאן? ייתכן שחברת פייזר לא משתגעת על היידעלך שרוצים לבדוק איזו סחורה שמו להם בגוף? אולי זה בניגוד להסכמים עם המנכ"ל החצי יהודי של פייזר, שנתונים אחרי החיסון השני יסתובבו ברשתות ויפחידו את כל הגויים? אבל מה לעשות שיהודים עושים ביזנס זה, אפעס, קצת מחשיד ומפחיד? מחפשים ראיות? לכו ותקראו את דוח השחיתות העולמי.

הנימוקים של חכמי התורה ממשרד הבריאות אמורים לשכנע: "אם קיבלתם חיסון לצהבת נגיפית, אתם לא רצים לבדוק אם יש לכם נוגדנים. ישנם מרכיבים שלא רואים בבדיקה, אבל אתם מחוסנים", מסבירים לנו. תכלס הם צודקים, אבל חיסון לצהבת לפני נסיעה לאפריקה לא הומצא ארבע־חודש אחרי הופעת מגיפה עולמית, אז היידעלך קצת בלחץ מהחיפזון ומהעובדה שאנחנו שפני ניסוי במחקר של הפייזרים.

אגב, התחייבו בשמי לגילוי נאות על מצבי הבריאותי אחרי החיסון. אז אני רוצה לדווח למדענים של פייזר שהייתה לי ציפורן חודרנית ברגל, נורא נבהלתי כי זה לא היה לפני החיסון, אז התקשרתי לשירלי שהייתה מאוד אמפתית, ועל אף שיש סגר, ארגנה לי תור אצל סווטלנה שתתקן את המפגע. אוקצור, פייזרים, זה עליכם הציפורן, אני ממשיך למשש את עצם הזנב לראות אם כבר צמח לי, אני אעדכן כמובן.

בנוסף, באישור המתחסן שלי כתוב שהחיסון יעיל לחצי שנה, ולצהבת, למיטב זיכרוני, החיסון יעיל לחמש שנים, ואני גם לא באפריקה כל יום. אז זה מריח רע, אבל אין דבר במדינ'ע שלנו לא מריח טוב, אנחנו הרי מושחתים ורקובים. על מה בדיוק צריך לחשוב אזרח כאשר הוא צופה במנכ"ל הדסה מתייפח מול המצלמה ומסביר שאין לו תרופות לטפל בחולים? אני למשל החלטתי ביני לביני שאסור לי להגיע לאזור ירושלים, כי אם חס וחולילה אחוש ברע, זהו, תם הטקס. אין תרופות לטפל בי. למדינ'ע שלנו יש את כל הכייסף שבעולם לחלק מענקים לפני בחירות. באמת כייסף קטן, 4־3 מיליארד שקל, אבל אין כסף לתת לשבעה בתי חולים ציבוריים כדי לחדש את מלאי התרופות.

והקטע הכי גדול שעוד מאשימים את מנהלי בתי החולים שחרגו ב־90 מיליון שקל בתשלום שכר. הלוווו, חובה שיהיה היגיון בשיגעון, לא עבדו שם רובוטים בשנה האחרונה. הצוותים הרפואיים חיו בבתי החולים, לא מגיע לעובדים שכר על משמרות סביב השעון?

# # #
האמת שאני סתם מקטר, כי גיאצ'ו הצדיק בבית ומטמטם את כיפוש ואותי. הוא החליט לשחק כדורגל בבית. בועט כדורים לקירות בדיוק עם היקיצה שלי, וזה עושה לי לא טוב. אני רגיל להקיץ לבית ריק, אני אוהב שקט. ואם הוא מגיע למיטתי נעול בנעלי כדורגל עם פקקים, לבוש במדים הצהובים של הצהבת הנגיפית של מכבי ת"א, זה בא לי לא טוף במשקוף של העין.

"אבא, קום כבר. בוא נלך לשחק כדורגל. אתה צריך לעבוד איתי על הכללים", הוא מאיץ בי. "לא עכשיו, גיאצ'ו", עניתי, "בשבת אני אקח אותך. לך תלמד בזום אינעל העולם ורד ממני". ואז הגיעה כיפוש. "מאמי, תתעורר. הנה הבאתי לך קפה ועוגה, אני יוצאת לחיסון השני. אתה צריך לשבת בחדר העבודה עם גיא, לראות שהוא משתתף בזום, זה קורה עוד חצי שעה. קום, מה אתה מסתובב לי לצד השני, אני מדברת אליך".
התיישבתי והבטתי בה. האישה הזו לא מעניין אותה סגר, מגבלות, המציאות שלפיה חצי מהעבודה הלכה לאלף עזאזל, היא חיה את חייה. היא לא נותנת למציאות הדיכאונית לחדור לאיגלו שבנתה סביבה. "אני חוזרת בתוך שעה", היא ממשיכה להטיף. "מה אתה רוצה לאכול בצהריים? קציצות, או פסטה בולונז, אני חייבת לדעת". איך יכול הבנאדם לדעת מה יאכל בצהריים, אם רק עכשיו הקיץ? איך, באמת.

"כיפוש, לכי להתחסן, באמשלך", עניתי לה, "יש לך דיבור כבד מדי על הסובאח. תגידי לילד ללבוש טרנינג ולהפסיק עם הכדור בתוך הבית, כי אני נטרף. תפתחי לו את הזום, אני אשגיח עליו מכאן. אל תדאגי. יאללה ביי, היית פה, אני עוד לא מקבל קהל". אבל היא ממשיכה כאילו לא אמרתי כלום. "שלומי, בן הדוד שלו, יגיע עוד מעט. גם לו יש שיעורים בזום. לא צריך להשגיח עליו, הוא ממושמע, אל תדאג". וואו, וואו, וואו, אני עכשיו בייביסיטר לשני ילדים! איך זה קרה לי?

היא יצאה, שלומי הגיע ושמעתי את הקולות המתכתיים של הפורטנייט. זינקתי מהמיטה לסלון, הילדים אפילו לא זרקו מבט בכיוון שלי. "גיאצ'ו, לך לחדר העבודה. שלומי, אתה נשאר כאן, ותסגרו כבר את הזבל הזה על הבוקר".

התגאיתי בעצמי על האחריות הפדגוגית, והקשבתי למורה של גיאצ'ו בזום. נדמה לי שזה היה שיעור חשבון. אבל משהו הטריד אותי. קמתי בשקט ופסעתי על קצות האצבעות. מצאתי את גיאצ'ו שרוע על הכיסא שלי מול המחשב, שרי הכלבה על ברכיו, ובטלפון הוא משחק פורטנייט עם שלומי שנמצא בסלון. "מה נסגר איתך?", שאגתי על הילד, "למה אתה לא לומד? אני מתקשר לאמא, היא שוב תחרים לך את הטלפון. עלה 1,000 שקל לתקן אותו, ילד קרצייה, תן לי אותו".

הוא צרח עליי שהבהלתי אותו, אבל גל המורה זיהתה אותי על המסך. "בוקר טוב, רון. גיא משתתף יפה מאוד, אני גאה בו", היא אמרה לי. על המסך נראו ילדים במצבים שונים של עילפון חושי. מנמנמים עם ראש על השולחן, מפהקים ובוהים בחלל החדר שלהם, אבל לפחות הילד שלי משתתף וגאים בו. "אתה שומע, אבא? אני לומד טוב", טען הצדיק, "לך מפה, אתה מפריע לי ללמוד". נו, לפחות יש לילד חלוקת קשב ולא רק הפרעת קשב וריכוז, יש במה להתגאות.

כיפוש שבה מחוסנת מתמיד. "מאמי, אני לא כמוך, לא כואב לי כלום ואני לא מתמוטטת. אתה מבין את זה? הכל עניין של גישה בחיים". בסדר. שש שעות מאוחר יותר, היא תדווח לי שהיא מעוכה. "כפרע, או שתזמיני טיפול נמרץ, או שתלכי לישון, שזו התרופה הטובה ביותר שאני מכיר נגד מגיפות. תבחרי". היא קיבלה את האנליזה שלי בהכנעה ולמחרת קמה חדשה, כמו תמיד.

אבל לעת עתה אני חייב לחמוק מהר, לפני שהיא תחשוב על מטלות, כמו להוריד את הכלבה. אף פעם לא הבנתי את זה, כי שרי היא הכלבה שלה ושל גיא. אני לא מתאים ללכת עם שקית אחריה, לטיול בגינה. רק כאשר הסגר מהודק ונערי הפלא של רון חולדאי מסתובבים בשכונה, אני מתנדב להוריד את שרי 15 פעם ביום. כי אולי ייקרה בדרכי פקח, ויהיה עם מי לריב.

"כיפוש, אני חייב לרוץ לפגוש את רוברט. ביבי סוגר את נתב"ג, ורוברט חייב לברוח לפני. אני הקמב"צ שלו. את הרי יודעת שאני טוב בזה", אמרתי לאישה ומיד נעלמתי, בגלל גודל השעה.

# # #
פגשתי את הטינף בפיצרייה של שי. מסביבנו היו כ־60 קשישים, שאחרי החיסון חשו מוגנים מאוד. רוברט צהל לקראתי: "קוף, קניתי כרטיס בדלתא, אני עף מכאן עוד כמה שעות. אני אדאג ששי יכין לך מרק עגבניות כל יום, עליי". פרשתי בפניו את תוכנית המבצע, אם וכאשר יוטלו עליו מגבלות. "תקשיב לי טוף, מדובר בכסילים. אם יש בעיה, אני לוקח אותך לגשר אלנבי, אתה עובר את הגבול לירדן, חצי שעה אתה בעמאן, ותטוס משם. עד שהטפשת הנפוצה כאן תבין מי ומה, אתה כבר באוויר. מה אתה אומר?".

הוא לא התלהב. "את זה כבר עשינו בסגר הראשון, קוף. אבל זה מפרך כל הטלטלה הזו. אני בורח מכאן לא חשוב לאן, ואמשיך מיעד הנחיתה לדטרויט. אני נוסע לעבוד, הם לא יכולים להגביל אותי. מה קורה פה? שנה משתוללת כאן מגיפה, הממשלה לא מגיבה, פתאום סוגרים הכל בתוך יום אחד?".

אמרתי לו שהם יסגרו את נתב"ג לחודש והוא לא יוכל לשוב. "קוף, שיסגרו לחצי שנה", הוא ענה, "מה אני פליט? אני אזרח פה! הם לא יכולים למנוע ממני לחזור הביתה". הבנתי שהוא נעול, ויחסר לי עם מי להסתובב בעיר. "טוב, רוברט, בוא ניסע לחזי באור יהודה, נאכל כמה שיפודים. מי יודע, עד שתחזור ועד שתסיים את הבידוד במלונית ברמת בית שמש, לא תאכל כלום. אתה הרי לא הטיפוס לחמגשיות בבידוד אצל החניוקים. במקביל אתה גם לא הטיפוס לברוח, אם אגיע לאסוף אותך. בוא, ניסע מהר".

הוא התפוצץ מצחוק והמשיך לגלוש בסלולרי, כדי לעקוב אחרי קצב רכישת הכרטיסים לטיסה. "תראה מה קורה כאן, קוף. קניתי דרך סוכן אמריקאי, הייתי שישי על הטיסה, חשבתי מקסימום 25 איש יטוסו. אבל אני רואה כאן עדרים של נוסעים, 7־6 בכל פעימה. יש מצב כל בני ברק טסה איתי. בעיה, אני אומר לך בעיה". הוא צודק, האמון של האזרחים בממשלה שואף להגיע לאפס, כי כעת רמת האמון במינוס.

ישראל היא אלופת ההסגרים. 139 יום אנחנו בסגר של כאילו, רק העצמאים פושטים רגל, ולסוחרים בחנויות אין סיבה לחזור. בגרמניה נרשמו 88 ימי סגר, באנגליה 79, ספרד 67 ימים. על אף הסגר אין כאן שום אכיפה במוקדי ההדבקה. אצל החניוקים העסקים כרגיל, מוסדות הלימוד פועלים, הם לא מאמינים בזום. שיאני התחלואה בערים החרדיות: עמנואל 33%, ביתר עילית 26%, רכסים 25%, מודיעין עילית 23%, אלעד 23%, כוכב יעקב 23%, בני ברק 21%, צפת 21% ובית שמש 20%. בגללם אנחנו כלואים בבתים, בגללם המומחים טוענים שלא נתגבר על המגיפה.

בשוודיה, שאוכלוסייתה זהה כמעט לזו של ישראל, ישנם 2.1 מיליון נפש שמוגדרים כאוכלוסייה בסיכון. בישראל, שאוכלוסייתה צעירה באופן יחסי, ישנם 930 אלף שמוגדרים כאוכלוסייה בסיכון, אבל בניגוד לשוודיה יותר מ־68% מאוכלוסיית הסיכון מחוסנים. עם זאת רמת התמותה כאן היא 0.46%. השוודים לא בסגר, כי אין שם קהילה חרדית גדולה. כל השטויות של המאכערים של החניוקים והימין הלאומי (כן, חרדים הם מ־מ־ש ימין לאומי. רואים) שלפיהן לימוד תורה שקול לכל המטלות של החילונים, זו אחיזת עיניים במקרה הטוב, הונאה במקרה הרע. נכון להיום רק אחד מתוך שני ישראלים שנולדו בישראל ב־2002 מתגייס/ת לצה"ל, 50%. נכון שרמת הילודה אצל החניוקים והערבים היא גדולה, אבל מי בדיוק ישרת שירות חובה בצה"ל בעוד עשר שנים? נייבא עובדים זרים?

אבל הנציגים של החניוקים באגם הדרעק מתנגדים לכל החמרה בקנסות ובהעמדה לדין. לשיטתם הם צודקים, החילונים במדינ'ע נועדו לממן את כל השיגיונות שלהם, ובעיקר של הרבעל'ך. 60% מהחרדים לא עובדים, חיים על קצבאות, משלמים ביטוח רפואי אפסי, ועוד כועסים שאנחנו מתלוננים שהם פועלים כמו ארגון טרור, שמחזיק כאן ציבור שלם כבני ערובה. הקרקס שמתנהל כל יום באגם הדרעק חייב וצריך לעניין כל חילוני בארץ. הנה מוישה גפני מדגל התורה מאשים את החילונים: "אתם שמתם אותנו בדירות קטנות!". באמת לא ידעתי שאני אשם גם בזה, אני לא שמתי אף אחד בשומקום, ולבטח לא הנחיתי אותם ללדת צאצא כל שנה, באמא זה לא אני. אבל הם התרגלו לטוב, כי יש פראיירים שמשלמים. אני גם לא הנחיתי את המשפחות הקדושות הרבסט ובידרמן לחתן את הילדים בנוכחות אלף איש בלי מסיכה, זה לא אני.

מה שקרה בבני ברק בשבוע שעבר זו אנרכיה לשמה. אברכים תוקפים שוטרים ומפרקים רכב סמוי, שורפים אוטובוסים, וכלום לא קורה. אומנם ארבעה אברכים הסגירו את עצמם, אבל כלום לא יקרה להם גם אם יועמדו לדין. אולי עבודות שירות בקהילה, כדי שליענקי, הנכד של שר התורה קנייבסקי, יהיה זמן פנוי לדובב את סבא. אני אוהב את הסרטונים מהשיחות של יענקי וסבא. "זיידה, המדינ'ע רוצה לחסן נשים בהריון. מה אומר סבא?". והישיש בן ה־93 עונה: "שיתפללו". ברור, תפילה זה הכי טוף כדי לשמור על הבריאות, כפי שאני ממליץ לכיפוש ללכת לישון, כי לא הרגישה טוף אחרי החיסון. חבל שאף אחד לא מגדיר אותי כ"שר השינה", זה היה לי טוף בלב.

# # #
חלפו להן השעות. רוברט נחת בקנדי שבניו יורק בדרכו לדטרויט, ושלח לנו הודעה: "חזרתי לחיים". אנחנו בפרלמנט מקנאים בו ומאחלים לו: "תבלה גם בשבילנו, חלאה. הלוואי אם ירצה השם, יכניסו אותך לסגר במלונית, כאשר תשוב. הלוואי".

שלומי, שר החינוך המודח, שהיה לוחם בצנחנים, שואל בכל בוקר כאשר הוא צופה במתפרעים בערים החרדיות: "קוף, מדוע לא דופקים בהם כדורי גומי? תסביר לי למען השם". ואני, שפתאום נתפס כקול ההיגיון, עונה בשקט: "שלומי, די. זה לא עראברים שהיינו דופקים בהם גומי ושרפנל מהקירות בקסבות. אלה יידעלך טובים, ציבור קדוש. וחוצמזה הם אלרגים לירי, זה עושה להם לא טוף. תמצא משהו אחר, אולי שבע מכת"זיות שינקו את בני ברק מאנשים ברחובות?". אבל הוא לא מתרצה כי נמאס לו ממני.

אריק ומיקי מסתובבים בארץ ומחלקים את המוצרים שלה. מיקי כבר יכולה לנצח אותי בארץ־עיר, כי הגיעה ליישובים חדשים. ישראל בחזרות לסדרה חדשה בקשת. שלומי שובר ת'ראש כדי להביא סחורה למחסנים שלו, אחרי שמחירי ההובלה הבינ"ל האמירו פלאים. ציפי שביט עובדת ומצלמת, ואני מאושר בשבילה.

ורק אני יושב בפקק בכביש 4 ובוהה בסרטון של ביבי ויובל שטייניץ מאוגוסט 2015, על מתווה הגז שהכניס לציבור מאות מיליארדי שקלים, בחלום כמובן. "יש את כל הסיבות לאמץ את המתווה הזה", אומר ביבי במסע"ת. "לא ניכנע לפופוליזם". לא יודע מה זה פופוליזם, זה גדול עליי. אני אפעס רק שאלה: חלפו חמש שנים. איפה הכייסף שהבטחת לנו?
 
tguvot@maariv.co.il