על רקע ההיכרות הלגמרי לא רעה שיש לכולנו עם תיקי נתניהו, החשיפה בשבוע שעבר של אבישי גרינצייג, הכתב המשפטי של "גלובס", הייתה מעניינת. עמיתנו בן כספית, כך לפי הפרסום, מסר למשטרה בכמה הזדמנויות חומרים נגד בנימין נתניהו, ולפחות במקרה אחד היה גם האיש שבגינו, ובגין הידיעות שמסר, נפתחה חקירה הקשורה בראש הממשלה.

הפרשה המשמעותית ביותר הייתה זו המכונה תיק 1270. במסגרת התיק הזה נחקר חשד שלפיו בשנת 2015, כשנשיאת בית המשפט המחוזי בדימוס הילה גרסטל התמודדה על תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, הוצע לה להגדיל את סיכוייה לזכות במינוי אם תתחייב לפעול לסגירת התיקים נגד רעיית ראש הממשלה. את ההצעה העביר לה, לכאורה, מקורבה יועץ התקשורת אלי קמיר, בתיאום עם יועץ התקשורת של משפחת נתניהו ניר חפץ.

החקירה, שהסתיימה בלא כלום, אחרי ששני יועצי התקשורת בילו כמה ימים במעצר, נפתחה בעקבות פנייה של בן כספית למשטרה. כספית, הסתבר, הקליט את גרסטל כשהיא מגוללת את מה שהיא יודעת על הסיפור, והעביר את ההקלטה למשטרה. במשטרה ובפרקליטות היו משוכנעים שמדובר בפרשת שחיתות גדולה וחמורה, המהומה הייתה רבה, והכל כאמור נגמר בקול ענות חלושה.

בתיק אחר מסר כספית במשטרה מידע ששמע מארנון מילצ'ן לגבי מתנות, סיגרים ואלכוהול שהוא מעניק לראש הממשלה. בעניין נוסף שיתף כספית את החוקרים בחשד שלפיו החברה שבבעלות ארי הרו, ראש הסגל של נתניהו, משמשת צינור להעברת כספים לראש הממשלה. פרשה אחרונה, לאו דווקא לפי הסדר, שעליה דיווח כספית למשטרה, נגעה בחשד שלפיו היועץ המשפטי הקודם יהודה וינשטיין מונה לתפקידו תוך הבטחה וציפייה שהוא יהיה יועץ נוח לבני הזוג נתניהו.

כספית עצמו התייחס לדברים, הן ב"מעריב" ובטור שפרסם ב"וואלה", והן בתוכנית הרדיו שלו ברדיו 103FM. "המובן מאליו", כתב, "שלפיו מצופה מאדם שיודע על עבירה פלילית לשתף בידיעתו את המשטרה אם היא מעוניינת בכך, נשכח. העובדה שחוק העונשין (סעיף 262) קובע חובת דיווח על מעשה פשע וקובע כי הימנעות ממנו דינה שנתיים מאסר, הועלמה. העובדה שאני וחבריי מעבירים כמעט דרך קבע חומרים שנאספו במהלך חקירות עיתונאיות גם לרשותן של רשויות חקירה אחרות (משטרה, מבקר מדינה וכו') הייתה כלא הייתה".

כספית טען עוד שברוב המקרים המשטרה היא שפנתה אליו, ולא הוא אליה. "המשטרה פנתה אליי, בעקבות פרסומים שלי, שאלה אותי אם אני מכיר את זה ואת זה, אמרתי כן. שאלה אותי אם אני מוכן לעזור, אמרתי כן... הם היו צריכים להפעיל עליי לחץ והפעילו תותחים כבדים...". עוד סיפר כספית שכך נהג בעבר, גם כשהיה לו חומר בתיקים אחרים.

"כפי שמסרתי למשטרה חומרים על אהוד ברק, כפי שמסרתי לה חומרים בפרשת הרפז, כפי שעיתונאים רבים מאוד מסרו למשטרה חומרים על כל פרשיית שחיתות מרכזית בעשרות השנים האחרונות בישראל ובכל מדינה דמוקרטית בעולם, כך נמשיך לעשות את עבודתנו לטיהור החיים הציבוריים וניקוי האורוות".

כספית הזכיר גם עיתונאים אחרים שנוהגים באופן דומה. "יואב יצחק, כשפרסם את פרשת ויצמן וסרוסי, הוא מיד הלך להגיש תלונה במשטרה. מוטי גילת עבד עם המשטרה צמוד... אני מאוד גאה בכל מה שעשיתי", סיכם.

ערבוב מסוכן
לא אכנס כאן לשאלות הקשורות לחקירות, לתיקים ולפרטי עדויות כאלה ואחרות. החומרים אינם בידי. זה גם פחות חשוב פה. חשוב יותר, כך נראה לי, לנצל את ההזדמנות הזו כדי לעסוק ביחסים שבין העיתונות למערכת אכיפת החוק, ובמקום של העיתונאי במערכת היחסים המורכבת הזו. ישנן גישות שונות הרואות אחרת את תפקיד העיתונאי בהקשר הזה. יש עיתונות אקטיביסטית ועיתונות שמרנית, יש עיתונאים שנוטים לשתף פעולה עם המשטרה ועם הפרקליטות, דבר יום ביומו, ויש שנזהרים כמו מאש מהחיבור הזה. איני יודע מהי העמדה הנכונה, ואם יש כזו. אני יודע להציג את זו שלי.

טעות נפוצה שרווחת בין רבים מעמיתינו רואה אותנו, העיתונאים, חלק בלתי נפרד ממערכת אכיפת החוק ורואה את המשטרה, את הפרקליטות ואולי גם את בית המשפט, כחברים איתנו באותה קבוצה. קל לטעות בעניין הזה. שהרי כל אלה רואים את עצמם כמי שבאים לתקן עולם, וכך גם אנחנו. כל אלה רואים את עצמם כמי שנלחמים בשחיתות, ממש כמונו. כל אלה תופסים את "הרעים" בחקירות שלהם, בדיוק מה שאנחנו עושים בתחקירים שלנו. אז נכון שלשוטרים יש מדים, ולנו לא, אבל בסופו של דבר - כך אפשר בטעות לשגות - כולנו באותה חבורה. בני האור שנלחמים בבני החושך. כאן טמונה הטעות הבסיסית. משום שלעיתונאי אין קבוצה, ואין חברים לקבוצה.

מבחינתנו, העיתונאים, כך לפחות צריך להיות, כל מי שפועל במרחב הוא בבחינת מושא פוטנציאלי לביקורת שלנו. גם כשאנחנו עוסקים בתיקי 1000, 2000 או 4000 - חשוב שנזכור שראש הממשלה אמור להיות תחת ביקורתנו, והמשטרה אמורה להיות תחת ביקורתנו, והפרקליטות אמורה להיות תחת ביקורתנו, ובית המשפט אמור להיות תחת ביקורתנו. לכל אחת מהרשויות הללו יש את מגדל השמירה שלה, עם משימותיה שלה. וכשאנחנו מחליטים שאנחנו עוזבים את מגדל השמירה העיתונאי שלנו, ומצטרפים לעמדות שמירה אחרות, אנחנו בהכרח מפקירים את העמדה העיתונאית.

לכל אחד מהגופים הללו, ולכל אחת מהרשויות הללו, יש כוח שיכול להביא תיקון, אבל יכול לשמש גם כוח להשחית. ומכיוון שכך, כל אחד מהם זקוק לעין הבוחנת שלנו. וכשאנחנו כורתים ברית עם מי מהם, משהו באיזון הביקורת שלנו מתערער, ומכאן החובה שלנו להקפיד על הפרדת רשויות. התפקיד שלנו מתחיל ונגמר בפרסום התחקיר. התפקיד של המשטרה מתחיל ונגמר בחקירת החשודים. התפקיד של הפרקליטות מתחיל ונגמר בניהול התיק הפלילי. התפקיד של בית המשפט מתחיל ונגמר בפסיקה הקובעת אם יש בחומר הראיות כדי להביא להרשעה.

לכל אחד התפקיד שלו, והערבוב מסוכן. או שאתה חלק מההליך, או שאתה מפרשן אותו. או שאתה משמש בו כמתלונן או כעד, או שאתה מלווה אותו כעיתונאי. אי אפשר גם וגם. אי אפשר גם להעביר מידע למשטרה ולהפוך לעד תביעה פוטנציאלי, וגם לכתוב על הפרשה כאילו אין לה נגיעה אליך. עיתונאי צריך לפרסם את מה שהוא יודע. וזהו. זה מקומו. זה תפקידו. זו משימתו. אין לו מה לעשות בחדרי החקירות של המשטרה, ודאי לא בפרשיות שכלל לא ראו אור בעיתון.

כל מי שעוקב אחר התקשורת המקומית, יודע איך נראית סימביוזה בין כתבים לבין מושאי הסיקור שלהם - לענייננו, בין כתבי הפלילים והמשפט, לגורמים שעליהם הם מדווחים - ומה גדול נזקה. "ובעצם", ישאל כתב משפטים כזה: "מה הבעיה? אז מה אם אני מדברר את המערכת ומדקלם בשכנוע עצמי גדול את כל מה שחושבים ראשיה? זו הרי מערכת אכיפת החוק, ואכיפת חוק היא דבר טוב וחשוב". אבל זו בדיוק הנקודה. כשאתה הופך לחלק מהמערכת, איבדת את היכולת לבקר אותה. והמערכת, כל מערכת, זקוקה למישהו שיבקר אותה. ומכיוון שביקורת היא הלחם והחמאה שלנו, והמשימה שלמענה אנחנו קמים בבוקר, אין לנו דרך להרגיש נוח בשיתוף פעולה, לא עם המשטרה ולא עם הפרקליטות.

נתניהו בבית המשפט (צילום: עמית שאבי, פול)נתניהו בבית המשפט (צילום: עמית שאבי, פול)

ברית הבריונים
במשך שנים ארוכות הוביל העיתונאי מוטי גילת, בימיו ב"ידיעות אחרונות", את הקו הסימביוטי המסוכן הזה. אין קורא שלא ידע מי השוטרים הטובים, מי הפרקליטים הטובים, ומה הם היו צריכים לעשות כדי להיכנס לרשימה הזו. אף פעם לא ידעת איפה נגמר גילת העיתונאי ואיפה מתחיל השוטר, איפה נגמר השוטר ואיפה מגיע הפרקליט.

בכירים באגף החקירות שיתפו איתו פעולה, ונהנו מהגנה של כיפת ברזל עיתונאית, גם כשסרחו. ניצב משה מזרחי, שטיפל בתיקים שהיו יקרים ללבו של העיתונאי, זכה על בסיס קבוע לפרגון ולחיבוק, וכשהדבר נדרש, אז גם לקמפיין לטובת מינויו לתפקיד ראש אגף החקירות. היכולת לשאול שאלות נעלמה. היכולת למתוח ביקורת לא הייתה. גילת הוא רק דוגמה אחת. היה גם אמיר אורן. היו גם אחרים.

ב־2003 הזהרתי בהרחבה מעל דפי "מעריב" מפני הסכנה שבסימביוזה הזו. "הסיפור הזה", כתבתי אז, "הוא על קבוצה לא גדולה, אבל מאוד חזקה, שמחזיקה בידיה כמעט את כל הצמתים החשובים במגרש של שלטון החוק בישראל. נמנים עמה בסך הכל כמה עיתונאים, כמה מאנשי הפרקליטות וכמה קצינים כחולי מדים, שחברו בשנים האחרונות לחונטה, מהמסוכנות שמשטר דמוקרטי יכול להכיל.

הם עובדים בשיתוף פעולה, עוזרים זה לזה, מכסים האחד על השני ומתקדמים יחד ממטרה למטרה. בשרשרת הזו, עיתונאי מפרסם תחקיר, ומקורביו במשטרה פותחים בחקירה ומדליפים לו ממנה, על מנת שיוכל ללוות אותם מדי יום במחיאות כפיים קצובות... (איש המשטרה) יודע כי גם אם ייתפס בחטא, גם אם יתברר שהעלים ראיות או תמלל שיחות פרטיות של מי שלא צריך, יהיה מי שיגונן עליו שם בחוץ".

"איש חף מפשע הנקלע לברית הבריונים הזו", המשכתי, "ובשנים האחרונות היו כמה כאלה, מוצא את עצמו עד מהרה במבוך שבו סוגרים עליו מכל הכיוונים העיתונות, הפרקליטות והמשטרה... התוצאה של השילוש הלגמרי לא קדוש הזה, מאפשרת למערכת אכיפת החוק לעשות ככל העולה על רוחה".

בספרו "בכוח האמת", סיפר אביגדור קהלני מה קורה כשהגבול מיטשטש ועיתונאים כוחניים לא יודעים איפה עובר הגבול שאותו אין לחצות. קהלני נכנס לתפקיד השר לביטחון הפנים כשמוטי גילת, שאותו הוא לא מזכיר בשמו - "הגיע יום אחד אל ביתי וניסה ללמד אותי את תורת המשטרה כולה על רגל אחת, מפגין בקיאות שגרמה לי לחוש כטירון בן יומו. האיש עבר איתי על מספר שמות של קצינים בכירים. את החלק הארי הוא חיסל בהבל פה וטען שצריך להעיף אותם מיד, וחלק אחר הוא שיבח והמליץ שעליי לקדמם לפני כולם. בביקור הזה למדתי עוד פרק בהלכות המשטרה. הכרתי את שמות הקצינים שביקש האיש לקדם, הבנתי מהר מאוד מדוע הוא חפץ ביקרם ורשמתי אותם לפניי".

"בסופו של דבר, לא קידמתי אותם, גם משום שאיש - פרט לעיתונאי - לא המליץ עליהם, וגם משום שבתוך המשטרה הם נחשבו מחוברים לגורמים חיצוניים, ועל כן נתונים להשפעות העלולות לערער את טוהר מעשיהם... מאחר שלא קיבלתי את המלצותיו של העיתונאי, הפכתי למטרה שניתן לירות בה מכל הכיוונים מדי סוף שבוע".

שטח אפור
אי אפשר להתעלם מביקורת קשה שרווחת בציבורים רחבים, על האופן שבו בוצעו פעולות כאלה ואחרות בחקירות נתניהו, ועל האופן שבו התקבלו החלטות כאלה ואחרות בענייניו. שימו בצד את השאלה כמה אחוז מהביקורת הזו נכון ומוצדק. היא לא חשובה, וקשה להכריע בה. כל אחד אוחז בעמדתו שלו, והיא שונה משל יריבו. אבל אחרי שאמרנו את זה, ובהינתן העובדה שמפה לשם כבר נחשפו כמה וכמה פגמים שהיו ראויים לדיון, הרי ששיתוף פעולה פעיל של עיתונאים עם חוקרי המשטרה - עד כדי מסירת עדויות וסיוע בחיפוש חומרים על ראש הממשלה - ימשיך להוריד את האמון הנמוך ממילא של הציבור ביכולת של העיתונות לבקר את ההליכים.

ברור שלא תמיד אפשר לסמן במדויק עד היכן שיתוף הפעולה ראוי ולגיטימי. לעתים מדובר בשטח אפור. שהרי נניח שפרסמתי תחקיר בעיתון והמשטרה מתעניינת בו ומבקשת לפתוח בחקירה, והחוקר מתקשר ומבקש שאתן לו את המסמך שכבר פרסמתי, בהנחה שזה לא פוגע בהתחייבות שלי למקורותיי ולא עלול להביא לחשיפה שלהם. האם זה בעייתי? לא. איפה הבעיה? כשזה הופך לשיטה. לדרך. להרגל.
גם אני כבר הוזמנתי למשטרה או למשרד מבקר המדינה, כשאלה ביקשו לבדוק עניינים שהעליתי בעיתון. זה בסדר גמור. אבל בכמה תנאים.

האחד, הפנייה באה מהמשטרה, לא ממני; השני, שיתוף הפעולה הזה מגיע בעקבות חומרים שחשפתי בעיתון - אני לא מגיע למשטרה להעביר לה חומרים שאני עצמי לא מפרסם, משום שברגע הזה אני הופך מעיתונאי לעוד מודיע משטרתי; השלישי, אני לא מסקר את הפרשה הזו, כעיתונאי המתבונן מהצד, כשהקוראים שלי לא יודעים שאני בכלל חלק מההליך הפלילי המתנהל. אי אפשר להיות גם המתלונן, וגם העד, וגם הכתב שמדווח על הפרשה בלי משוא פנים.

ועוד דבר חשוב אחד. עמוק בראש, גם אם אני נמצא במפגש כזה עם אוכפי החוק, אני מייחל כל העת שהוא יסתיים ושאוכל כבר לעזוב את התחנה ולצאת החוצה, משום שתחנת המשטרה איננה המקום הטבעי לעיתונאי להימצא בו.
מוטיבציית יתר

השבוע נזכרתי במפגש כזה שהיה לי בעבר עם המשטרה. זה קרה באוגוסט 2006. יום אחרי שהיועץ המשפטי לממשלה מני מזוז הודיע שהחליט להעמיד לדין את חיים רמון באשמת ביצוע מעשה מגונה בקצינה, פרסמתי ב"מעריב" את סיפורה של צעירה נוספת. ג', כך כינינו אותה בכתבה ההיא, סיפרה כיצד במהלך פגישה שהייתה לה עם רמון הוא ניסה לתקוף גם אותה. לא ניכנס לפרטי האירוע ההוא.

הם לא רלוונטיים כאן. כך או כך, ביום שבו פורסמה הכתבה, טלפנה אליי תת־ניצב מירי גולן, ראש היחידה הארצית לחקירות הונאה. גולן הבינה היטב שעוד מתלוננת תהפוך את תיק רמון לבטון יצוק. שאינו דומה תיק מין עם מתלוננת אחת לתיק מין עם שתי מתלוננות. כבר בשיחה הראשונה שלי איתה הבהרתי לראש יאח"ה את תפיסת העולם העיתונאית שלי.

"אני חושף סיפורים, מניח אותם על השולחן וזז הצדה", הסברתי לה. "אני לא עובד עם המשטרה, ואני לא משכנע אף אחד להתלונן במשטרה". גולן ביקשה שאשאל את הצעירה אם היא מעוניינת להתלונן. שאלתי. ג' אמרה לי שהיא מעוניינת להיפגש עם גולן, אבל ביקשה שאבוא איתה, כדי להיות לצדה. "אני לא מכירה את העולם הזה, לא הייתי מעולם בתחנת משטרה, לא קיימתי מפגשים כאלה, ארגיש יותר חזקה איתך", הסבירה.

טלפנתי בחזרה לגולן. "אני מגיע איתה", אמרתי לה, "אבל חשוב לי להבהיר מראש שאני מגיע כסטטיסט. אני לא קשור לאירוע. אני לא חלק מהשיחה שתתקיים. אני המלווה של ג', לבקשתה. זהו".

כך היה. נסעתי עם ג' לבת ים ונכנסנו ללשכתה של ראש יאח"ה. השתיים התיישבו זו מול זו, ואני הזזתי את הכיסא הצדה, שם ישבתי עד לסיום המפגש. בלי להתערב. בלי להוציא הגה. גם כאשר הסתיימה הפגישה, וג' ואני יצאנו החוצה, וגולן פצחה בסדרת טלפונים שעניינם בקשה אינטנסיבית ממני לשכנע את ג' המתלבטת, השבתי לה שזה לא יקרה.

כן, אני יודע שאם כתבתי על מישהו משהו ובעקבות התחקיר שלי הוא יועמד לדין ויורשע, אוכל לתלות עוד קרקפת על החגורה, אבל אני לא רוצה להיות במקום הזה. אני מהמאמינים בצורך בהפרדת רשויות. אני עושה את שלי, המשטרה עושה את שלה, ואין מלכות נוגעת בחברתה.

עיתונאי לא צריך לפנות למשטרה כדי שזו תפתח בחקירה. עיתונאי צריך לפרסם את מה שיש לו - ואם רוצה המשטרה להמשיך מכאן, שתבוא עליה הברכה. המחיר שכולנו משלמים, באמון הציבור ההולך ויורד, על להיטות היתר שלנו בכלל, ועל להיטות היתר שקשה לפספס אותה בחקירות נתניהו בפרט, הוא כבד. מוטיבציית היתר - שגורמת לעיתונאים לצאת מגבולות כלי התקשורת שלהם, כדי לוודא שנשוא הכתיבה שלהם ישלם את המחיר הראוי לו לתפיסתם - מציירת את כולנו כרודפים. ולהיות במקום הרודף זה אף פעם לא טוב.

אין ספק שאצל רבים מגיעות הלהיטות ומוטיבציית היתר האלה מרצון אמיתי לתקן עולם. ועדיין, כדאי לכולנו לזכור שהגבול דק, וכשעוברים אותו - לא תמיד מרגישים בכך.

[email protected]