בלילה נמלאתי רחמים עצמיים. הרי לא הגיוני שתשעה חודשי הריון רק גור, בעלי, סביבי, ולא אף אחד מהמשפחה הגרעינית. נכון, אמי מתקשרת בשיחות וידיאו מדי צהריים וערב, אביו של גור ואשתו מברכים אותנו כל שבוע ב"שבת שלום" ושואלים לשלומנו, והאחיות שלי לא עוזבות את קבוצת הוואטסאפ ומגיבות על כל שטות חדשה שאני קונה לקטנה שבדרך.

ובכל זאת, תשעה חודשים ואף אחד לא דפק לנו בדלת, לא ביקש שגור יירד לעזור לו כי הביא לנו סיר מרק או איזה תבשיל טוב. אף אחד לא הציע לעזור לנו כשעברנו דירה עת אני בחודש השמיני או כשהוצאתי ספר חדש ולקחתי על עצמי לכתוב הקדשות, לארוז ולשלוח יותר מאלף חבילות, כדי שקוראיי, אלו שרכשו את הספר מראש, לא ירגישו שאיבדו אותי והפכתי למשהו מסחרי מדי. לא האשמתי ולא אאשים אף אחד, גם הקורונה שנכנסה באמצע לא הוסיפה להתניידות, וגילם של המעורבים לא צעיר כל כך, כך שלא אהיה מפונקת ואתבכיין.

ובכל זאת, אולי, אם היה עליי קצת פחות עומס ויותר עזרה, לא הייתי, כמו שקרה לי בשבוע שעבר, קורסת לגמרי, עד שבמוקד החליטו לשלוח אותי "לאשפוז, לקבל נוזלים וברזל, ומשם כבר נראה מה יהיה". וכך היה. שעות לאחר מכן מצאתי עצמי שוכבת על מיטה נוחה במחלקת הריון בסיכון בבית החולים אסף הרופא, ואחות עם שעון צבעוני, מסיכה צבעונית עוד יותר ועיניים מלאות חמלה לוחשת לי: "אני מתנצלת, אין לך ורידים, העירוי אולי יכאב קצת". חייכתי אליה למרות הסחרחורת וקוצר הנשימה המשווע, לא רציתי שתרגיש רע בגללי. כל כך הרבה פעמים דקרו אותי במהלך ההריון הזה, כך שהמחט שלה לא תהיה זאת שתשבור את גב הגמל, תביא לקץ סבלנותי, ותגרום לי לטפס על הקירות ולצעוק שאני לא רוצה ושיעזבו אותי כבר.

למדתי, בכל פעם שדוקרים אותי (וזו אף פעם לא פעם אחת, כי תמיד מתפספס, הווריד נעלם או שהמחט עבה מדי) לעצום עיניים, לעצור לרגע את הנשימה ולחשוב עליי ועל הילדה, הולכות זו לצד זו בפארק הירקון, עם שני ארטיקים יקרים ומשוחחות על איך היה בגן, מי הציק לה ובמי היא קצת מאוהבת. גם הפעם דמיינתי אותה, והופ, אחרי שתי דקירות בלבד נמצא הווריד האיתן שהואיל בטובו להופיע.

לקראת הערב גור הגיע כשהוא לבוש בבגדי חברת השיפוצים שלו, המלוכלכים מצבע ואבק ביתם העתידי של אנשים שהצליחו להגיע לדירה, סידר בגדים נקיים שהביא לי מהבית בארונית שעל ידי, וכשסיים אמר "עכשיו אני הולך לקנות לנו משהו לאכול! את חיוורת". רציתי להגיד לו שיש פלפל ממולא במקרר, שאני בסדר, שילך הביתה, יחמם לעצמו, יאכל, יתקלח וינוח. לרגע נחמץ לבי עליו: כל הסיטואציה, המכשירים, המוניטורים ברקע והיולדות שמאבדות את זה, הם לא דבר שנעים לראות שבוע או שבועיים לפני לידה. אבל גור לא הקשיב לי, הוא אף פעם לא מקשיב. כשהתחלתי לדבר, הוא כבר היה מחוץ לחדר ורק נכנס לרגע להגיד לי להיות זמינה, כי הוא לא יודע אילו סלטים אני אוהבת בתוך הפיתה.

שכבתי ועצמתי עיניים. שתי מיטות היו על ידי. על אחת, זו שקרובה לחלון, שכבה אישה בתחילת הריונה ולצדה אמה ובעלה. "אמא", אמרה לה לא פעם, "אם יתפסו שיש לי שני מלווים, יכעסו עליי, אולי תלכי?". אמה ביטלה את דבריה ואמרה: "תאכלי את סלט הפירות, את צריכה להתחזק, ואין לי קורונה".

האישה ובעלה צחקו. "מאיפה את יודעת?", שאל בעלה. "אני בת 60, בגיל הזה יודעים הכל", ענתה, "תאכל גם אתה!", ציוותה עליהם, ואלו לא התווכחו עוד. במיטה האמצעית, זו שצמודה למיטתי, שכבה זו שעתידה להוריד לי דמעות בלילה שאחרי. אוזניי הסקרניות וראשי החטטן החליטו לדלות קצת מידע. היא הייתה מוסלמית, דתייה, שהגיעה מהשטחים לאחר שנישאה לתושב הארץ.

משום שהיא סוכרתית וגילה מאוד צעיר, המליצו לה הרופאים לא פעם לדחות את הכניסה להריון, אבל בכל הדתות מאמינים שזה שבוטח בה' חסד יסובבנו, וכך מצאה עצמה בהריון זמן קצר אחרי חתונתה. בכל רגע ניגשו האחיות אל מיטתה, בדקו לה לחץ דם, דופק, ביקשו ממנה לאכול ומיד אחר כך בדקו את רמת הסוכר. מהרגע שגור הלך ועד שעה אחר כך, כשהוא חזר עם פיתה קבב וקולה זירו בידו, בדיוק מה שאני אוהבת, דקרה את עצמה הצעירה שלוש פעמים: פעם אחת באצבע ופעמיים בבטן.

אחות אחת הייתה קורקטית מאוד: "זה בשביל הילד, אין מה לעשות", אמרה לה. האחות השנייה, רחומה מאין כמותה, אמרה לה בערבית (אף שהייתה אשכנזייה לחלוטין): "אל תפחדי, את גיבורה ותעברי את זה כמו גדולה". בכל פעם ששמעתי את קפיץ המחט התכווצתי. אם חשבתי שמצבי עגום בגלל חוסר ברזל והתעלפויות, הרי שהיא נתנה לי קונטרה רצינית. "תאכלי", אמר גור, "את חיוורת". לא היה לי תיאבון, רציתי לרדת אל הקיוסק ולקנות לה את כל הממתקים חסרי הסוכר שהוא מציע, אבל לא ידעתי איך זה ייראה. אם תשנא, תאהב את זה או תבין אותי בכלל.

דקות אחר כך נכנס בעלה, מעט יותר מבוגר ממנה, גם הוא דתי, ובידיו המון שקיות. כשפתח את הווילון וצעד אל מיטתה, בירך ברכה קטנה מתוך הקוראן, משהו על האל ששומר תמיד, ומיד אחר כך שמעתי קול נשיקה. לא ידעתי אם מותר להם או אסור, אבל שמחתי שנישק אותה. פתאום פרצה בבכי, חרישי, כאילו מפחד להפריע, והוא, בעלה, קולו התרכך באחת, התיישב על מיטתה ובחצי עברית חצי ערבית עודד אותה, ניחם אותה בדבריו ואפילו הגדיל לעשות, לקח את הסלולרי שלה וביקש שתטלפן לאמה, העביר למצב רמקול, ושניהם הצחיקו את הצעירה ושרו לה שיר ילדים ישן שגם סבי היה שר לי. איזה עולם זה, נלחמים על שטחים, כשהשטחים השווים באמת הם שטחי הזיכרונות:

"נאם נאם ילא נאם מן תחתכ ריש אלנעאם
לע'טיכ בזהר אלפל תתע'נדר זיי אלסלטאן"
(שן, שן, שן כבר, תחתיך המון נוצות יען
אעטוף אותך ביסמין תתגנדר כמו סולטן)

הפסקתי לאכול והקשבתי, גור לא אמר מילה, ידע כי ברגעים האלו אסור לדבר איתי, הוא המשיך לאכול, אבל ראיתי שגם הוא מקשיב לשיר וגם לבו נחמץ על האישה שלא הכיר וגם קצת עלינו.

עטפתי את הפיתה, הכנסתי אותה אל השקית והנחתי את ראשי, עצמתי את עיניי והקשבתי לאמה ולבעלה של הצעירה שרים לה את השיר. גם מהמיטה הראשונה לא נשמעו הגיגים מיוחדים, היה זה רגע ישראלי, פלסטיני, אנושי, שטעמו מר כטעם תרופה, אך השפעתו מזור לכולנו, לכל היולדות הפוטנציאליות ששכבו בחדר.

בלילה, כשנשארנו כולנו לבד, כל אחת במיטתה והאחות איחלה לנו לילה טוב וכיבתה את האורות, שמעתי אותה שוב בוכה ולא הייתי יכולה שלא ללעוג לעצמי, בוכה על שיחות וידיאו וחוסר במרק חם, בזמן שאמה של אחרת נמצאת מאחורי חומות גבוהות ושמירה ואינה יכולה להגיע אליה.
הושטתי את ידי וליטפתי את הווילון הפרחוני שמפריד בין שתינו, חיפשתי נחמה לי ולה, וידעתי שאלו שימצאו את הנחמה הזו בדמות הורות טובה, מתקנת, חסרת מלחמות ועם אהבה גדולה, יהיו התינוקות המתהווים בבטננו.

בשקט־בשקט שרתי בעברית את "נומי נומי", אני יודעת ששמעה, כי המשיכות באפה פסקו, ולאט־לאט באה השינה הטובה על כולנו. לקראת הבוקר, כך לחשתי אל בטני כשאני כבר שרויה בהירדמות, כשתצא הלבנה, ישוב אבא ויביא לך מתנה.
עכשיו תישני, קטנה, עוד קצת ואת בין ידיה של אמא. 