בסרט "רווק פלוס ילד" מגלם יו גרנט רווק בטלן שמתקיים בנוחות הודות לתמלוגים שהוא מקבל עבור להיט אחד, דביק במיוחד, שאביו המנוח הלחין. בתחילת הסרט גרנט מסתובב עם פרצוף תשעה באב, שמשתנה אחרי שילד בן 12 הופך בשל נסיבות טרגיות לבן חסותו ומגלה לו את טעם החיים.
היצירה לא הותירה בי רושם בלתי נשכח, אבל יש דבר אחד בכל העיסה הדביקה הזו שחוזר אליי בתקופה האחרונה. כדי שהקיום על פני האדמה יהיה נסבל, הגיבור המשועמם והאנטיפת מחלק את חייו נטולי המטרה ליחידות שמורכבות מדקות ושעות. היממה נחתכת לטקסים מתוזמנים, שהופכים את המציאות לאיומה פחות. מה שהיה קומדיה קלילה לפני כמעט 20 שנה הפך לשגרה שלי כיום.
כמו אצל גרנט גם אצלי אין הבדל בין הבוקר, לצהריים ולערב. אין חגיגות, הפתעות וגירויים. הכל חדגוני. כדי לא לשקוע בייאוש אני מפרק ומחלק את היממה. רק בעזרת השמירה על השגרה הזו ניתן לא לאבד את זה סופית.
זה מתחיל בשש בבוקר. הילדה קוראת לנו להתעורר. אנחנו מביאים אותה למיטה שלנו. מנסים לתפוס תנומה בזמן שהיא מתרוצצת הלוך ושוב וקוראת בקול רם חלקי משפטים שמהדהדים בראשה. הלכה התנומה. כעבור שעה ברור שהמנוחה הסתיימה. אשתי או אני קמים כדי להחליף חיתול ולהכין את הקטנה ליום. אלא שאין ממש משמעות למונח "יום". הגן סגור, העבודה בהילוך מקרטע ובחוץ סגרירי.
אין לנו על מה להתלונן. לשנינו יש פרנסה, אוכל ואפשרות לשלם חשבונות, ועדיין המציאות מדכדכת. אפרורית. חסרת תקווה. הילדה לבושה ומוכנה. אני מכין לה ארוחת בוקר. אשתי כבר יוצאת לעבודה. השבוע היו לי מעט צילומים, כמה מהמרואיינים חלו, אחרים נכנסו לבידוד. אני והקטנה ביחד בבית. היא מסיימת את מה שנותר בצלחת, עברה עוד יחידת זמן אחת. השמש יצאה ואנחנו הולכים לגינה הסמוכה להתאוורר. בדרך לוקחים קפה בטייק אוויי. כוס קרטון קטנה נותנת תחושה של נורמליות, של מותרות, זה הגירוי היומי הכי פרוע שיש כרגע.
במתחם השכונתי שומרים על מסיכה וריחוק. שתי מסיכות ליתר דיוק בגלל המוטציות. הורים מזוגגי עיניים יושבים ומביטים בילדיהם שקופצים מהמגלשה לנדנדה. אבות לא מגולחים במראה מרושל ונשים בבגד שנע בין פיג'מה לאימונית, מהלכים כזומבים. שורדים. חלק איבדו את העבודה ואחרים את המוטיבציה.
הם היו לפני שנה יזמים מצליחים, מנהלים עסק יציב, בעלי מקצועות חופשיים ובעיקר אנשים אופטימיים שהאמינו במשוואה הפשוטה שקובעת שעבודה קשה תוביל לחיים טובים ומספקים. עכשיו הם גוררים רגליים באטיות בעקבות ילדים שפורקים אנרגיה. הנה עוברת עוד יחידת זמן.
אני לא מוצא במקום פרטנר לשיחה. למי בכלל יש חשק לדבר? המלל חוזר על עצמו ממילא. מדי פעם אני מביט באינסטגרם. כולם פוזלים לניידים שלהם, מחפשים בידור, הסחת דעת וקצת אסקפיזם. אבל אין מנוחה. בזה אחר זה יוצאים עדכונים: הסגר נמשך, הפרות במגזר החרדי, סוגרים את נתב"ג, התרבות מתה, הפנאי והעבודה נפקדים.
חוזרים הביתה. אני משחק עם מיכאלה. מרכיבים בפעם המי יודע כמה חלקי פאזל ישן. הנה חלף עוד נתח מהיממה. תודה לאל. מנת צהריים מוגשת. היא מחייכת, אוכלת באושר ומאירה את התהום. פעם נהגו לשאול: האם כשילדינו יגדלו תהיינה עוד מלחמות? ואני שואל: האם יהיה להם עולם נורמלי?
בהיסטוריה מפרידים בין עידן אופטימי לפסימי גם על פי הלך הרוח של הציבור. תקופות שבהן האדם מרגיש שהדברים הטובים והגדולים נעשו כבר והעתיד הולך ומידרדר קודרות יותר. נדמה לי שזה הכיוון כעת. בתום מאבק לא ארוך מיכאלה צונחת לשנת צהריים. שעתיים חולפות. כבר ארבע וחצי. טס עוד פלח מחיי.
הילדה שותה קצת מים ואוכלת פתי בר. רואים בעלי חיים ביו־טיוב. המחשבה על ביקור בספארי ברמת גן היא פנטזיה רחוקה שאיני מעז לחשוב עליה. הג'ירפה על המסך מצחיקה אותה. משהו בגמלוניות של היצור הזה משעשע. אמא חוזרת מהעבודה. כבר שש. זמן לארוחת ערב. ביצה, לחם וגבינה לבנה ואחר כך מקלחת, סיפור ולישון. ההרדמה בערב קשוחה. מאבק של ממש שבסוף צולח ומכלה יחידת זמן נוספת.
יש חדשות. הכותרות אותן כותרות, ואחריהן אותו ייאוש בעיני מגישי ומגישות המהדורות. מחפשים משהו מסעיר בנטפליקס. בסוף בעיקר צופים בקדימונים. התוכן עצמו פחות טוב מההבטחה. אשתי שוקעת בשינה עמוקה על הספה. קצה היום. היא עוברת לחדר השינה. אני בוהה באלימות ששוצפת את הטוויטר, בזיוף באינסטגרם ובעוד חדשות על המרקע. מנסה לצלול לספר על לורנס איש ערב. כתוב יפה והעלילה סוחפת. למרות זאת כלום לא זז בחוגת מצב הרוח. כמו סימון קבוע על מכשיר שמנטר פעימות לב.
האדם נושם, הוא חי, אבל זה רק על הצג. אבל הלו, בסוף אין לי מה להתלונן. תודה לאל מחזיקים מעמד ועבר עוד יום. יחידת זמן נוספת תמה.