צריך לומר את האמת גם כשכועסים, בעיקר כשמתמלאים בזעם, ועוד יותר מזה - כשמתמלאים בזעם קדוש כלפי הפרות סגר המוניות בקרב הציבור החרדי. לו היה הולך לעולמו בשעה זו של קורונה משתוללת אדם במעמדו של מנחם בגין, זאב ז'בוטינסקי או יצחק רבין - המוני אזרחים היו מצפצפים על הוראות הסגר ומגיעים לחלוק לו כבוד אחרון. זה היה כנראה נכון, גם לו היה מדובר בזמר מפורסם ואהוד כאריק איינשטיין.

מטעמים של עין הרע אני מעדיף שלא לנקוב בשמות של אנשים חיים, אבל אני מניח שכל אחד יכול להעלות בדעתו שורה של אישים מובילים וסלבס, שלו היו משיבים את נשמתם לבורא, היו גוררים איתם אלי קבר, או לפחות אלי מחלקות הקורונה בבתי החולים, רבים וטובים מעם ישראל. לצדם, יש גם כאלה שמוכנים ללכת אחר צו לבם גם מתוך שנאה ולחלוק כבוד אחרון למושא שנאתם, אולי אפילו מתוך רצון לוודא שנפטרו ממנו לנצח. ודי לחכימא ברמיזא.

חרדים בהלווית הענק בירושלים בניגוד לכללי הסגר והקורונה (צילום: רויטרס)

אז למה כתמי הצבע השחורים שכיסו את רחובות ירושלים בלוויות של הרב סולובייצ'יק ושל הרב יצחק שיינר הצליחו להוציא משלוותם רבים כל כך? אני תוהה על עוצמת הזעם הציבורי המלובה על ידי אמצעי התקשורת ופוליטיקאים, לא משום שאין בי כעס על הפרות הסגר ועל סיכון שלום הציבור כולו והמשק. הכעס קיים. אבל זהו איננו הרגש היחידי שמצליח למלא אותי. אני לא מתבוסס בזעם וגם לא מייחל - כאוטו־אנטישמיים הנקראים לדגלם של יאיר לפיד ואביגדור ליברמן - לאלטלנה חדשה.

צפיתי יחד עם שאר עם ישראל בשידורים מלוויות ההמונים בירושלים ובמצעד הפוליטיקאים המגיבים באולפנים. באלו שכל רטט באוויר שאנו נושמים גורם להרמת האצבע המאשימה שלהם כלפי ראש הממשלה ובאלו הממהרים להרגיע שמדובר בסך הכל בפלגים קיצוניים בלבד מקרב הציבור החרדי.

נתחיל במרגיעים. השכל הישר, שלי לפחות, אינו מתיישב עם הטענה שהמשתתפים בלוויית זקן ראשי הישיבות בירושלים נמנים עם פלגים קיצוניים בציבור החרדי המתריסים נגד המדינה. אני משוכנע שבלוויות השתתפו רבים מהמיינסטרים החרדי. התמונה מורכבת. לו היה מדובר בחרדים מהזרמים הקיצוניים בלבד, זו בהחלט הייתה סיבה טובה לכעוס פחות. אבל באופן מפתיע, אני מוצא שגם כאשר מדובר במפרי חוק וסגר מהמיינסטרים החרדי, זו גם סיבה טובה לכעוס פחות - משום שמדובר באנשים שביומיום משתדלים לשמור על ההנחיות.

הלוויה בחברה החרדית (צילום: פלאש 90)הלוויה בחברה החרדית (צילום: פלאש 90)


מי שמתבונן מקרוב בתמונות הלוויות, רואה בעיקר פנים צעירים של אברכים. ניתן להניח שחלק ניכר מאותם בחורים שגדשו בצפיפות נוראית את הלוויות הם מחלימי קורונה. העובדה שרבים מהם לא עטו מסיכות רק מחזקת את התחושה וההבנה הזו. הרי לא ניתן מצד אחד לומר שהציבור החרדי חולה באחוזים ניכרים יותר מהציבור הרחב, מבלי להסיק מכך שכמות המחלימים מקורונה בקרבו הינה הגבוהה בארץ.

סכנת ההידבקות בלוויות ההמוניות הללו הינה נמוכה משמעותית מאשר בכל קבוצת אוכלוסין אחרת בציבור הישראלי. הראיה לכך היא מקדם ההדבקה. אותו R מפורסם, שראו זה פלא, יחד עם "יום הזעם" היהודי באולפני הטלוויזיה ובדיווחים מהשטח, השתרבב לו דיווח שלא זכה להתבוננות מספקת ולהכרה שלה הוא ראוי: מקדם ההדבקה בקרב הציבור החרדי באותו יום מר של לוויות רבנים בירושלים היה נמוך משמעותית מזה של כלל האוכלוסייה בישראל. לא היה בנמצא אפילו גורם אחד בתקשורת שהעניק לנתון הזה בולטות והצמיד לו תובנות ברורות. הסיבה ברורה, והיא מעבירה אותנו ישירות לדיון בתופעת המאשימים.


חוכמתו של אדם אחד


יושבים ישראלים מול הטלוויזיה ומתמלאים תחושות של תסכול נוכח מה שהם מכנים "אוזלת ידה" של משטרת ישראל בטיפול במפירי הסגר החרדים. הם היו רוצים לראות את משטרת ישראל כולה, יחד עם משמר הגבול, מחוזקת בחיילים קרביים מהסיירות המובחרות וביחידת נחשון של השב"ס – בהסתערות רבתי על משתתפי הלוויות.

הם רצו לראות דוחות וקנסות מתעופפים באוויר כפשקווילים. הם רצו לראות מכת"זיות מפיצות לובשי שחורים לכל עבר. הם רצו לראות דם. תנו להם אלטלנה - והם יהיו מאושרים. הם רוצים לראות אכיפה, רעל בעיניים של אנשי היס"מ. יד קשה. נוקבת. עצבנית. זועמת. שוברת ידיים ורגליים. הם רוצים שוויון. יריות של כדורי גומי או לפחות יריות באוויר. אם ימות חרדי אחד – יהיה להם יותר נחמד. הם רוצים לראות אנשים רצים ונרמסים זה ברגלי זה. קונצרט דחוס שמתפזר במהירות בפסטיבל ערד. משחק כדורגל שבו אנשים נרמסים ליד השערים שלא עומדים בעומס, את שחזור לווייתו של הרב ואזנר זצ"ל בבני ברק, שבה מצא את מותו אברך צעיר שנרמס ונחנק לא מקורונה, אלא מצפיפות ומחוסר היערכות משטרתית.

מתוך המדיניות של ההתנתקות הם רוצים לקחת רק את הנחישות. הלאה הרגישות. מי צריך אותה כאשר עולם התרבות מת, המסעדות מספקות רק משלוחים, הפרות הסגר החילוניות מתבצעות רק על הטיילת, בפארקים ובמסיבות גג בתל אביב, ואפילו לא ניתן לברוח לנערות ליווי בדובאי. אם השמיים שלנו סגורים – אז שיסגרו גם להם, לחרדים, את השמיים.

אני לא רוצה לספק צידוקים להתנהגות חסרת האחריות של החרדים. אני סבור שבשעה קשה כזו, שבה נערמים המתים במחלקות הקורונה והצוותים הרפואיים קורסים, צריך להימנע גם מחסדים אחרונים. צריך להתפרק גם מערכים. לא משנה אם אלו ערכים שבגינם אתה יוצא להפגין בבלפור, לתלמוד תורה או להלוויה. עד כמה שמסירות הנפש של ישראלים רבים מכל גוני הקשת הפוליטית מעוררת השתאות, בימים אלו צריך לשלוט בכיפה רק ערך אחד – ערך החיים.

חרדים במסכה בבני ברק (צילום: יוסי אלוני, פלאש 90)חרדים במסכה בבני ברק (צילום: יוסי אלוני, פלאש 90)


הציבור החרדי יודע היטב את משמעותה של מראית עין. אז גם אם כל המשתתפים בלוויות היו מחלימי קורונה ו/או מחוסנים כדבעי, היה צריך להימנע מהן כדי לא לנקר עיניים. יש עת לגמילות חסדים המונית ועת להימנעות ולהצטנעות. עת למלא את תלמודי התורה והישיבות ועת ללמוד תורה בבית עם האחים הגדולים. במיוחד בזמנים שבהם רמות התסכול של האומה מביאות אנשים רבים לחוסר רציונליות מובהקת. עד כדי קנאה ותחושת פראייריות נוכח אחרים המפירים את הסגר ומסתכנים בקורונה. השאלה הנשאלת ביותר באמצעי התקשורת היא: למה? למה להם מותר להפגין ולנו אסור ללכת ללוויה, או להפך, למה להם מותר להתקבץ בלוויות ובחתונות המוניות ולנו אסור לחגוג במסיבת טבע באוויר הפתוח? כולם מתחרים על סכנת הקורונה.

על רקע התסכול והקנאה בדשא הירוק של הקורונה בקרב הציבור החרדי, או בקרב מפגיני בלפור, או בקרב שוחטי הכבשים בחתונות המגזר הערבי – בולטת במיוחד חוכמתו השקטה של אדם אחד, שאם הייתי יכול הייתי מעניק לו צל"ש. כוונתי לתנ"צ עופר שומר, מפקד מרחב ציון, שהתמודד בגבורה עם ארטילריית השאלות שירתה לעברו יונית לוי כשהסביר שפיזור כוחני של ההלוויות ההמוניות בירושלים היה גורם לאסון לאומי. משהו שכל בר דעת מבין בעצמו, עוד לפני שהוא שואל שאלות מתריסות שמטרתן לפרוק את הזעם הקדוש, אם לא כלפי החרדים ולא כלפי נתניהו שאשם תמיד – אז לפחות כלפי המשטרה.

tguvot@maariv.co.il