כרגיל, ישראל נעה כמטוטלת בין קטסטרופה קיומית לדיקטטורת חיסונים אימתנית. בניסיון "להציל את המדינה" אין אמצע. מכבש לחצים מטורף מופעל על כל אדם ומגזר שימהרו להתחסן. כל דעה אחרת בלתי מתקבלת, ומתויגת מיד כפייק ניוז.

תכף אגיע לאורנה בנאי, אבל קודם הבהרה: אני ובני משפחתי התחסנו. אבל יותר משאני בעד החיסון, אני בעד שמיעת כל דעה אחרת בכל נושא שהוא. תמיד. אני פריק של חופש דיבור, ג'אנקי של דמוקרטיה, חולה על דעות הפוכות ומנוגדות. תנו לי שיח תוסס. אם אני צריך לבחור בין למות למען ערכים נשגבים או למות מקורונה - אני בוחר בראשון. נראה שאורנה בנאי פופולרית פחות בימים אלה מאשר בעבר. בנאי היא ההיפוך המוחלט של לימור, הדמות המיתולוגית שאותה גילמה ב"רק בישראל" וסחפה מדינה שלמה. את לימור כולם אהבו, את אורנה לא.

אורנה בנאי בשוק הכרמל ב''רק בישראל'' (צילום: יוסי אלוני)אורנה בנאי בשוק הכרמל ב''רק בישראל'' (צילום: יוסי אלוני)


לימור הייתה דמות ישראלית אותנטית לשעתה, בורה אך חיננית, בעלת כוונות טובות ואימפולסיבית, אשת משפחה, אך מתאהבת בקלות יתרה בחתיכים תורנים. לימור צוחקת על הכל, מרימה; אורנה מורידה. לימור רצתה רק לראות את החיובי והאופטימי; אורנה מתעקשת להסתכל למציאות בעיניים (כפי שהיא רואה אותה).

אם לימור הייתה רואה את אורנה בנאי של היום, היא בטח הייתה בשוק, בהלם, היא הייתה המומה. בנאי התראיינה לכאן 11 וטענה שהקורונה אינה מגיפה. "היא סוג של שפעת", אמרה. היא לא מתחסנת וחושבת שבנוסף לרופאים האפידמיולוגים, צריך להקשיב לדעה המנוגדת של הרב אשרוב, למשל. אורנה סיפרה שהיא סובלת מהפאניקה סביב המגיפה וחושבת שצריך להירגע קצת. "מה יש לה זאת", הייתה אומרת עליה לימור, "שתיקח רגיעון ודחוף. שתלך להתחסן, כי מלך מלכי המלכים שלנו ביבי דואג שלכל אחד יהיה פה חיסון פייזר כחול־לבן. יאללה, שעכשיו יחסנו אותי. הנה היד שלי. מי בא לחסן? רק שיבוא מישהו גברי וחזק, ולא כמוך, שמעון", כך כינתה את שותפה להגשה, ארז טל.

"פעור תהומה" בין לימור של אז לאורנה של היום. ובפער הזה אנחנו נמצאים בעת הזאת. בין ריצה מתלהבת להתחסן בעידוד הממשלה ומשרד הבריאות לבין פקפוק באמינות של הפוליטיקאים, הרופאים ובעצם בכולם.

אחרי שגילמה דמויות ב"ארץ נהדרת", הצטרפה בנאי ל"גב האומה", שכבר ירדה מהאוויר. בדרך היא איבדה קמפיין כשנתפסה עם אמירה שמאלנית שערורייתית. מאז היא נצפית בהפגנות בבלפור, נושאת נאומים עמוסים בשכנוע עצמי, מובילה את אלפי המפגינים לעבר המכת"זית התורנית. באחד הנאומים הזכורים שלה היא עמדה על הבמה, הסתכלה בעצב בדיוקנו של יצחק רבין, דיברה אליו בגעגועים ואמרה... טוב, עזבו, לא צריך לצטט כל דבר. אבל הייתה שם האשמה שקשורה במילים "רצחו וירשו" כלפי שלטון הימין וראש הממשלה. כן, זה היה מוגזם, מלא פאתוס וחסר טעם.

אורנה בנאי (צילום: דנה קופל)אורנה בנאי (צילום: דנה קופל)


הרשת געשה השבוע נגד בנאי משום שהגדירה עצמה "מכחישת קורונה". היא קיבלה על הראש בכל פלטפורמה אפשרית, כולל מאמר ביקורתי ונוקב ב"מקור ראשון", וכמובן קללות וגידופים בפרטי, בנוהל. בנאי מביאה את זה על עצמה, ולכן גם נחשבת לאמיצה. אני לא מרחם עליה, כמו גם על הסוכן שלה, שאמור לדאוג לה לעבודה. איך מטפלים בטאלנט שלא סותם את הפה, ואומר בדיוק מה שלא צריך להגיד בזמן הגרוע ביותר?
האישיות האקסצנטרית של בנאי מתנגשת עם הכישרון הפנומנלי שלה. ככה היא לעולם לא תהיה פרזנטורית. לא לבנק ולא למדיח כלים. בנאי יוצאת נגד תופעת האומן השותק, ואפילו נקבה בשמו של שלמה ארצי. "אומנים בסדר גודל שלו חייבים לדבר", אמרה. אולי עדיף דווקא שאומנים ידברו דרך האומנות שלהם. ברגע שהם הולכים להפגין, הם מתקלפים מכישרונם החד־פעמי, והופכים לעוד קול. למה לדבר אם אתה יכול לשיר, לצייר או לפסל את דעותיך?

גם שלמה ארצי וגם שלום חנוך הוציאו לאחרונה שירים כואבים, נואשים ואולי גם מנחמים. דווקא כלימור, אורנה בנאי, הייתה יכולה להעביר ביקורת אפקטיבית יותר מכל נאום בכיכר או מראיון. אבל גם לקולה הפרטי והמתריס יש חשיבות. הריסון והסירוס שלה, כמו שהיו השבוע, פוגעים במטרה. כי כשמשתיקים מישהו שחושב אחרת, יש שמתחילים לחשוד. אם אתם כה בטוחים שהכל כל כך טוב, אז מה הבעיה לשמוע קול אחר, אפילו כזה שנשען על איזה רב, הזוי ומנותק ככל שיהיה.