אין לי כל היכרות עם דיסטל־אטבריאן. ובאופן אישי, קריאה של כתביה גורמת לי לא פעם לכיב קיבה. היא פרובוקטורית מיומנת, שיודעת ללחוץ על כפתורים פופוליסטיים מאוד כדי שקולה יישמע ברבים. אבל באותה נשימה אני חושב שהיא כותבת מוכשרת, אינטליגנטית ויש לה משנה סדורה. כזו שאני חולק על חלק גדול ממנה, ועדיין - לגיטימית.
עכשיו, דמיינו מקרה דומה במחנה הצודק תמיד. סופר שספריו זכו להערכה הופך לאושיית רשת, באמצעות פוסטים בוערים ומנוסחים היטב, צובר פופולריות גדולה ובסופו של דבר גם משתלב באחת מרשימות השמאל־מרכז. האם מישהו היה מוחה על מהלך כזה? מאשים אותו בחנפנות או באופורטוניזם? קרוב לוודאי שלהפך. הוא היה נתפס כתקווה, כמשהו מרענן. כקול אותנטי שצמח מתוך השטח. או בכינויו העממי - העם. כשחושבים על זה, אין ממש צורך לדמיין. קבלו את מספר 5 ברשימת העבודה, המפלגה המפוארת של בן־גוריון, אשכול ורבין - עו"ד אפרת רייטן.
בראיון שערך איתה יגאל מוסקו ב"אולפן שישי" האחרון, הוא שאל את השאלה המתבקשת: האם הדירוג הגבוה והמפתיע של רייטן, שעד עתה לא ממש עסקה בפעילות פוליטית או פובליציסטית, קשור לפופולריות שלה ככוכבת ילדים בשנות ה־90. ועל כך נתנה רייטן את התשובה המדהימה הבאה - אם כל אלה שחושבים ככה היו רק רואים איך עבדתי בטירוף ב־48 השעות שלפני הפריימריז, הם היו מדברים אחרת. 48 שעות (!) של שיכרון חושים, והופ - היא במקום ריאלי ברשימה. אז מה אתם בעצם רוצים מדיסטל־אטבריאן, אישה שנמצאת בחזית כבר כמה שנים טובות וחוטפת קיתונות של בוז, ביקורת ושנאה מכל עבר. ובייחוד, מהממסד התרבותי שהיא ביקשה להיות חלק ממנו.
יכול להיות שהאמפתיה שלי כלפי דיסטל־אטבריאן נובעת מדברים שאני חווה על בשרי. בחודשים האחרונים, למשל, יותר ויותר חברי פייסבוק שלי החליטו לאנפרנד אותי. לא מכה אנושה מבחינת האגו - מלאו חבריי בר, בקשות החברות מוסיפות לזרום, ובאופן כללי - פופולריות בפייסבוק היא לא פקטור דרמטי בחיי. אבל כן מטלטלת, במישור העקרוני. היות שאני מניח שהם לא עזבו בגלל הפוסטים המוזיקליים החביבים שלי, ברור שהאשם הוא בעמדות שאני מבטא וחורגות במעט מהקו המקובל במחנה שבו צמחתי. והדגש הוא על “במעט". לא הפכתי לכהניסט, או - גרוע בהרבה - ביביסט. אני פשוט מרגיש שפרדיגמות שגדלתי עליהן קורסות למול עיניי, ודברים שהיו לי פעם מובנים מאליהם נראים פתאום מוטעים, או מנותקים מהמציאות. זה תהליך טבעי והדרגתי, לא פעם כואב, שאין מאחוריו שום אינטרס או כוונה.
ועדיין, אני שומע טענות רבות שעל פיהן אני עושה “דווקא". כי, שוב, יש אמת אחת ויחידה. ואם מישהו חולק עליה במעט (2), הסיבה היחידה לכך היא ניסיון למשוך תשומת לב או לעורר פרובוקציה (או לסדר לעצמו ג'וב אצל מירי רגב. שמעתי גם כאלה). כאמור, זה לא באמת מפריע לי ברמה האישית. אני מניח להולכים. אבל אם זה המצב בפיד הפרטי שלי, אם אנשי שמאל־מרכז רבים לא מוכנים להתמודד עם דעות שונות (כן, הבנתם. במעט!), ומעצבים את הפיד שלהם כך שיהדהד כולו בקול אחד, לא פלא שספינת האם שעליה גדלתי הולכת ומתרחקת מחופי הרלוונטיות.
התרעות פיקוד העורף