כבר שבועות שהילדה לא ראתה גן. מיכאלה ספונה בבית ימים ארוכים ולילות אינסופיים, ברצף נצחי שעד לפני יומיים היה נטול תאריך סיום, זאת כשאמא ואבא שלה, כלומר אשתי ואנוכי, מלהטטים בין האפשרויות המצומצמות הנדרשות לקיים משפחה ולהביא הביתה פרנסה מבלי להתחרפן.

חוזרים ללימודים בבית הספר גבריאלי בתל אביב (צילום: אבשלום ששוני)

נעדרי ודאות ניסינו ואנחנו עדיין מנסים לייצר חיים שיש בהם גרם של שגרה בתוך הביצה הטובענית ששמה מגיפת הקורונה. היות ששנינו עובדים במשרות אינטנסיביות, בית משפחת אתגר־הרצברג הפך לטרלול אחד גדול. קרוסלה של מתח. מדי ערב אנחנו מתייצבים זה מול זה כדי לנהל משא ומתן קשוח: מי יכול שוב לקחת יום חופשה מהקריירה לטובת בילוי עם הקטנה?

כך, עם רדת החשיכה הפך חדר השינה שלנו מהמקום השלו, החמים והאינטימי למגרש שבו מתנהל מדי ערב משחק פוקר מורט עצבים. מלאי מוטיבציה ועם אש בעיניים אנחנו יורים את הטיעונים מפינו. אני מתחיל. ״ממתין לי מחר יום צילום דחוס ושני זומים שצריכים להתקיים בקפסולה המשרדית. אסור לי בשום אופן להחמיץ״, אני דורש בפניה בלהט ולמען האמת מרגיש קצת שוביניסט תוך כדי כך.

אהובתי, שעובדת גם היא בטלוויזיה, משיבה בקלף מנצח של מרתון ליהוקים שהיא מחויבת לו, עם עשרות מועמדים לתוכנית חדשה. היום הזה נקבע בתום עבודת ליקוט של חודשים רבים, היא מבהירה לי, המועמדים יגיעו מדן ועד אילת. אין אופציה לדפוק נפקדות מבחינתה. השיח מתנהל ברוח קרבית ורושפת, לאף אחד אין פריבילגיה לסגת.

אנחנו שולפים את מיטב הרטוריקה. ״את תגמרי את השם שלי!״, אני רועם ובלבי עולה חשש אמיתי באשר לעתידי המקצועי. אבל מה לעשות, היא מכירה אותי, והדרמות האלו לא עובדות עליה. בסוף שלושה סיבובים רצחניים הפסדתי. מחיר התבוסה כבד. גם מקצועית וגם נפשית. אין לי כוח לעוד יום בבית. הראש שלי כבר נדפק לגמרי. ההכרעה הזו אומרת שבגזרה שלי צריך לדחות הכל. בקדחת מבוהלת של טלפונים ותירוצים אני מזיז פגישות, מתנצל ומשנה. זה המצב.

תלמידים חוזרים ללימודים (צילום: אבשלום ששוני)תלמידים חוזרים ללימודים (צילום: אבשלום ששוני)

למחרת בבוקר, בשעה שש וחצי הבונבון של הבית מתעוררת. השעה מוקדמת, אבל הראש כבר חלול. המחסנית ריקה. אין רעיונות, וכמעט אין כוחות באשר לשאלה איך אני מעביר איתה את מדבר השיממון שנקרא יום חול. אבל בכל זאת, מכונת הבידור ההורית שוב מופעלת. מכינים ארוחת בוקר, לוקחים אותה לגינה הציבורית ושורדים. נקווה שהיא לא תלך אחורה התפתחותית. שלא עשיתי לה נזק כשבפעם ה־250 ברצף הקראתי לה בקול רם את הסיפור על ״טרופותי״. למי שלא מכיר, אגב, מדובר בספר ילדים אדיר.

מיכאלה מתגעגעת לגן, לחברים ולפעילות שכוללת משהו מעבר להגיגים של אבא ואמא. גם לה זה הספיק. בהתאם, מדי כמה דקות תמלמל את שם אחד מחבריה. אין לי מענה למכאוביה. היא כבר התכוננה לחזרה ואז זה בוטל, חוזלש ושוב בוטל. הילדים שלנו הפכו ליו־יו. מקפיצים אותם ואז דוחים. שוב ושוב. לך תסביר לה שאולי ניתקע בבית לעוד כמה ימים כי הממשלה והמוסדות המתאימים לא נערכו כמו שצריך. זה לא מעניין אותה.

אתם יודעים מה? אין לי כוחות לציניות בעניין הזה. נגמרתי. הזומים, ההפסקה הכפויה, הסגר הביתי והכשל בעניין הזה גוררים נזק מטורף לכולם. לילדים, לנוער וגם למבוגרים. אין פנאי. אין נשימה. אין חינוך. בנוסף - ובכנות - אני לא יודע עוד כמה זמן יסבלו בעבודה שלי את כל החוסרים, הבעיות והבלת"מים. לא המחלה ולא גורמים שמיימיים הביאו את הקטסטרופה הזו עלינו, במקרה הנדון מדובר פשוט בניהול נקודתי לא מוצלח. היו להם חודשים לתכנן ולחשוב על מתווה החזרה למוסדות החינוך וכלום. הזנחה גמורה.

רגע לפני שסיימתי לכתוב את הטור יצאה הודעה שהילדים חוזרים ללימודים. נקווה לטוב. בינתיים בואי, מיכאלה, נעבור יחד בפעם האלף על "האריה שאהב תות" ובלי להרגיש הנה נגמר לו עוד יום בלי גן.