למנחם בגין היו 43 מנדטים כאשר הקים את ממשלת המהפך של 77'. ליצחק רבין היו 44 מנדטים כאשר הקים את ממשלת המהפך של 92'. לבנימין נתניהו היו רק 27 מנדטים כאשר החזיר את הליכוד לשלטון ב־2009. הליכוד הייתה המפלגה השנייה בגודלה, אחרי קדימה של ציפי לבני. עשור וחצי קודם לכן נתניהו הקים ממשלה עם 32 מנדטים, וגם אז הליכוד הייתה המפלגה השנייה בגודלה, אחרי העבודה. אבל בחירה ישירה לראשות הממשלה הכתיבה את התוצאה.

נפתלי בנט רוצה להיות ראש ממשלה עם עשרה או אולי תריסר מנדטים. הוא רוצה להיות ראש ממשלה גם אם מפלגתו, ימינה, תהיה הרביעית בגודלה, אחרי הליכוד, אחרי יש עתיד, אחרי תקווה חדשה. תקראו לזה חוצפה ישראלית. תקראו לזה קפיצה מעל הפופיק. תקראו לזה איך שתרצו. זה מה שבנט רוצה.

נפתלי בנט בריאיון על מחדלי הקורונה אצל קרן מרציאנו (צילום: חדשות 12)

חוקית, אין מניעה שגם יקבל את מבוקשו. קואליציה בראשות כל מפלגה מותרת, ובלבד שתזכה לאמון הכנסת. במדינות אחרות, בעיקר באירופה, מקובל לעצב קואליציות מיעוט. מקובל לראות ממשלות שמונהגות על ידי מפלגות קטנות יחסית. פוליטית, המתמטיקה כנראה תאפשר לבנט את התמרון לכיוון בית ראש הממשלה. תכף נסביר כיצד. ציבורית – זאת כבר שאלה מעניינת אחרת. ננסח אותה כך: האם לגיטימי שראש מפלגה בינונית־קטנה ינצל סיטואציה פוליטית מורכבת ויהיה, עם עשרה או תריסר מנדטים, ראש הממשלה של כולם?

נפתלי בנט (צילום: צילום מסך משדר משותף המכון הישראלי לדמוקרטיה ומאקו)נפתלי בנט (צילום: צילום מסך משדר משותף המכון הישראלי לדמוקרטיה ומאקו)

מבירגיטה עד בנט

בזירה הפוליטית שמעתי השבוע כמה אזכורים של סדרת הטלוויזיה הדנית המצוינת "בורגן". בפעם השלישית שהסדרה הוזכרה, הבנתי שזה כנראה לא מקרה. כנראה שיש מי שמפיץ את האנלוגיה הטלוויזיונית, אול בתקווה להטמיע נרטיב אפשרי, אולי מתוך הבנה שאנחנו באירוע מיוחד. כך או כך, חובבי הז׳אנר ודאי מכירים את הסדרה, אך אולי אינם זוכרים שבעלילה – כמו שקורה לעתים בדנמרק – ראש הממשלה, בירגיטה ניבורג, אינה עומדת בראש המפלגה הגדולה ביותר. למפלגה שלה, "המתונים", 31 מושבים בפרלמנט של 179. לשותפתה, הלייבור, יש 35. ליריבתה, הליברלים, יש 32. ובכל זאת – בירגיטה היא הראש. היא המרכיבה והמנהלת.

זה בנט. לפחות בדמיונו. והחשבון פשוט. נעשה אותו בעזרת המספרים מסקר כאן חדשות מאמצע השבוע. כמובן, לא בכל סקר ישנה אפשרות זהה. הממוצע המשוקלל של כלל הסקרים באתר המדד עוד לא מאפשר את הקומבינציה הזאת. אבל אם סקר כאן חדשות מסמן מגמה, המשמעות ברורה. יכול להיות שבנט באמת יוכל להיות בירגיטה.

בהבדל אחד: ישראל איננה דנמרק. בישראל אין מסורת של הקמת ממשלות מיעוט, כפי שיש בדנמרק, ואין מסורת של מפלגה קטנה שמקימה ממשלה. נכון, לא תמיד זו חייבת להיות המפלגה הכי גדולה. אבל אין דומה פער של מנדט בין ביבי לציפי לפני עשור, לפער של 20 בין ביבי לבנט הפעם. מה יאמר על כך בנט? הנה אפשרות אחת, שמובאת בחשבון על ידי כמה מהשחקנים. בנט יציע לנתניהו רוטציה על פי המתכונת הבאה: הליכוד שווה 30, ימינה שווה 10. זה אומר שלוש שנים לנתניהו, שנה אחת לבנט – רק הפוך. קודם בנט (כי אף אידיוט כבר לא יסכם עם נתניהו על רוטציה כשהוא ראשון) לשנה, אחר כך נתניהו לשלוש. ומה יעשה נתניהו בשנת ההמתנה? ינהל את משפטו, יעמוד בראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת (בגלל כתב האישום הוא לא יכול להיות שר), וידכא כל סימן לתחילתו של מרד בליכוד.

נפתלי בנט (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)נפתלי בנט (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

מלבני עד לפיד

אם מצבו של בנט מזכיר את זה של ראש ממשלת דנמרק הבדיונית (שמבוססת על דמות אמיתית), מצבו של יאיר לפיד מול בנט מזכיר את זה של ציפי לבני מול נתניהו. גם לה היו יותר מנדטים. אבל לא הייתה לה קואליציה. לפיד לא יכול בלי בנט. בנט יכול בלי לפיד – אם נתניהו ירצה בו. עכשיו השאלה היא מה יעשה לפיד במידע המטריד הזה. האם, כמו שעשה לפני שנה כשהבין את מצבו מול בני גנץ, יזוז הצדה כדי לתת לבנט להיות ראש ממשלה. או שאולי יעשה כפי שעשה השנה ויודיע שאו שמשחקים לפי הכללים שלו או שהולכים הביתה (יעלון ושלח באמת הלכו הביתה). או שבנט נכנס לקואליציה שלו, כי הוא המפלגה המובילה בגוש, או שילך עם מי שהוא רוצה. או שיהיו עוד בחירות. כלומר: לפיד לא יוותר.

אם הבחירות יסתיימו בערך כפי שחזה הסקר של כאן חדשות, תקופת הרכבת הקואליציה תהיה מרתקת. ארבעה ראשי מפלגות שואפים להיות ראשי ממשלה. לכל אחד אגו גדול ואקדח קטן. אקדח שיש בו כדור אחד. לכאורה, בנט מחזיק את כולם בגרון. אבל זו אינה אחיזה מושלמת. למעשה, בנט עשוי ליפול קורבן לשני אירועים שיקשו עליו לממש את מלוא הפוטנציאל האלקטורלי שלו. האחד – אירוע מפלגתי פנימי שיאלץ אותו להתפשר עם נתניהו. כלומר, אם יתברר שבנט אולי מחזיק את נתניהו ולפיד במקום רגיש, אבל שיש חברי כנסת בתוך מפלגתו שמחזיקים אותו במקום רגיש, ומתכוונים לכוון אותו לדרך זו ולא אחרת.

האירוע השני שעשוי לרופף את האחיזה של בנט הוא אירוע של שיתוף פעולה, מתואם או לא מתואם, בין נתניהו ולפיד. כן, כן – יכול לקרות דבר כזה. אפילו מתואם. נתניהו ולפיד. ולא שחלילה מישהו מהם יישב עם השני בקואליציה. זה לא יקרה. לכל אחד מהם יש אינטרס לנצח את השני. אבל יש להם גם אינטרס אחד משותף: לוודא שבנט לא מגיח מאחור וגונב להם את הכנסת ואת הקואליציה. שניהם בהחלט יכולים להחליט שהם לא נכנעים לבנט. דמיינו את זה קורה. מסיבת עיתונאים של נתניהו. יום אחרי הבחירות. ראש הממשלה מודיע: מה שלא יהיה, אחת משתי המפלגות הגדולות היא שמקימה את הקואליציה. או אני או לפיד. מסיבת עיתונאים של לפיד. שעה אחרי נתניהו. ראש המפלגה השנייה בגודלה מודיע: מה שלא יהיה, אחת משתי המפלגות הגדולות היא שמקימה את הקואליציה. או אני או נתניהו. ואם בנט חושב אחרת, עליו האחריות לגרור את המדינה לסיבוב בחירות חמישי. נראה אותו עושה את זה ושורד את הסיבוב החמישי.

יאיר לפיד (צילום: צילום מסך)יאיר לפיד (צילום: צילום מסך)

מבלפור לביטחון

לבנט יש כמובן אופציות אחרות מלבד הישיבה בבלפור, על כס ראש הממשלה. בנט יכול לומר לעצמו: יש לי מפלגה קטנה. יש לי קלף חזק אחד, וצריך לשחק איתו בזהירות, כי אחרת, מישהו עלול לשבור את הכלים ובסיבוב הבא אולי לא יהיה לי קלף בכלל. הוא יכול ללכת לנתניהו ולהודיע: אם אתה רוצה אותי, תקבל שר ביטחון מלא־מלא, ושרת משפטים מלא־מלא. ותקבל קואליציה יציבה – אבל רק כל עוד אני בפנים. ציוץ אחד, ואני מפרק אותה. תרגיל אחד, ואני חובר ליריבים להקמת אלטרנטיבה. הוא מן הסתם יקבל מנתניהו את מבוקשו, והוא יידע, ונתניהו יידע, שהכל בעירבון מוגבל, עד שלראש הממשלה כבר לא יהיה נוח.

הוא יכול לעשות את אותו הדבר ללפיד, ואולי ללפיד וסער. אתם תריבו על רוטציה, אם מתחשק לכם לריב. אני אשב בביטחון, ארבע שנים. אתם (לפיד) תדאגו לנטרל את מרב מיכאלי, ושאר השמאלנים, אתם תאפשרו לאיילת שקד לטפל במערכת המשפט. לא בברוטליות של אוחנה. בכללים שלה. במתינות ובנחישות. אתם (סער) תוודאו שאף אחד לא יוזם תהליכי שלום מאחורי הגב, ויתורים ונסיגות. אני אסתובב בבטלדרס ואצבור פופולריות.

סטיית תקן

1. אפשר להתפעל מהעובדה שלנתניהו יש 38% שרוצים אותו כראש ממשלה, ולגדעון סער יש מספר די דומה, 34%. אבל אפשר במקביל לא להתפעל מהעובדה שרוב מי שרוצים את סער כראש ממשלה הם בוחרי מרכז־שמאל. כלומר, בוחרים שהיו מעדיפים גם את הארנב של אביגדור ליברמן (אם הוא מגדל ארנב) על פני נתניהו.

2. לפי רוב הסקרים, רע"מ לא עוברת את אחוז החסימה. אבל ביררתי: בחלק גדול מהסקרים שבהם רע"מ לא עוברת שיעור הערבים שהשיבו לסקר נמוך מאוד. כלומר – הממצאים בסיכון גבוה.

3. ומצד שני: בהחלט ייתכן שהייצוג הערבי בכנסת ירד ל־8־9 מנדטים. מבחינת כוחם המספרי, הערבים שווים יותר מ־20 מנדטים. זה אולי נוח להקמת קואליציות, אבל זה פער לא סביר במובן החברתי.

4. יש לפחות ארבע מפלגות שיכולות לעבור או לא לעבור את אחוז החסימה ולקבוע ביום הבחירות עצמו את התוצאות, על סמך כמה מאות או אלפי קולות. מרצ, רע"מ, כחול לבן, הציונות הדתית. גם העבודה לא לגמרי מחוץ לטווח סכנה. תחזית הגולשים המשוקללת של כאן חדשות והמדד (שאני שותף לה) מלמדת שרוב הציבור חושב שמרצ כן תעבור וכחול לבן לא.

5. הדילמה של גנץ לא פשוטה. היה לו קל יחסית להחליט על פרישה אם ברוב הסקרים הוא לא היה עובר. אבל בשבוע וחצי האחרונים כחול לבן עברה ביותר מחמישה סקרים. אז למה לפרוש? כי הציבור חושב שבסוף הוא ייכשל? בסופו של דבר, מה שקובע זה לא מה הציבור חושב אלא מה הציבור מצביע. לכן גנץ עוד איתנו.

השבוע השתמשנו בנתוני אתר המדד, כאן חדשות וסקרי כל כלי התקשורת.

tguvot@maariv.co.il