שלשום הובא למנוחות בחלקת גדולי האומה השר ויו"ר הכנסת לשעבר שלמה הלל. בעוד חודשיים אמור היה לחגוג 98. הוא הלך לעולמו כפי שחי. נטול סבל ופגעי גיל, אהוד ומקובל ובעל צלילות מחשבה. הלל ובני דורו לא זכו למלוא ההכרה הציבורית במעשיהם ההיסטוריים. אומנם, מאז פרשו מפעילות ציבורית, כבר לפני שניים ושלושה עשורים, התקבלו הוא וחבריו בכבוד רב בכל מקום שאליו הגיעו. אבל ספרי ההיסטוריה המעטים, שאת חלקם כתבו הם עצמם, נזנחו על המדפים.

יבוא יום, כדרכו של עולם, ומישהו ימחה מעליהם את האבק. אז תקבל פומבי במלוא עוצמתה התמונה המלאה על חלקם של יחידים כמותו בבניין המדינה. לא רק במקרה של הלל ושותפיו מרדכי בן פורת, אנצו סרני, שמריהו גוטמן ועזרא כדורי, שחילצו בציציותיה את קהילת יהודי עיראק, ולבטח הצילו את ההמונים מאסונות וממעשי טבח שיבואו. אלא כל מי שעסק בבניית יש מאין באותם ימים של ראשית המדינה. אותם אנשים נכונים, שהתגוששו באומץ עם מציאות הקיום החדשה, ובתוך ערפל וסכנות ידעו לתמרן את הספינה לחוף המבטחים הראוי לה.

שלמה הלל (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)שלמה הלל (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

שלמה הלל נהג לומר כי פעילותו בארגון ההגנה למען העלאת אֵחַיו הייתה ימי השיא בקריירה הציבורית שלו. אני יכול להבין מדוע העמיד את שנותיו הפוריות בפוליטיקה במקום השני. בעודו בן 26, ביצעו הוא ושולחיו את אחד ממבצעי החילוץ הגדולים בהיסטוריה.

לפני חודש וחצי ביקרתי את הלל בפעם האחרונה בביתו ברעננה. אף ששמעתי את הסיפור ההוא מפיו בעבר, וקראתיו בספרו הביוגרפי, "רוח קדים", לא התאפקתי וביקשתי שיספר אותו שוב. הלל סיפר, ואז התגלה בפניי הפרט המסעיר על הכסף, שאותו לא ידעתי. אבל בל נקדים את המאוחר.

הלל נולד בבגדד ועלה לארץ ישראל בשנת 1934 בהיותו ילד. הוא גדל בתל אביב ולמד בתיכון גימנסיה הרצליה. במקביל התגייס להגנה. את מולדתו עזב בלי להביט לאחור. עוד לפני שקמה מדינת ישראל כבר היה ישראלי גמור. כששב לפעול בחשאי במולדתו, 15 שנים אחרי שזנח אותה בלי צער, יצא אליה כקיבוצניק ממעגן מיכאל.

 שלמה הלל, 1970 (צילום: פריץ כהן, לע''מ) שלמה הלל, 1970 (צילום: פריץ כהן, לע''מ)

סיפור כיסוי מחורבן

מבצע העלייה החל ב־1949 בתיאום עם המחתרת היהודית בבגדד. עיראק של אותם ימים כבר רחשה טינה עמוקה ליהודים שלה. משום שצבאה ניגף בפלסטין, בשל המדינה העברית שקמה, ומאחר שאלפים מהם כבר ברחו ביוזמתם. ישראל הצעירה התמלאה עולים חדשים, אבל הייתה דלת אמצעים. אפילו אוהלים במספר הדרוש לשכנם לא היו, ולעתים גם לא כסף לרוכשם. במשך חודשים ארוכים היססה הממשלה אם לקבלם בזמן אמת, או לדחות את בואם עד שישופרו התנאים. זה סיפור בפני עצמו.

לכל היה ברור כי יהודי עיראק אינם יכולים לצאת בדרך היבשה דרך ירדן וסוריה. פליטים פלסטינים יארבו להם שם ויבצעו בהם שפטים. היה צריך לכונן קו טיסות לקפריסין, שממנה יוטסו העולים ללוד. לשם כך יצר המוסד לעלייה קשר עם חברת הנסיעות האמריקאית ניר איסט, ובתיאום עם בעליה ביקש להופכה לזכיינית שתטיס את העולים. מאחר שהיה מדובר בהזדמנות עסקית, זומנה לה תחרות מידי חברות תעופה רבות. המוח היהודי גישש את דרכו אל ראש ממשלת עיראק, תוופיק סווידי, כדי לקבל ממנו את הזיכיון עבורה. סווידי הסכים לקבל את נציגיה לשיחה.

שלמה הלל, 1975 (צילום: שמואל רחמני)שלמה הלל, 1975 (צילום: שמואל רחמני)

באחד מימי מאי 1950 הגיעו לגינת ביתו שני ברנשים בריטים, שליחי ניר איסט. בתום שעתיים יצאו עם הזיכיון הבלעדי להטיס את יהודי עיראק. אחד מהם, רוני ברנט, היה יהודי בריטי שהתמחה בעסקי תיירות, והופיע בזהותו האמיתית. השני, ריצ'ארד ארמסטרונג, היה שלמה הלל בזהות בדויה. גם נהג המונית שהביאם לפגישה לא היה נהג כלל. היה זה בכיר המחתרת היהודית בעיראק מרדכי בן פורת.

"פחדתי מאוד, כי הכיסוי שלי היה מחורבן", סיפר הלל בחלוף 71 שנים, "שנה קודם לכן הייתי בשליחות בעיראק, והכרתי רבים מחברי התנועה. מספיק שמישהו יזהה אותי ויגיד, אבו יוסף, מה אתה עושה פה? והנה אני יושב עם ראש ממשלת עיראק ובעצם אומר לו – שלח את עמי. אין לו טיפת מושג מי אני. לו ידע, לא הייתי פה היום".

חרדתו הייתה מוצדקת. במהלך השיחה ביקש ראש ממשלת עיראק לצרף את ראש הקהילה היהודית, יחזקאל שם טוב. הלל־ארמסטרונג נחרד: שם טוב היה קרוב משפחתו מצד האם. אומנם שנים הם לא נפגשו, אבל מי יודע, אולי יזהה בו את הילד סלים, שאותו הכיר בילדותו.

"תוך חמש דקות יחזקאל שם טוב נכנס. אני לא יודע היכן לשים את עצמי. התחלתי להתעסק במקטרת, שלא יראה את הפרצוף שלי. ומחכה. חלפו הדקות, והוא לא מראה סימנים שהוא מזהה אותי. קיבלתי ביטחון עצמי מחדש".

שלמה הלל, 1981 (צילום: שמואל רחמני)שלמה הלל, 1981 (צילום: שמואל רחמני)

השיחה קלחה, וסווידי הסכים לעצתם של אורחיו. במבט לאחור סיפר הלל כי סווידי היה בחור טוב בסך הכל, ובזה היה להם מזל גדול. כמה חודשים אחר כך שב והחליפו ראש הממשלה נורי סעיד, שרחש טינה ליהודים.

"אנחנו מסכמים את המחיר", נזכר הלל, "על כל נוסע אנו, החברה, מקבלים 12 דינר. פתאום עלה על דעתי לבקש את התשלום בליש"ט או בדולרים. רוני שמע ודרך לי בכעס על הרגל. הוא פירק לי את הבוהן. כי הרי לא נדברנו על הדבר הזה. סווידי נועץ בחברים שלו, והסכים".

בדיעבד התבררה הבקשה כרווח עצום למשק הישראלי. אומנם מחיר כל כרטיס יצא מכיסו של הנוסע, או הקהילה היהודית, אבל בדרך זו הוצאו מיליון ליש"ט מן המשק העיראקי והועברו לישראל, במקום שיימסרו לחברת תעופה זרה. מיליון ליש"ט הוא סכום נכבד. לשם השוואה, תקציבה השנתי של עיראק עמד על כ־25 מיליון ליש"ט. עוד כמה מיליונים, במטבע קשה וברכוש, הבריחו איתם העולים בכיסיהם.

מעטים ידעו עד אותו רגע כי בתוך שנה תתרוקן עיראק מיהודיה. הלל מספר כי סווידי העריך את מספר היהודים שירצו לצאת ב־6,000. הבריטים סברו כי ייצאו 10,000. בן פורת חשב על 40 אלף. הלל נשאל על ידי משה שרת להערכתו, והפליג במספרים. "אמרתי שייצאו 80 אלף. כי כאשר השכן משמאל עוזב, והשכן מימין עוזב – אז גם אני עוזב. מתחיל תהליך שאי אפשר לשלוט בו".

כמה ימים אחרי אותה פגישה החלה ניר איסט להטיס את היהודים מבגדד לקפריסין, וממנה לישראל. בבגדד, כמו בירושלים, נדהמו מן המספרים. היהודים היו יסוד מרכזי בחברה העיראקית. הם אחזו בכלכלה ובמסחר והיו חלק מזהותה. רק אז הבינו שליטי עיראק כי מיסטר ארמסטרונג ומר ברנט, וכן המנגנון שהסתתר מאחוריהם, לא רק הפשיטו את עיראק מן היהודים כמעט בן לילה, אלא ביצעו עוקץ פיננסי במשק העיראקי בעיצומו של משבר כספי.  

שלמה הלל, 1984 (צילום: שמואל רחמני)שלמה הלל, 1984 (צילום: שמואל רחמני)

לחמוק מגורל אכזר

באחד מימי אוגוסט 1933 הופתעו אהרון וחניני הלל מן המראה שנגלה לעיניהם בשדרת אלרשיד בבגדד. ביושבם עם ילדיהם במרפסת ביתם הסמוך, חלפו לנגד עיניהם חיילי צבא עיראק השבים ממלאכת רצח המוני. בגרמניה עלתה המפלגה הנאצית, והארמון העיראקי הושפע מן הרוחות הרעות. המלך, ראזי בן פייסל, שלח את חייליו לטבוח במיעוט הנוצרי־אשורי, כי חשד כי שיתפו פעולה עם הבריטים האוחזים במולדתו.

סלים הקטן, אז בן 10, צפה במחזה עם משפחתו, והוא זוכר כיצד הגיב אביו. "אם זה מה שהם עושים לנוצרים, אין לנו סיבה לחכות פה", אמר האב, כך לעדות בנו הקטן. "יהודי חכם, שהבין את המתרחש במזרח התיכון. כך נולד הרעיון בעקבותיו כולנו עלינו לארץ", סיפר הלל. פחות משנה אחר כך, והוא בן 11, עקר שלמה הלל לארץ ישראל.

אין לדעת מה היה קורה אלמלא הוצאו יהודי בבל ממולדתם הישנה. אלה שנותרו אחריהם, כ־30 אלף, סבלו רדיפות, ובמשך השנים הסתלקו ממנה אף הם. רבבות, אולי מאות אלפי ישראלים, חבים את קיומם לשלמה הלל ולחבריו, שפעלו באותן שנים לחלץ יהודים מארצות שבהן זומן להם גורל דומה לזה שפגע במיעוט האשורי.

שלמה הלל פרש מן העולם כאזרח מודאג. באותה פגישה בשלהי דצמבר אמר כי הוא מוטרד מכך שאין ולו מפלגה אחת בפוליטיקה שדרכה איננה רמאות ורהב. ואכן, נהוג אצלנו לדבר ארוכות בשבחם של אלה כאשר ילכו לעולמם. למנותם עם בני דור הנפילים ולקשור להם כתרים.

עד לפני כמה שנים, אחרי כל אחד כזה שהלך, תמיד ידענו כי מורשתו נותרה מאחור, וגם אם נפרד מאיתנו, עוד רגע יופיעו אחרים ויניפו את הלפיד כממשיכי דרכו. אני לא בטוח שזה המצב היום. ספק אם יש ממשיכי דרך, ואייהו הלפיד הזה, אם עדיין קיים - יופע מיד.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
tguvot@maariv.co.il