עם מותו של לארי פלינט הסתלק אחרון הקודקודים במשולש המו"לות הפורנוגרפית באמריקה. ברמת המוצרים שהוציא לאור היה פלינט המלוכלך, הנחות ונטול העכבות מהשלושה וגם גרר את האחרים, כל אחד בתורו, למקומות נטולי שמץ של קורקטיות וטעם טוב. את יו הפנר מ"פלייבוי", ודאי בעל המצח הגבוה והנחשב יותר מאחרים בתרומתו למיניות המודרנית ולניתוץ סטיגמות, גרר פלינט לחשב מחדש את שיקול הדעת המערכתי שלו וגרם לו להנמכת הרף האסתטי.

את בוב גוצ'יונה מ"פנטהאוז" שהיה בעיניי המגונה ביותר מבין השלושה ברמה האישית, לא היה צריך להוריד. הוא תמיד היה צעד אחד אחרי פלינט, לעתים יישר קו. השלושה ניהלו מלחמת חורמה על תפוצה וכסף, אבל ההיררכיה הייתה ברורה: “פלייבוי" נכנס הביתה בדלת הראשית והיה מונח על שולחן הקפה; “פנטהאוז" הגיע במעטפה אנונימית חומה ונדחף מתחת למזרן; “האסלר" לא הגיע הביתה. גברים קראו אותו אצל חברים.

היקום הפורנוגרפי לא נשאר יתום. המגזינים הפסידו בקרב מול האינטרנט והערוצים בטלוויזיה. לכן הקימו השלושה ערוצי טלוויזיה ייעודיים. כל אחד לפי השקפתו ותפיסת עולמו. באופן מפתיע היה זה פלינט, האיש בכיסא הגלגלים המוזהב, שנגרר לתהילת עולם חוצת ז'אנרים. מי שאנני לייבוביץ' צילמה ל"ואניטי פייר" בחיתול מהדגל האמריקאי ומילוש פורמן עשה עליו סרט שמירק את חטאיו והכשיר את השרץ. אפילו האוונגליסט ג'רי פלוול, שתבע אותו על הוצאת דיבה והפסיד, נפל בסוף לזרועותיו והשניים פיתחו חברות מוזרה. קשה לספוד לפלינט באופן המקובל. הוא היה מזיק ודביק יותר ממועיל. אבל הוא ייצג תופעה ששיקפה תקופה, ומעשיו חרגו הרבה מחוץ לדפי המגזין שמעטים דפדפו בו.

לארי פלינט הקים את “האסלר" ב־1974 והתנחל מיידית במקום השלישי בהיררכיה של טעם רע אחרי “פלייבוי" של יו הפנר ו"פנטהאוז" של בוב גוצ'יונה. מיומו הראשון היה מדובר באכסניה שהפכה צילומי ערוות בתקריב לדת; הקריקטורות שהתפרסמו שם חגגו פעולות מעיים, ובסיפורי השער, “התחקירים", נכתב למשל כי “הפלילו את היטלר וכי השואה לא הייתה ולא נבראה". “האסלר" התנכל לשחורים, יהודים ומיעוטים אתניים אחרים במידה שווה.

השאיפה של פלינט הייתה להתהדר באצטלת מו"ל נחוש שאין לו אלוהים והוא לא דופק חשבון לאף אחד; קביעה המזוהה לרוב עם מו"לות עצמאית, נחושה, דעתנית, מעומתת עם כל הדעות והדתות ונלחמת על זכותה לומר את שלה. ההגדרה הייתה גדולה מדי על פלינט ועל העולם המזוהם ששיקף, הקים ואף חי בו. אף שבשלהי הקריירה שלהם התפתו אושיות עיתונאיות כוויליאם שיר ונט הנטוף לכתוב ב"האסלר" ולהסתופף תחת הסלוגן של הקרב על חופש הדיבור, טעות הניווט שלהם מזכירה את הראיון עם אריק שרון שהתפרסם ב"פנטהאוז". להגנתו טען שרון כי המראיין לא עדכן אותו בדבר האכסניה המיועדת.

תחקירים מזדמנים היו עלי תאנה שבהם כיסו ירחונים פורנוגרפיים את ערוותם. מבחינת ישראל היו כמה עבירות צנזורה ואי־דיוקים בתחקיר שהתפרסם ב"פנטהאוז" על פרשת קו 300. לא שגויים יותר מהגרסאות הסותרות שהופיעו בישראל. זה היה יותר היתולי מעובדתי כאשר התפרסמו ב"האסלר" צילומי עירום של אחת, במבי גולדברג, שהסכימה לבדוק בשליחות עיתונאית את הפישוק המרבי בין ירכיה של אישה בלי לגרום לעצמה נזק אורתופדי בלתי הפיך. פלינט טען שמנחם בגין היה הסנדק שלה.

לארי פלינט (צילום: באדיבות יס)לארי פלינט (צילום: באדיבות יס)

מ"רכבות שמורות היטב", דרך “קן הקוקייה", “שיער" ו"אמדיאוס", היה מילוש פורמן יוצר קולנועי מחויב למלחמתו של הפרט נגד השיטה. הוריו נספו במחנה השמדה, והוא היה בקיא בשואה ובלקחיה. את הסרט “The People Vs. Larry Flynt" (שנקרא בישראל בשם רב־ההשראה “האיש והסקנדל") היה אמור לביים אוליבר סטון. אבל סטון, שהיה מותש מהאפוסים הפלגניים שלו על JFK וניקסון, הציע את הסרט לפורמן ונסוג לעמדת המפיק. עור ברווז הוא אופציה בנאלית יחסית לתהייה מה עלול היה סטון לעשות מפלינט אם היה מתאהב בו חלילה כפי שהתאהב בגיבורי סרטיו הקודמים.

כשכל החיישנים שלו אמורים היו ליילל בצעקות ולהשאיר אותו חד וערני, הוציא פורמן תחת ידיו שיר אהבה מוטה, סוטה ולוקה בעיוורון. במקום לבוא חשבון עם פלינט, לטפוח על ראשו המתולתל בתמיכה על מלחמתו חסרת הפשרות בהגנה על זכות הדיבור וחופש הדיבור ולפרסם סאטירה בוטה וחורגת קשות מטעם טוב על איש דת פופולרי מצד אחד, ולקרוע לו את הצורה על נטיותיו המתועבות האחרות, ביים פורמן שיר הלל נטול דקויות על אחד האנשים הפחות ראויים מעולם. הייתה דרך לדבר בלשון חצויה ולומר את האמת כמות שהיא, אבל פורמן בחר בדרך המובילה להוקרת הממסד ולפרסים.

נכונותו להתעלם מההיבטים היותר מכוערים ומקוממים באישיותו של פלינט עוררה תרעומת, ואוהדיו התהפכו וקמו עליו. פורמן נשאר משוכנע שתיעוד מאבקו העיקש של פלינט להביע את דעתו, מכוערת ככל שהייתה, גרמה לו לראות את פלינט כפי שלא ראו אותו אחרים: נער מרקע עני שהוביל במכוניות רועשות ועתירות כוח אלכוהול לא חוקי (Moonshine) בדרכי עפר אחוריות בקנטאקי, כמו בסרטיו הגדולים של ברט ריינולדס (שממש במקרה היה אקורד הסיום המוצלח של הקריירה שלו “Boogie Nights", שבו גילם פורנוגרף מקשיש); שהקים מועדוני חשפנות באוהיו, את אימפריית “האסלר", היה מו"ל של עשרות מגזינים, ערוץ כבלים פורנוגרפי, חנויות מין וקזינו, אבל תרם סכומי כסף גדולים לליגה נגד השמצה ולגופים אחרים העומדים על משמר הדמוקרטיה וחופש הדיבור.

כאשר נשאל מדוע בחר בלארי פלינט, ענה פורמן כי מטרת החיסול הראשונה של הנאצים ואחריהם הקומוניסטים הסובייטים, הייתה פורנוגרפיה. מה שלא היה אמור לעוור את פורמן לנזקיה המוחשיים, כמו זאת של פלינט ולשקול שוב את סך כל פועלו של המו"ל הציני והנצלני. במשטרים טוטליטריים, הסביר פורמן, נתפסת פורנוגרפיה כחתרנית, משום שהיא חוגגת את זכותו של הפרט לתרגל את העדפותיו המיניות, מעניקה לו אמצעי ביטוי ועוזרת לו למצוא מחסה מעמדות שמרניות ומוסרניות. זו ללא ספק אחת ההגדרות המקוממות, המיזוגיניות והלא אינטליגנטיות שנפלה אי־פעם משפתיו של יוצר נחשב ומכובד, אבל לסובבים אותו היה ברור כי פורמן נחוש לומר את שלו ולרקוד על התפר הרופף בין המורד חדור העקרונות והפורנוגרף. במאים בשליחות השגחה עליונה הם תמיד בעייתיים, מכיוון שהם שועטים כשוורים מועדים אל קו המטרה.

היו בסרט רגעים משעשעים, כמו מראה פלינט בכיסא גלגלים מוזהב מגיע לבית המשפט מחותל בדגל האמריקאי וזורק תפוזים על השופט. ליהוק וודי הרלסון, הברמן הטלוויזיוני מהבר שבו כולם מכירים את שמך, כולל פאה מתולתלת ותהליך השמנה מוקפד, הבהיר מראש שפורמן לא בא להחמיר עם פלינט אלא לחגוג עד הסוף את האווירה המתירנית של שנות ה־90 ולתת קרדיט למו"ל שמדי עונת בחירות הציע מיליון דולר למי שיש לו מידע אינטימי על פוליטיקאי מתמודד שצביעותו אמורה להפיל אותו.

ניכר היה בפורמן שניסה לקפוץ ראש לאחת הביצות המצחינות ומוכות הבילהרציה במו"לות ולהישאר נקי ויבש. חוץ מעירום מלא של קורטני לאב בתפקיד אלתיאה, אשתו של פלינט, ומונטאז' דוחה במיוחד של גוויות נספי שואה במחנות ההשמדה והטבח במיי לאי עם צילומי עירום, כהוכחה לקביעתו של פלינט שאלימות מסוכנת יותר מפורנוגרפיה, נשמר פורמן מלהיכנס ליחידות הנדל"ן האמיתי שהיו ביתו הטבעי של פלינט. את האודישנים של המועמדות לשחק את אלתיאה הראה פורמן לידידו ווצלאב האוול, שבחר בלאב.

בעיקר צרמה החלטתו של פורמן להתעלם מתכניו של “האסלר". חוץ מלהראות את השער השערורייתי ששבר שיאים של טעם רע ועליו גוף של בחורה נטחן במטחנת בשר ידנית, בחר פורמן לא להראות עם מי יש לנו עסק. פלינט שלו הוא אמריקאי שובב, יצירתי, שובר מוסכמות וטאבו, שקרא תיגר על אמריקה שמרנית וצבועה. פלינט ואנשיו היו בעיני פורמן חבורת אדומי צוואר דרומיים עם טעם תרבותי ירוד שסחרו בזוהמה הנדפסת על נייר כרומו משובח. ניכר בפורמן אמון רב כלפי הצופה שחשב משהו כמו “אני יכול לקנות את הקייס הפוליטי אבל הייתי רוצה להציץ בהזדמנות חגיגית זאת ב'האסלר' כדי לראות על מה יצא כעס, בעיקר משום שאינני רוצה להכניס אותו הביתה".

את המענה ההולם ביותר לטעות הניווט של פורמן, כתבה גלוריה סטיינם במאמר דעה ב"ניו יורק טיימס" (7.1.1997) תחת הכותרת “הוליווד מנקה את ‘האסלר'". מבכירות הפמיניזם ומי שעבדה כשפנפנה במועדון “פלייבוי" כדי לכתוב על החוויה, לא לקחה שבויים: “'לארי פלינט האיש והסקנדל' טוען שהמו"ל של ‘האסלר' הוא אביר התיקון הראשון לחוקה וראוי לכבוד. זה לא נכון. פורנוגרף אינו גיבור יותר ממי שמפרסם ספרים על הקו קלוקס קלן ונאצים באינטרנט, ללא קשר לחוקה המגינה עליו... צופי קולנוע אינם נחשפים לכתבות ב'האסלר' כמו ‘ביליארד מלוכלך' מינואר 1983, שבו נאנסה אישה באונס קבוצתי על שולחן ביליארד.

"כמה חודשים אחרי שהכתבה הזאת נדפסה, נאנסה אישה בידי חבורת גברים על שולחן ביליארד במסצ'וסטס. בתגובה על האונס פרסם מר פלינט גלויה ובה אישה עירומה על שולחן ביליארד עם הכיתוב ‘ברכות ממסצ'וסטס, בירת האונס הקבוצתי באמריקה'... טוניה, בתו בת ה־31 של מר פלינט, נרעשה מהצביעות של הסרט והצטרפה לקבוצת נשים שהפגינו מול הקרנת הבכורה שלו בסן פרנסיסקו. היא מאשימה בפומבי את אביה שהתעלל בה מינית בילדותה, האשמה שמר פלינט מכחיש נמרצות ומייחס אותה ל'בעיותיה הנפשיות' של בתו... מה היה קורה אילו הילל הסרט מו"ל אנטישמי? האם גם אז היה מועמד לחמישה פרסי גולדן גלוב?... אני חושבת שלא".

לא פורמן המציא את המיינסטרימינג של סוחרי פורנוגרפיה רבי־תהילה כמו יו הפנר. הם נהנו תמיד מניסיון לאזן בין תרומתם לחברה כמו"לים נאורים ומחויבים פוליטית. בעיקר הפנר, שהפך את “פלייבוי" לאייקון תרבותי. אבל הכסות הייתה שקופה ולא הסתירה את הסלבס שהגיעו לטבול בגרוטו המסולע באחוזתו ולהשפריץ על נערות האמצע העירומות. אין טעם ברשימה, כי כולם היו שם. לפעמים זה נגמר באהבה נואשת, כמו בין הבמאי פיטר בוגדנוביץ' ונערת השנה דורותי סטרטן, מהאגדות העצובות האלו שמתהפכות לסיפור אימה נוסח “פסיכו" כאשר הבעל לשעבר הורג את סטרטן ברובה ציד ובוגדנוביץ' כותב ספר ומאשים את הפנר.

היו ימים שבהם דניס הופר, טימותי לירי ופרנק זאפה בילו באחוזתו של פלינט, נהנים מאירוח נדיב בחברתו של פורץ ווטרגייט ג'י גורדון לידי. הוכחה שאמריקה היא אכסניה המעניקה לגיטימציה לאורחות החיים הנחותים ביותר במקום שבו נפגשים הדוניזם, תאוות בשרים ודקדנטיות. כואב לדבר סרה במתים, אבל מה לגאון המוזיקלי זאפה ופלינט בבריכה מלאה בנות ים עירומות.

זה היה כפל הזהויות האמריקאי שמהחיים ברווח שלו נהנה פלינט. הוא רכש זכות פרסום של צילומי עירום מלא של ג'קלין קנדי־אונסיס מטיילת להנאתה באי יווני ב־18 אלף דולר. באותו חודש זינקה תפוצת “האסלר" ממאות אלפי גיליונות לשני מיליון עותקים ואיתם הכנסה של 10 מיליון דולר. היה בפרסום עדות ליכולת הסיבולת של הקנדים. עשר שנים מאוחר יותר התפרסמה בירחון “ג'ורג'", ש־JFK הבן היה עורכו, כתבה אוהדת על פלינט. האחות קרוליין ראיינה את פלינט לספר שכתבה. מישהו עלול היה לחשוד שאמריקה היא ערש הרהביליטציה וההזדמנות השנייה. פלינט הציע מיליון דולר לחשיפתם של רוצחי JFK “האמיתיים", הצעה שמינף כדי להסביר את ניסיון ההתנקשות בחייו. ה־CIA, כך טען, ביקש להיפטר ממנו משום שהתקרב מדי לאמת.

בשעה שיצאו מבית משפט בג'ורג'יה ב־1978, נורו פלינט ועורך דינו בידי מתנקש גזען ששינה את שמו לפול ג'וזף פרנקלין; פרנקלין על שם הנשיא האהוב עליו, וג'וזף על שם שר הפרופגנדה של היטלר. פלינט נפגע בעמוד השדרה, הפך משותק ממותניו ומטה. פרנקלין נתפס והועמד לדין באשמת ירי על בית כנסת. הוא הסביר כי ירה בפלינט בגלל כתבה מצולמת ב"האסלר" שבה הוצגו יחסי מין בין שחור ללבנה. פרנקלין נידון למוות בג'ורג'יה, ופלינט הצטרף לארגון לזכויות האדם בניסיון לבלום את הביצוע. “אבסורדי בעיניי שלממשלה האוסרת על הריגה מותר להשתמש באותו פשע עצמו כאמצעי ענישה", אמר פלינט. פרנקלין הוצא להורג ב־2013.

מילוש פורמן (צילום: רויטרס)מילוש פורמן (צילום: רויטרס)

הסרט פתח את הדיון בפלינט ופועלו בתחילת הקדנציה השנייה של ביל קלינטון, עידן ששום דבר טראומטי מדי לא קרה בו והתאפיין בעיקר בריקוד מושחת ברחבה של החיים הטובים ובניסיון לכופף לא בעדינות את האצבעות המאשימות של הנשים שיצאו נגד הנשיא. פלינט הצביע לקלינטון פעמיים ותמך בהמשך במועמדותה לנשיאות של הילרי קלינטון. את דונלד טראמפ הוא תיעב הרבה לפני כניסתו למרוץ.

אחרי העימות בין המועמדים הרפובליקנים שבו רמז מרקו רוביו על מה שניתן היה להסיק מידיו הקטנות של טראמפ, שהכחיש במרץ והבטיח שהכל תקין ומידתי, פרסם פלינט מכתב פתוח; הוא הזמין את טראמפ ל"שלוף את הפין המדובר" בנוכחות צוות מומחים שפלינט יזמן ולהוכיח ש"אתה הגבר שאתה טוען ושהפין שלך אינו אחיזת עיניים כמו האוניברסיטה הנושאת את שמך".

כל הלגיטימציה הלכאורית הזאת משום שפורמן איבד את השליטה בנרטיב כאשר השמיט מהכרוניקה את מעלליו הפחות אסתטיים ומוסריים של פלינט. את העובדה שהציע 5 מיליון דולר עבור כל אחד מצילומי העירום של דמי מור וג'וליה רוברטס. 20 מיליון דולר תמורת צילום עירום של הילרי קלינטון. סיפור הקלטת שהגיעה לידי פלינט שבה נראים סוכני FBI מפלילים את ג'ון דלוריאן בעסקת סמים גדולה.

פלינט של פורמן היה אדם אינטליגנטי, נעים הליכות ורך דיבור, שהחיים חילקו לו קלפים רעים. אלתיאה ליז'ר־פלינט, האישה שאהב באמת (היא הייתה אשתו הרביעית) ושהייתה שותפה מלאה במפעלותיו ושבחברתה העביר את שנותיו היפות והיצירתיות ביותר, דעכה לנגד עיניו מאיידס וטבעה באמבטיה כשפלינט מחבק את גופה השדוף והמחורר ממזרקים וממרר בבכי.

במשפט הראשון שהתנהל נגדו הפסיד פלינט בגדול. תחת חוקי מדינת אוהיו שבה נערך המשפט, לא היה לו סיכוי. סיימון ליס, תובע שאפתן שנהנה ממימונו של צ'רלס קיטינג, מנהיג הליגה לספרות נקייה ולוחם אנטי-פורנוגרפי, חילץ מחבר מושבעים הרשעה ועונש מאסר של 25 שנה. פלינט הפך את ההרשעה לזיכוי, ויריבו המושבע קיטינג נלכד בפרשת הונאה גדולה של כספי גמלאים וריצה עונש מאסר ארוך.

גם כאשר עסק בנושאים עקרוניים, מצא פורמן פנאי לבדיחות קטנות. כמו ליהוק ג'יימס קרוויל, ידידו ואיש סודו של קלינטון, בתפקיד התובע ליס. פלינט שיחק את השופט ששלח אותו לכלא. דונה הנובר, מי שהייתה אשתו של רודי ג'וליאני, מופיעה בתפקיד רות סטייפלטון־קרטר, מיסיונרית מטורללת בשליחות ישו ואחותו של הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר. היא זיהתה בפלינט מועמד ודאי לחזרה בתשובה ושכנעה אותו למצוא את הדרך חזרה למושיע. פלינט נטבל כדת ותבע מעורכיו לשבץ את ישו בכתבות המין המצולם ב"האסלר". עמדה שחרגה מהקנון המקובל אבל הבהירה שפלינט בעט בכל נורמה שנקרתה בדרכו.

העניין האמיתי של פורמן בפלינט היה להבהיר עד כמה היה הפורנוגרף החבול והמיוסר חשוב ועקרוני למאבק על זכות הבעת הדעה ושמירה על זכויות הפרט להיות דוחה ומגעיל. כאשר פרסם פלינט מודעה היתולית שבה נטען כי האוונגליסט הפופולרי ג'רי פלוול קיים יחסי מין עם אמו וחיית משק בשירותים מאחורי בית ילדותו, תבע פלוול דיבה. את הקייס הזה לקח פלינט עד בית המשפט העליון, שם עיגנו שמונה שופטים את זכות הסאטירה הפוליטית והחברתית בפסק דין והשליכו את טענותיו של פלוול בדבר מצוקה נפשית ונזק כספי לפח. זה הניצחון המשפטי הגדול שהפך את לארי פלינט לגיבור תרבות, הגדרה לא קלה לעיכול ומעבר למידותיו הטרומיות של מי ששיווק פורנוגרפיה שחרגה מאקטים מיניים לאמירות גזעניות על שחורים ואנטישמיות על יהודים וערבים.

כשהייתי עורך צעיר באמצע שנות ה־80, ראיינתי את בוב גוצ'יונה, עורך ומו"ל “פנטהאוז" בביתו. האפיזודה הביזארית ההיא ראויה לביקור נוסף מתישהו מכיוון הטרלול שאפיין אותה. גוצ'יונה הגדיר את טינתו ההיסטורית ליו הפנר, אבל שאלה על פלינט ועל התחרות ש"האסלר" גרר אליה את עיתונות הכרומו הפורנוגרפית, הכעיסה אותו. הוא רתח מכעס וצלקות ניתוחי הפנים שלו הלבינו. גוצ'יונה תיעב את פלינט. בהשוואה לפלינט היה גוצ'יונה משוכנע שהוא מיכלאנג'לו. קאתי קיטון, חברתו לחיים של גוצ'יונה ומי שניהלה איתו את האימפריה, רתחה גם היא. הם אהבו לרתוח בחרון מחופש לקדוש. שם למדתי שאם יש חלל שאינך רוצה להיות בו, הוא בין שני פורנוגרפים.

במסגרת התחרות בין אימפריות החדירות, פרסם פלינט כתבה מצולמת, פורנוגרפית כמובן, שבה כיכבה גברת קשישה ובלונדינית שפלינט התעקש שהיא קיטון ולא אחרת. כל מי שהכיר את קיטון זיהה מיד שפלינט משקר ושהקייס שלו הוא זדון נטו. אחרי שהעיתונות גמרה לחגוג את סרטו של פורמן, הציץ גוצ'יונה ממחילת העכברוש שלו וירה בכינון ישיר: כתבת תחקיר חושפנית עם טוניה, בתו של פלינט.

פלינט מת בן 78 במיטתו באחוזתו בלוס אנג'לס מהתקף לב. רוב הזמן היה נדמה שאין לו לב.