לאמי היה חזה גדול ושמלה כתומה וארוכה עם עיטורי חמניות עליה. שנים חשבתי שזו שמלה חגיגית, שאמי זכתה להיות יחידת הסגולה של השכונה, שהצליחה לייבא את השמלה הזו ממצרים, ארץ מוצאה. ששאר נשות השכונה מתקנאות בה כשהיא לובשת אותה ומביטות עליה בעיניים צרות.

אני זוכר גם את זכרי השכונה, זכרי האלפא והאון. גם הם הביטו על אמי ועל שמלתה הצמודה לחזה, המאיימת להתפקע, אבל מעולם לא יותר מכמה שניות, כי אבי לימד אותה, עוד טרם נישואיהם, איך לייבש גבר במבטה ולגרום לו לחשוב שוב להבא.

לאמי היה חזה גדול ושמלה כתומה וארוכה, שביום אחד, באמצע פברואר, הבנתי שזו שמלה של עניים ומלבדה אין לה עוד אחת. ואיך גיליתי זאת? כשילדה אחת, אפרת, בת כיתתי עם השיער הבהיר, שאותה נהגתי לאהוב ולדמיין בסתר איך נתחתן כשיארך שערה ותגבה קומתה, באה אל ביתנו יום אחד אחרי הלימודים, וכשהרכבנו פאזל מתפורר אמרה: "לאמא שלך אין עוד בגדים? כולם אומרים שהחמניות עוד מעט ייבלו לה", וצחקה.

אני זוכר את הדם נוזל מפניי ואת הכאב מפלח את בטני. היה דבר אחד שיותר אהבתי מאפרת והייתה זו אמי. רגע אחר כך פיזרתי ברגליי את כל חלקי הפאזל שעליו עמלנו דקות ארוכות וגירשתי את אפרת - שפתאום נראתה לי מכוערת כל כך ונמשיה כמו סלעים מלאי עובש - מביתי.

לאמי היה חזה גדול ושמלה כתומה וארוכה עם עיטורי חמניות עליה - אמא הייתה אומרת שעם השמלה הזו היא מנקה את כל הבית וגם את הפינות הנסתרות ביותר. פעם, כששטפה את הבית ונרטבה שמלתה, נכנס אבי מהעבודה והוא לובש חיוך. מסתבר שקיבל בונוס על עבודה טובה ועצר בדרך כדי לקנות לה, לאהובתו, שוקולד תות שאהבה ולא העזה לבקש.

היא, בניגוד להרגלה, לא נזפה בו על הסימנים שהותיר על הרצפה, אלא לקחה את השוקולד מידו כמו ילדה קטנה ורעבה וכשאמר לה שכל שולי שמלתה רטובים ובקרוב ירכוש לה גם שמלה חדשה, נגסה בשוקולד ואמרה: "למה? תראה! אני חוסכת לך בסמרטוטים". אבי צחק ולחש לה, "צ'יקיטה שלי, מי אמור, אם צריך - ארקום לך סמרטוטי זהב מחוף השנהב". כך בדיוק אמר לה, "סמרטוטי זהב מחוף השנהב".

אישה גדולה הייתה אמא שלי. גופה הגדול היה תנור אנושי - כל ויכוח עם חבריי לשכונה, כל פצע פתוח וכל עצב רגעי שבא בעקבות אהבה נכזבת היו נגמרים כלא היו אל תוך בטנה וחזה הגדולים. הייתה גדולה ומפוארת אמי, גדולה כמו שולחן של שבת, גדולה כמו נתח בשר משובח, גדולה כמו העיר שאליה מוביל הכביש שיצא מהשכונה הקטנה שלנו.

עיניה המצועפות בלעו את כל העולם, שאז, בשנות ה־50 וה־60, היה הלום קרב ועצב. עיניה היו מנחמות את פצעי המלחמה של אבי, שבאו בעיקר כשהתחיל להחשיך מוקדם, ואת רעבוננו לילדות נורמלית, כמו של אלו מהעיר הגדולה. חזה גדול, שמלה כתומה עם עיטורי חמניות שלא התעייפו, שיער חלק ועיניים מנחמות. מי מאדרה, מי מאדרה.

ביום שבו הכרתי את השחרחורת שעתידה להיות לאשתי, לקחתי אותה למסעדה ישנה ברחוב טשרניחובסקי. מילאתי את שולחנה בכל דבר שהוצע בתפריט, בכל משכורתי ובכל הרושם שיכולתי ליצור. בעל המסעדה, שהיה גם השף, המארח והמנקה, מילא את כוסות הזכוכית שהגיש לנו ביין טוב, על חשבון הבית. אשתי לא אכלה, רק טעמה, אולי כדי להותיר עליי רושם של חסכנית, או אולי כי התביישה.

טבעתי בשתי עיניה החומות, היא דיברה ודיברה, ואני בתוך עיניה. היא מספרת על הבית שעליו חולמת, על אביה הגוסס שביקש למות בביתו, על הערוגה שמטפחת בגינתה, ואני בתוך עיניה, תר אחר מבטה של אמי, אבל לא מצאתי. וכשלא מצאתי, השפלתי מבטי אל שפתיה האדומות ודמיינתי איך אני מרים את הינומתה הלבנה ונושק להן ארוכות, זה ניחם מעט. "תאכלי", אמרתי לה, "אנחנו הגברים אוהבים בחורות שאוכלות, לא קצת, הרבה, תאכלי".

לקחתי מסלסילת הלחם פרוסה, מרחתי עליה חמאה צהובה ומלוחה והגשתי לה את הפרוסה המחייכת. היא אכלה וחייכה. לא דיברה, אכלה! אכלתי גם אני ושתיתי קצת יין שחימם לי את הבטן בזמן שמראה הנערה האוכלת אל מולי חימם לי את הלב. מה אומר לכם ומה אגיד, חברים, כמה יפה היא האהבה, כמה יפה הוא הזיכרון.

לאחר הארוחה החלטתי להביא את השחרחורת שאכלה חצי כיכר לחם, חמאה ושתי חתיכות פשטידה, אל אמי. כך, בלי להודיע. ואמי המופתעת, שבדיוק ניקתה את הבמיה משערותיה, נעמדה במהירות, נתנה לי מבט זועף, ניגבה את ידיה על אחת החמניות בשמלה, הביטה בשחרחורת ואמרה, "את יפה, באמת יפה, הבן שלי בחר טוב. אבל תשמעי לי, אם תרצי שהוא יאהב אותך תמיד ולא יסתכל פה ושם על צ'יקיטות אחרות, שימי אותו בתוך הרחם שלך". אשתי לעתיד לא הבינה, הביטה בי, באבי המחייך ושוב באמי.

אמי המשיכה, לא נכנעה לרגע המביך ושאלה: "מאיפה בא הגבר, מי אמור? מאיפה? מהבטן, נכון?". "נכון", ענתה לה אשתי. "ולאן רוצה לחזור כשכואב לו?". "אל הרחם", ענתה אשתי. "בדיוק, ילדה יפה, את רואה שאת מבינה?", ליטפה את שערה אמי ובכך נתנה לי את אישורה. הייתה לנו חתונה יפה, אבי השכיל וחסך פרוטה לפרוטה.

באו כל השכנים, גם כמה מהעיר הגדולה, הבוס שלי, בעל המסעדה, חבריו של אבי ושכנותיה הרעות של אמי, הייתה גם תזמורת ששרה לנו לדינו ורב שהצחיק את כולם. כמה יפה היא אהבת הפשטות, ואיזה ניצוץ היא מדליקה לנו בתוך העיניים, כמו המדורה הכי גדולה בל"ג בעומר.
אתמול, בקידוש, כשהבטתי על אשתי המזדקנת והטובה, הקראתי את "אשת חיל" ונזכרתי דווקא באבי, איך היה מביט באמי הגדולה ומדגיש כל אות כמו אומר לה, "הנה קרידה, את נתת לי בית ושולחן של שבת, אני נותן ברכות על ראשך".

לפעמים, כשבא הלילה ואני ואשתי יושבים לבדנו ומקשיבים לחושך, אני לוחש לה, "תלבשי את השמלה בשבילי?". והיא, ללא אומר, הולכת אל החדר וחוזרת עם שמלה כתומה וחמניות עליה. מתיישבת על כיסא הנדנדה שקנינו מזמן בעכו וקוראת אליי, "בוא, מי איחו, בוא". ואני בא אליה, כמו ילד הרוצה לינוק, לספוג את מה שלקחו ממנו החיים טרם עת, וכשדמעות זולגות מעיניי אני יושב על השטיח הפרסי ומניח ראשי על ירכיה הדשנות.

והיא שרה לי, אשתי. זה לא אותו הקול, אבל הגעגוע הוא אותו הגעגוע. כמה יפה היא האהבה, חברים. כמה קטן הלב ככה גדול, כמו גומי הוא הלב, כמו עצב, כמו שמחה, כמו כעס. עוד מעט גם אני אלך, הרי מלאך המוות לא מפספס גם את השקטים ביותר - ושם, על שולחן הקידוש בשמיים, יהיה אוכל טוב, כמו האוכל שאכלתי עם אשתי במסעדה.

וליד השולחן יחכה לי אבי והוא יקריא את "אשת חיל" כשהוא מסלסל בקולו הערב, ואחותי ואחי יגישו מטעמים אל השולחן, ואמי תיגש אליי, כשהילת אור מעליה, תושיט ידיה ותחבק אותי אליה, "כמה יפה אתה, בני, וכמה רך שערך, כמו חוטי זהב מחוף השנהב". ככה בדיוק היא תגיד לי. "חוטי זהב מחוף השנהב".