1. יומני היקר, הבוקר קמתי בשעה שש. הייתה לי התכווצות שרירים ברגל ימין, כאבי תופת. במשך עשר דקות לא יכולתי לרדת מהמיטה. ידעתי שייקח בין 5 ל־10 דקות עד שהרגל תסתדר והכאבים יחלפו. זה נורא לפתוח ככה את היום.

התעצלתי לשטוף פנים, לצחצח שיניים, להתקלח. הלכתי למטבח והכנתי קפה שחור. לקחתי כדור נגד לחץ דם, הצתי סיגריה ראשונה, הכנסתי את העיתונים שהמתינו ליד הדלת - ארבעה עיתונים: "גלובס", "ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"מעריב", העיתון שבו אני עובד.

הרדיו פתוח. בחדשות הבוקר מראיינים את הפוליטיקקים שראיינו אתמול ושלשום ובמהלך השבוע הקודם. אותן שאלות, אותן תשובות. כמה אפשר לסבול? מכבה את הרדיו. אני מכור לחדשות. מכין עוד קפה, מעשן ברצף, עובר לתחנה אחרת. אותם פוליטיקאים, אותן שאלות, אותן תשובות. אני צועק בשקט "דייייי", ומכבה את הרדיו.

יומני היקר, אני יושב מול המחשב כבר שעתיים, שתיתי שלוש כוסות קפה שחור ועישנתי כעשר סיגריות ברצף, מנסה לכתוב את הטור השבועי ולא מסוגל להחליט אם לפתוח בהצגה הגדולה של ראש הממשלה בנימין נתניהו באולפן חדשות 12 - או כפי שמכנים אותו שוכני בלפור ערוץ אל־ג'זירה. ואולי כדאי לפתוח בשאלה שלא נשאלה: איך קרה שישראל נתנה אישור לספק גז כחול־לבן לעזה בלי לדרוש בתמורה את גופות חללי צה"ל אורון שאול והדר גולדין ובלי לדרוש את השבתם של שני פגועי הנפש שחצו את הגבול, הצעיר ממוצא אתיופי אברה מנגיסטו והצעיר הבדואי הישאם א־סייד.

תחנת כוח בעזה (צילום: חסן ג'די, פלאש 90)תחנת כוח בעזה (צילום: חסן ג'די, פלאש 90)

אני מציין שהאחד אתיופי והשני בדואי, כי במדינת האפרטהייד שניהם נחשבים פחות. אם השניים היו גלעד ארציאלי מהתנחלות זקפת יהושע ואבישי בן זמורה מהתנחלות רמת אביב, המאמצים להחזירם לחיק משפחתם היו כפולים ומכופלים.

 2. יומני היקר, לצערי לא אני ראיינתי את הראש. הראיון שבו ישבו ראש הממשלה זקוף ויהיר כשחיוך לעגני בזווית פיו מול המראיינת יונית לוי, שישבה בראש שמוט וגב מעוקם וחיוך נבוך ומתרפס, היה קשה לצפייה.

אם יונית לוי הייתה שואלת אם הוא נהנה מהשמש הקיצית, נתניהו היה עונה שהוא נהנה מהטלפונים המגיעים אליו מגדולי עולם (חוץ מנשיא ארצות הברית ג'ו ביידן), המברכים אותו על הישגיו. אם הייתה שואלת על 5,400 המתים מקורונה, היה עונה שאנחנו הראשונים בעולם שניצחו את המגיפה וכו' וכו'.

ראש הממשלה הנפלא שלנו מתחמק בקלילות משאלות שקשות ולא נוחות לו, ועונה מה שמתחשק לו. המראיינת לא לוחצת, והראיון מתחיל להידמות למערכון של "ארץ נהדרת", תוכנית שבה נתניהו ויונית לוי מככבים באופן קבוע.

נתניהו משרה אווירה של "הכל טוב". הוא יחזור בפעם האלף על הסכמי השלום שעשה עם האמירויות, על העמידה האיתנה מול איראן, על המתקפות על גורמים עוינים בסוריה. הוא מתפאר בהישגים כלכליים, במצבם הנפלא של אזרחי ישראל לעומת שאר העולם. אני מדמיין, יומני היקר, איך מגיבים מאות אלפי המובטלים ומאות אלפי הנכים והעניים כשהם שומעים את הדברים. איך בולעים את רוקם בזעם פושטי הרגל שפשטו את עורם, איך מגיבים בני המשפחות של אלפי נפטרי הקורונה, איך מגיבים האחיות והרופאים והעובדים הסיעודיים, שנופלים מהרגליים מעומס העבודה במקרים רבים בתת־תנאים.

בהבל פיו ממגר ראש הממשלה את הפשיעה במגזר הערבי והבדואי. מחנות צה"ל הפכו הפקר, ונשק ותחמושת נגנבים בקלילות על ידי גורמים עוינים, שלא שמים קצוץ על החוק ועל האמורים לאכוף אותו. ההפקרות בכבישים נמשכת, והאכיפה על הפנים. מעשי האונס והפרוטקשן הולכים ומחמירים, והציבור אובד עצות ולא יודע איך להגן על עצמו. אבל כבוד ראש הממשלה באולפן הממוזג עם התאורה המחמיאה לפניו המאופרות, לא מפסיק להתגאות בהישגיו ומציין בביטחון עצמי מופרז כי הוא לא יזדקק לנספחים בקואליציה העתידית, כי אחרי הבחירות תהיה לו ממשלת "ימין מלא־מלא".

מהשאלה "האם איתמר בן גביר יהיה שר בממשלתך?" נתניהו לא מתחמק, ובקול זועף משיב "לא!". המראיינת המעודנת, שמרוב הדיבורים על ימין וימין כל פלג גופה העליון נוטה ימינה ונראה כאילו עוד מעט תיפול מהכיסא, ממשיכה לשאול אם יוכל לכהן בוועדה למינוי שופטים. כחול השיער מגיב בזעם עצור שבן גביר יהיה בקואליציה ולא יזכה לתפקיד שר או תפקיד בכיר אחר. יונית לוי נרגעת. היא מחייכת חיוך ענוג, כשביבי שר לה "נה נה נה נה".

ראש הממשלה בנימין נתניהו תוקף: "אתם מדמיינים שמישהו ימנע ממני להביא סיוע כלכלי בגלל בחירות?" (קרדיט: ללא)

ביבי מבסוט, יונית מבסוטית, יועצי התקשורת של נתניהו מבסוטים. העם אוהב מנהיג שמקדיש את כל כולו לטובת העם, נמנע מלעסוק בענייניו האישיים ומפנה את כל מרצו וכישוריו לטובת העם היהודי, וגם קצת לטובת האזרחים הערבים שמעלים בו זיכרונות, איך רופאים ואחיות ערבים טיפלו לפני 15 שנה בהוריו ובהורי אשתו. איזה קטע מרגש. מי היה מאמין שחודש לפני הבחירות ביבי יגלה שהוא אוהב ערבים.

יומני היקר, אני חושב על משפחותיהם של חללי צה"ל אורון שאול והדר גולדין, שבטח צפו בראיון עם נתניהו, ובטח קראו את הידיעה בבוקר למחרת על ההסכם שלפיו ישראל מאשרת אספקת גז בשווי הרבה מיליוני דולרים לרצועת עזה, ומילה אחת לא שמעו בעניין יקיריהם. אני בטוח שגם משפחותיהם של אברה מנגיסטו והישאם א־סייד שמעו על ההסכם בבוקר וצפו בראש הממשלה בערב וקיוו שמשהו בעניין בניהם ייאמר. אבל השאלות לא נשאלו, ותשובות לא ניתנו.

 3. יומני היקר, הדלקתי את הרדיו לשמוע אם קרה משהו חשוב בשעות האחרונות. לא להאמין, שוב מראיינים את שר האוצר ישראל "אני, אני, אני" כ"ץ, ושוב את איתמר בן גביר שבפעם האלף בשבוע האחרון מכריז שהוא אוהב יהודים ולא שונא את כל הערבים. ושוב סגן שר הבריאות, והמועמדת הטרייה (מקום 10) ברשימת הליכוד גלית דיסטל־אטבריאן. ואופס, שוב בצלאל סמוטריץ' ונפתול "תעלול" בנט, ואיילת "המבלבלת" שקד, וראשת העבודה מרב מיכאלי, דיייי.

יומני היקר, אני חייב לפרסם שוב את מילות השיר הנפלא "פרנצ'סקה פוליטיקה", שכתב האדמו"ר אריק איינשטיין זצוק"ל לפני 20 שנה, ולבקש מהקוראים לפזם איתי. השיר מוקדש, ברגשות תיעוב לפוליטיקאים הישראלים שייטלו חלק בבחירות הקרובות לכנסת.

פרנצ'סקה פוליטיקה את זונה לא קטנה
פותחת רגליים ללא הבחנה
אומרת שלום ועושה מלחמה
אין מה לומר, את זונה לא קטנה

הו אלוהים, זו הייתה אהבה
היינו כמו זוג משמיים
אהבנו עד כלות, עד כלות הנשמה
אהבתי אותך כי היית רק שלי
הסתכלת לי ישר בעיניים
אמרת לעולם תישאר אהובי
ואז בלי בושה פתחת ת'רגליים

פרנצ'סקה פוליטיקה את זונה לא קטנה
פותחת רגליים ללא הבחנה
אומרת שלום ועושה מלחמה
אין מה לומר, את זונה לא קטנה

יומני היקר, אני חושב שמן הראוי שבדקה התשעים לפני הבחירות יקום אחד מזמרי החצר של בית המלוכה, וישיר שירי הלל לראש הממשלה ולבני משפחתו. אסור להשאיר את הזירה לתקשורת השמאלנית שבה שולטים "מרעילי הבארות" ו"מפיצי המחלות". אני מוכן לתרום כמה חרוזים מקסימים שהעביר לי תומך של בית המלוכה, שקל מאוד להלחינם ואין ספק שיהפכו ללהיט ואולי אפילו לג'ינגל באסיפות של הליכוד ובליכודיאדה. הנה החרוזים:

ביבי מלך, ביבי מלאך
ביבי אדם יקר כל כך
ביבי צדיק, נתניהו חסיד
רק מילים טובות עליו להגיד
ביבי שליח, ביבי משיח
ביבי את כל הצרות יבריח
ביבי אלוף, ביבי גיבור
ביבי לקורונה יביא מזור

יומני היקר, אני חייב לסיים. נדמה לי שחטפתי הרעלת ניקוטין והרעלת קפאין. עוד מעט רפי רשף ועודד בן־עמי ושאר החבר'ה הטובים. כבר כמה שעות לא ראיתי ולא שמעתי את בן גביר, סמוטריץ', מיכאלי, נפתול תעלול ואיילת המבלבלת. אני חש געגועים עזים לישראל כ"ץ ולקולו המרגיע של יולי אדלשטיין. שלום, יומני היקר, אם אחזיק מעמד, אחזור אליך מחר בבוקר בעזרת השם.