אף פעם לא הייתי טובה בקִטלוג ארכיונאי. תמיד נשאתי עיניים בקנאה להורים שיודעים לשלוף תמונה מאוד מסוימת מאחד האלבומים בבית. כאלה עם דקדוק פנימי סדור: זה האלבום של הנסיעה לניו יורק מ־2000, זה האלבום החגיגי של הילד מהרגע שהוא נולד עד גיל שנתיים, זה האלבום של המשפחה. אצלי כל התמונות נמצאות בערימה אחת, כלומר עד השלב שעוד טרחנו לפתח אותן ולא רק לאגור 80 מיליון תיעודים בכרטיס בטלפון נייד שהפך לסוכן זיכרון תשוש.

השבוע, מתוך הארון של התמונות, נשרה על הרצפה תמונה אחת שבה אני עומדת כשעל פרצופי משוך חיוך ענק, ומפלג גופי העליון משתלשלת בהצלב קופסת קרטון מלבנית חומה. על גב התמונה כתוב: "מלחמת המפרץ". הקופסה היא כמובן אכסנייתה של מסיכת האב"כ. מעניין איך שתי מילים יכולות ליצור אלבומים משלהן.

אלבומים של תמונות רצות בלב ובראש: כאן חברה ואני מסונוורות מהפלאש ומכרסמות טוסט בחושך, כי סדאם חוסיין הבטיח שהוא עוד ישלח טיל אל ירושלים. "הדובדבן שבקצפת", כינה אותה וצחק צחוק משוגע. כאן אחותי ואני יושבות מול אברי וארז ב"העולם הערב", מתמוגגות מהחיקוי של מתי סרי את סדאם ושל יאיר ניצני את בסאם עזיז, שטוען ש"בגדד עדיין עומדת על טילה". והנה, כאן, כמה חברים עם מוח של מתבגרים שלא יודעים לאמוד סיכונים, עומדים בלי מורא בפתח מועדון האנדרגראונד בכיכר ציון ואומרים: מה שיהיה יהיה. הוא לא יעז לפוצץ את ירושלים, סדאם המדרוב הזה. חוץ מזה יש לנו את נחמן שי. הוא באמת מרגיע.

ויש עוד תמונה אחת. תמונה של ההורים שלי והאחים, יחד עם סבתא, מצטופפים בחדר השינה שלהם. סבתא צועקת שנביא דלי לשירותים. אחותי ואני מתפוצצות מצחוק. מי שמע דבר כזה, לעשות בדלי! מה אנחנו, פרטיזניות ביערות? אמא שלנו שולחת מבט מצטדק אל סבתא ואומרת לה: "אלה גיחוכים של בהלה", מרגיעה אותנו ומבטיחה שהכל יהיה בסדר. האחים הקטנים לא לגמרי מבינים מה קורה, ואחותי ואני מסבירות להם שעכשיו משחקים במחנה. אנחנו מטעימות את ההברה הראשונה, שזה יישמע אמיתי. מ־חנה.

על מפתן הדלת סמרטוט ספוג אקונומיקה, והחלונות מסומנים באיקס באמצעות סרט בידוד, בדיוק כפי שהנחו אותנו. על פני השטח נדמה שבאמת יהיה בסדר כמו שאמא שלנו מבטיחה, אבל מה שמפעפע מתחת שונה לחלוטין. יש התלחשויות, עצבנות, ובעיקר אין תשובות. גם מוח חסר יכולת של ממש לאמוד סיכונים, כזה של גיל ההתבגרות, יודע לזהות מצבי סכנה. "הכל עובר", לוחשת לי סבתא שלי. אין ממש התאמה בין הבעת הפנים שלה לתוכנן של המילים, אבל היא מלטפת לי את הראש ואומרת: "כל דבר גדול הוא רק פסיק על ציר הזמן. הכל עובר, ילדתי".

חדר אטום במלחמת המפרץ (צילום: יוסי אלוני)חדר אטום במלחמת המפרץ (צילום: יוסי אלוני)

30 שנה אחרי המלחמה המוזרה ההיא, אנחנו חיות וחיים כבר כמעט שנה באי־ודאות. מלחמה באויב ערמומי, חסר חמלה ובלי מעצורים. שנה שיש לה כל המאפיינים של קטסטרופליזציה: וירוס חדש ומתעתע שהפך סדרי עולם. לא ברור מה ממדיו, וגם כשנדמה שיש סוג של השתלטות על המצב, הוא משנה צורה ודורש התמודדות חדשה. היומיום נראה אחרת: להורים אין זמן לנשום, לילדים אין סדר יום.

יש פה ילדים שיודעים לדקלם מה זה 19־COVID, על כמה עומד "מניין הנפטרים" (נשבעת ששמעתי בן 8 משתמש בצירוף הזה), מהי מוטציה, מה התפוסה בבתי החולים, ובעיקר: הם רואים את המבוגרים סביבם חסרי אונים. האנשים הכי קרובים להם, אלו שהם אמורים לסמוך עליהם, משתבשים לנגד עיניהם.

לכולם נמאס - ובצדק. אין לי שורה תחתונה, רק משאלה: שיקום המבוגר הזה, בכל מקום שהוא, ויגיד לנו שיהיה בסדר. שעכשיו קשה, מורט עצבים, גדול מדי ומעורפל, אבל זה רק פסיק על ציר הזמן. בסוף הכל עובר.

בדק בית

"אמת או חובה" הוא גרסת קופסה של המשחק המוכר שמגיע בלי בקבוק, אבל עם קופסה לאחסון הטלפונים הניידים ועם משימה אחת: לחבר בין בני המשפחה. במהלך המשחק, שכולל 60 קלפים ושעון חול (פיתוח: נטע סילוני, עיצוב: גליה סביר), המשתתפים בוחרים בקלף אמת/חובה ומתחייבים לבצע משימה. מי שנתפס במגע עם הסלולר, מפסיד את תורו.
"אמת או חובה" של מיזם "שבת UNPLUGGED", להשיג ב־shabbatunplugged.org, 80 שקלים

משחק אמת או חובה (צילום: גליה סביר)משחק אמת או חובה (צילום: גליה סביר)

קריאה ראשונה

השובבים בספר שיריו המתוק של גלעד מאירי הם הכל פרט למונוכרומטיים, ותמיד שווים: אמציה שנולד בפרו, ג'לאל שחי על גבעת חול וילד אחר שהגיע מפריז וטובע בנשיקות המשונות של ישראל. השירים מסודרים לפי סדר הא"ב, הם מדברים בקול ילדי אך בלתי מתיילד ויש בהם מקום לכולם: לילד שהתחדש באח קטן (א'), לילדה שהולכת למדוד בגד שיהלום את מידותיה (ב'), לילדים עם מבנים הוריים מגוונים כמו שני אבות ושתי אמהות (ה') וכך הלאה. וקוסמת לי מכולן האות ו', שמקבלת את התואר "ו' החיבור", בשיר שהולך כך: "אנחנו יושבים בכיתה זוגות זוגות/ בן ליד בת/ שחור ליד לבנה/ חילוני ליד דתי/ נמוך ליד גבוהה/ הפועל ליד מכבי/ כמו בתיבת נוח/ מפליגים משיעור/ להפסקה בשיעור/ עד לצלצול/ בשעה האחרונה/ שנשמע כמו יונה/ גור גור".

שובבים שווים (צילום: אלירן הרוש)שובבים שווים (צילום: אלירן הרוש)

"שׁוֹבָבִים שָׁוִים, סֵפֶר הָאָלֶפְבֵּית הַחֶבְרָתִי" מאת: גלעד מאירי, איורים: אלירן הרוש. הוצאת "מקום לשירה" בשיתוף עמדה. 82 שקלים