הדוח השנתי של הממונה על השכר במשרד האוצר הוא הזדמנות להתוודע שוב לאחת הבעיות הגדולות של המשק הישראלי: הסקטור הציבורי.
הבעיה בתמצית: השמן (הסקטור הציבורי), מהמשל המפורסם של ראש הממשלה בנימין נתניהו, השמין מאוד בעשור האחרון לעומת הרזה (הסקטור הפרטי) וחייב דיאטה. ככל שעוברות השנים, ככל שלא מטפלים בטייסים האוטומטיים של השכר, של הפנסיות התקציביות, השמן ימשיך להשמין ולהכביד על הסקטור הפרטי - והנה המספרים שממחישים זאת בצורה הטובה ביותר מהדוח שפורסם בשבוע שעבר ונכון לשנת 2019.

194 מיליארד שקל - זו ההוצאה הכוללת, כולל עקיפה, על שכר לעובדי המגזר הציבורי, כ־50%(!) מתקציב המדינה הכולל. הסכום הזה גדל ב־5.4% בהשוואה לשנת 2018 - כלומר, צמח בשנה ב־10 מיליארד שקל. ההוצאה הזו כוללת, כאמור, שכר ישיר לעובדים, שכר עקיף לעובדים המועסקים בגופים המתוקצבים על ידי המדינה כמו אוניברסיטאות ומושפעי שכר ורכיבים הצמודים לשכר ומושפעים ממנו, אך אינם בהכרח שכר, כגון סל הבריאות והשתתפות בגביית דמי ביטוח לאומי.

הסקטור הציבורי בישראל מורכב מעובדי שירות המדינה (משרדי ממשלה, בתי חולים ממשלתיים ומערכת החינוך הממשלתית), גופי ביטחון, תאגידים, רשויות מקומיות, גופים נתמכים וחברות ממשלתיות. בסך הכל הסקטור הציבורי מעסיק, באופן ישיר ועקיף, כ־730 אלף עובדים.
למי שטוען שלא משקיעים מספיק בחינוך ובבריאות, הנה מספרים שמפריכים זאת. לבד מהעלייה הניכרת בתקציבי שני המשרדים בשנים האחרונות, בעשור האחרון גדל מספר המשרות במערכת החינוך ב־35% ובמערכת הבריאות ב־26%, שיעורים גבוהים ביחס לגידול באוכלוסייה בישראל (17%).

30% - זהו שיעור עליית השכר בעשור האחרון במשרדי הממשלה. במערכת הבריאות עלה השכר בממוצע ב־35% בעשור האחרון, לעומת עלייה של 8% בלבד במדד המחירים לצרכן, עלייה של 25% בכלל המערכת ועלייה של 19% בשכר הממוצע במשק. השורה התחתונה: השכר בסקטור הציבורי עולה משמעותית בקצב גבוה יותר מעליית המדד וגם מקצב עליית השכר בסקטור הפרטי, וזה עוד בלי להביא בחשבון את נושא הקביעות, שגם הוא שווה כמובן כסף.

הפערים האלה מתבטאים בשכר הממוצע בשני הסקטורים: בעוד בסקטור הציבורי השכר הממוצע עומד על כ־13,300 שקל ברוטו בחודש, השכר הממוצע בסקטור הפרטי עומד על 10,800 שקל. מובן שחייבים להדגיש: ממוצעים הם ממוצעים, על כל המגרעות של מדידתם, אבל הם לבטח מספקים אינדיקציה טובה לפערי השכר בין הסקטור הציבורי לפרטי.

במבט רחב יותר, הממונה מספק נתונים שמלמדים על פתיחת הפערים: משנת 2000 גדל השכר הממוצע במגזר הציבורי ב־66% נומינלית וב־25% במונחים ריאליים, ואילו במגזר הפרטי גדל השכר הממוצע ב־42% נומינלית וב־7% במונחים ריאליים (כשהרוב היה בשנים האחרונות, לאחר זמן רב של קיפאון בשכר).

100,674 שקל ברוטו בחודש - זה השכר של מפכ"ל המשטרה בשנת הדוח הרלוונטית. נציב שירות בתי הסוהר מרוויח 99,548 שקל בחודש, ואילו הרמטכ"ל מרוויח 92,798 שקל בחודש. כיצד קרה ששכר השלושה גבוה בעשרות אחוזים משכרם של ראש הממשלה והשרים? פשוט מאוד: הצמדות, כמו אצל השופטים (בין היתר לשכר הממוצע במשק), שמנפחות את השכר בכמה אחוזים בצורה קבועה מדי שנה.

כך גם בדרגות מתחת השכר גבוה מזה של ראש הממשלה או דומה לו: אלוף בצבא מרוויח כ־67 אלף שקל, ניצב במשטרה כ־58 אלף שקל ואילו גונדר מרוויח כ־57 אלף שקל. תת־אלוף מרוויח כ־56 אלף שקל, תת־ניצב במשטרה מרוויח כ־51 אלף שקל, ואילו תת־גונדר מרוויח כ־50 אלף שקל.

11,000 שקל ברוטו בחודש - זו הגמלה הממוצעת של הפנסיה התקציבית בכל גופי הביטחון. אולם בפילוח לפי גופים ותפקידים, רואים כמובן הבדלים גדולים: בגופים החשאיים (מוסד, שב"כ) - הגמלה הממוצעת של הפנסיה התקציבית עומדת על קרוב ל־21 אלף שקל ברוטו בחודש, כאשר גיל הפרישה הממוצע עומד על 54, 13 שנה לפני גיל הפרישה החוקי (67). כזכור, הפורשים מקבלים גמלת פנסיה תקציבית החל מגיל פרישה.

אצל קציני צה"ל הפורשים - הגמלה הממוצעת עומדת על קרוב ל־20 אלף שקל, כשגיל הפרישה הממוצע עומד על 47(!). כלומר, הם מקבלים במשך 20 שנה גמלת פנסיה ממוצעת נדיבה עוד לפני גיל הפרישה החוקי. הגמלה הממוצעת של הנגדים בצבא עומדת על קרוב ל־15 אלף שקל וגיל הפרישה עומד על 47.

אצל קציני המשטרה - הגמלה הממוצעת עומדת על כ־19 אלף שקל וגיל הפרישה הממוצע עומד על 54. נגדי המשטרה, בדומה לצבא, מקבלים גמלה ממוצעת של קרוב ל־15 אלף שקל בגיל פרישה ממוצע של 54.

אצל שירות בתי הסוהר - הגמלה הממוצעת עומדת על קרוב ל־16 אלף שקל עם גיל פרישה של 54.5. אצל נגדי שירות בתי הסוהר הגמלה הממוצעת עומדת על כ־13 אלף שקל ברוטו בחודש עם גיל פרישה דומה.

לשם השוואה, גמלת הפנסיה התקציבית של עובדי הוראה מתקרבת ל־8,000 שקל, כשגיל הפרישה הממוצע גבוה בצורה ניכרת מהצבא - ועומד על 61 (קרוב לגיל הפרישה אצל נשים, העומד על 62).

7.72 מיליון שקל - זהו שווי גמלת הפנסיה התקציבית הממוצעת בצבא לאורך שנות תשלום הפנסיה. מובן שבעלי דרגות גבוהות כמו רמטכ"לים, אלופים ותת־אלופים מגיעים לשווי קצבה כפול ואף משולש מזה. זו קצבה הגבוהה פי שלושה מהקצבה הממוצעת של מורות ומורים, העומדת על כ־2.2 מיליון שקל.

וזה לא ההבדל היחיד. בצבא הפנסיה התקציבית למעשה נמשכת בתחפושת הנקראת "פנסיית גישור", שבו משולמת גמלת פנסיה מהמדינה לכל פורש עד גיל פרישתו ורק אז הוא מתחיל לקבל פנסיה מהקרן של הפנסיה הצוברת.

עד עצם היום החשב הכללי לא מצליח להעריך בכלל את שווי ההתחייבויות של פנסיות הגישור. בכל מקרה, לפי שינוי החוק בשנת 2016, צה"ל אמור להתכנס לקצבה ממוצעת של 12 אלף שקל בעבור קצינים פורשי 2025. נחיה ונראה אם אכן יצליח הצבא להתכנס למספרים הללו.

13,688 שקל ברוטו בחודש - זה השכר הממוצע במערכת החינוך, כאשר משרד החינוך הוא המעסיק הגדול ביותר במגזר הציבורי, עם יותר מ־112 אלף משרות. כאמור, משנת 2012 גדל מספר העובדים במערכת החינוך ב־25% ואילו מספר התלמידים גדל ב־18% בלבד. כלומר, תוספת מורים בהשוואה למספר התלמידים. ייתכן שזה עדיין לא מספיק, אבל זו המגמה.

האוצר מדגיש, ולא בפעם הראשונה, ששכר המורים בישראל אינו נמוך בהשוואה בינלאומית וגבוה מהממוצע במדינות החברות בארגון ה־OECD. עם זאת, אחת הבעיות במבנה השכר במערכת החינוך הוא הפער בין מורים ותיקים לצעירים - שהוא בין הגבוהים ב־OECD.

18,990 שקל ברוטו בחודש - זה השכר הממוצע במערכת הבריאות, עם כ־30 אלף משרות. מערכת הבריאות הממשלתית כוללת תשעה בתי חולים כלליים, שמונה בתי חולים פסיכיאטריים וחמישה בתי חולים גריאטריים. מובן שרופאים הם בעלי השכר הגבוה ביותר במערכת, ואילו השכר הנמוך ביותר הוא בתחום הריפוי בעיסוק. דוגמאות, לבד מרופאים: אחים ואחיות מרוויחים בממוצע כ־18.5 אלף שקל ברוטו בחודש, עובדי מעבדה קרוב ל־17 אלף שקל ורוקחים קצת יותר מ־16 אלף שקל בחודש.

בית חולים, אילוסטרציה (צילום: ללא קרדיט)בית חולים, אילוסטרציה (צילום: ללא קרדיט)

79,080 שקל ברוטו בחודש - זה השכר של רופאי העשירון העליון, כמעט פי חמישה מהעשירון התחתון. הסכם השכר של הרופאים בשנת 2011 הביא לעלייה ניכרת בשכר הרופאים בכל שנה וגם הפחית את מספר התורנויות של הרופאים. שכרם של הרופאים הבכירים, למשל, עלה בין 2009 ל־2019 ב־83%(!), ואילו שכר המתמחים, בשקלול המענקים ששולמו להם, עלה ב־49% בעשור האחרון. המספרים גבוהים אף יותר אם בוחנים את שכרם של הרופאים המתמידים - רופאים שהחלו לעבוד לאחר הסטאז' בשנת 2010 והמשיכו לעבוד עד סוף 2019 - מדובר בעלייה של יותר מ־120% בשכר.

33,459 שקל ברוטו בחודש - זה השכר הממוצע הגבוה ביותר במשרדי הממשלה, והוא שייך לשליחים בחו"ל. אחריהם עובדי מחקר עם קרוב ל־33 אלף שקל, כ־26 אלף שקל לסנגורים ציבוריים וכ־24 אלף שקל בממוצע לפרקליטים. השכר הנמוך ביותר הוא של קלדני שופטים, כ־10.5 אלף שקל בחודש ושל עובדי מעברי הגבול, עם קרוב ל־13 אלף שקל בממוצע בחודש.

עוד נקודה מעניינת הממחישה את הפערים בין הסקטור הציבורי לפרטי: כ־80% מהעובדים במשרדי הממשלה מרוויחים שכר גבוה יותר מהשכר הממוצע במשק, 13% מהעובדים מרוויחים יותר מ־25 אלף שקל ברוטו בחודש.

שופטים, עובדי משרד מבקר המדינה ועובדי הכנסת מוחרגים על פי חוק מביקורת של הממונה על השכר באוצר. למה? שאלה טובה, בהחלט משהו שצריך לשנותו. משרד מבקר המדינה מפרסם לפחות מדי שנה את שכר הבכירים. גם הרשות השופטת, בעקבות ביקורת ובקשה שלי על פי חוק חופש המידע, החלה לפרסם בתמצית את שכר השופטים. נכון ל־2018, שכרה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות עומד על כ־99 אלף שקל ברוטו למס בחודש (כולל זקיפת הטבות). שכר המשנה לנשיאה חנן מלצר עומד על כ־87 אלף שקל ברוטו למס ואילו השכר הממוצע של שופטי בית המשפט העליון עומד על כ־82 אלף שקל ברוטו למס בחודש.

שופטי בית המשפט המחוזי מרוויחים בממוצע כ־68 אלף שקל ברוטו למס, שופטי בית משפט השלום מרוויחים כ־54 אלף שקל ברוטו למס ואילו שופטי בית הדין האזורי לעבודה מרוויחים כ־58 אלף שקל ברוטו למס.

במשרד מבקר המדינה השכר הממוצע עומד על כ־27 אלף שקל ברוטו בחודש, בין הגבוהים במשרדי הממשלה.

שאיש לא יחשוב שמבול המספרים שהבאתי פה מטרתו לצאת נגד עובדי הסקטור הציבורי. חלילה וחס. הבעיה היא לא בעיקרון של תגמול יפה לעובדים, אלא באוטומטיות של עליות השכר, כפי שמתאר זאת הממונה על השכר: "במגזר הציבורי והממשלתי השכר עולה בקצב קבוע ובלתי פוסק לאורך הקריירה. מנגד, במגזר הפרטי העלייה נבלמת לקראת גיל 40. בקרב מרבית העובדים במגזר הציבורי השכר עולה באופן אוטומטי בכל שנת ותק. העלייה משתנה בין הדירוגים, ובממוצע היא כ־1% בשכר היסוד. נוסף על כך, הסכמי השכר הרוחביים במגזר הציבורי, הסכמי המסגרת והסכמים נוספים ניתנים לכל העובדים, ללא תלות בפריון העבודה ובביצועי העובדים. יוצא אפוא שבגלל המגמה ה'אוטומטית' לעלייה השנתית בשכר, עובדים לא צריכים לעבור בין תפקידים או מעסיקים כדי שמצבם ישתפר".

המצב שבו הוצאות השכר הישירות והעקיפות בסקטור הציבורי מטפסות מדי שנה על אוטומט בעד 5% איננה יכולה להמשיך ולהתקיים. במשבר הקורונה הייתה הזדמנות להתחיל לרסן את הבעיה, ומכורח המציאות גם הוקפאו ההצמדות לשכר הממוצע. אולם התוכניות היפות לקיצוץ דיפרנציאלי בשכר ובפנסיות התקציביות נותרו על הנייר.

התסריט שלי: קצב ההתחסנות המהיר יוציא את המשק מהר מאוד מהמשבר, ואנחנו עומדים לקראת צמיחה מואצת השנה. התסריט הזה יתממש כבר עם הקמת הממשלה הבאה, כשהנתונים הסטטיסטיים יצביעו על ההתאוששות יותר מאוחר, מכיוון שתמיד המציאות בשטח מקדימה את הנתונים הרשמיים. במקביל, זיכרון של משברים נוטה להיות קצר מאוד, גם של משברים חמורים כמו הקורונה, וכך יקרה גם הפעם. עם הזיכרון הקצר, גם התוכניות לקיצוץ ב"שמן" עלולות להידחות, להימרח או להיקבר.

מתחם חיסונים לנגיף הקורונה (צילום: ללא קרדיט)מתחם חיסונים לנגיף הקורונה (צילום: ללא קרדיט)

ישראל אינה יכולה לאפשר לעצמה את הלוקסוס הזה של התנפחות ללא פרופורציה של הוצאות השכר בסקטור הציבורי שנה אחרי שנה. היא אינה יכולה לאפשר לעצמה שכר של 90־100 אלף שקל לבכירים שנהנים מהצמדות מעוותות ולא יכולה להרשות לעצמה התחייבות אדירה של טריליון שקל לפנסיה תקציבית לעשרות שנים, ש"אוכלת" מהתקציב כעת יותר מ־20 מיליארד שקל ועולה מדי שנה.

לכן שינוי מבנה השכר, עליות שכר דיפרנציאליות בלבד (בעיקר לבעלי שכר נמוך), גמישות יותר גבוהה בהעסקת עובדים, גידול בהפרשות לפנסיה תקציבית וקיצוץ בפנסיות הגבוהות הן כורח השעה. במוקדם או במאוחר ייאלצו לטפל בזה, אז עדיף כמה שיותר מוקדם. זה נכון שהלובי נגד ריסון השכר והפנסיות חזק וכולל את ההסתדרות, את הלובי הצבאי וגם את הלובי המשפטי, אבל ממול יש את התמיכה הציבורית הרחבה בצעדים כאלה.

אחרי הכל, הסקטור הציבורי מרכיב כ־20% מכוח העבודה במשק. 80% הנותרים, מרביתם לפחות, מצפים לצעדים הללו.

[email protected]