תמונת הרשימות המתמודדות בסיבוב הבחירות הרביעי במרץ הקרוב כבר ברורה למדי. כל מי שהיה יכול להשתחל לרשימה כלשהי – עשה זאת. כל מי שלא - ניסה להקים רשימה משלו. בסוף קיבלנו מצד אחד את הימין הפאשיסטי בראשות נתניהו, ומהצד השני סדרה של רשימות כמו יש עתיד, העבודה, ישראל ביתנו, כחול לבן ואחרות. נתניהו הוא כאמור ימין פאשיסטי (לאחר החיבור עם איתמר בן גביר זה אפילו כמעט רשמי), ואלו שמולו אינם שמאל, מרכז או שמאל קיצוני: כל המפלגות הללו הן נורמטיביות, עם דגשים שונים בהשקפות העולם שלהן.

נפתלי בנט וגדעון סער הם אנשים הגונים, המייצגים את כללי המשחק של הפוליטיקה המסורתית כפי שלמדנו להכיר מאז הקמת המדינה. הם אינם שונים זה מזה. שניהם בעד ארץ ישראל השלמה, בעד התנחלויות ובעד המשך החזקת מיליוני פלסטינים הגרים בשטחים, מבלי שתינתן להם הגדרה עצמית לאומית או זכויות אזרח מלאות ושוות. אלו הן עמדות דומות לאלו של הליכוד של מנחם בגין, שהיה לי הכבוד להיות נציגו בכנסת.

בגין, שגם כמעט 20 שנה לאחר מותו עדיין משמש מופת לכולנו להגינות, ניקיון דעת וניקיון כפיים, התחמק מהסוגיה המהותית והקריטית ביותר לעתיד מדינת ישראל: מעמד חלק מהשטחים שישראל השתלטה עליהם ב־67'. אחרי הוויתור הדרמטי על סיני במסגרת הסכמי קמפ דיוויד הסכים בגין ששטחי יהודה, שומרון ועזה יהיו חלק מאוטונומיה פלסטינית. מה פירוש האוטונומיה הזו - קשה היה להבין. במציאות, המשכנו לשלוט בפלסטינים.

הדילמה המוסרית הזו בוודאי הציקה לבגין, איש הגון שהאמין בערכים של שוויון, צדק וסובלנות. אך מענה למצוקה הזאת הוא לא נתן. כמוהו גם בנו בני, שעכשיו התנדב לסייע לסער. סער ותקווה חדשה הם הליכוד האמיתי, כפי שהיה בזמן בגין האב. השוני מביבי - עצום. הם הגונים. אינם נוכלים, אינם פושעים, אינם חמדנים, אינם גזלנים של רכוש ציבורי לתועלת פרטית. הם אינם גזענים ואינם פאשיסטים - ביבי כן.

יאיר לפיד אינו מרכז, שמאל או ימין. הוא בין לבין לבין. קצת קריצה לשמאל, קצת חיוך לימין, הרבה חנחונים למרכז. הוא קצת מכל דבר. חבל. אילו היה מרשה לעצמו להיות מי שהוא באמת - היה מנצח בבחירות הללו ומחליף את נתניהו. ממגיש חדשות שכולם נהנו להטיל דופי ביכולותיו ובהתאמתו לחיים הפוליטיים, עשה לפיד דרך ארוכה ומוצלחת. הוא זינק לכנסת בשנת 2013 עם 19 מנדטים ומאז נחלש, אחר כך סייע להקים את כחול לבן שנגעה בניצחון, ויותר מאוחר נשאר נאמן להבטחותיו ולעקרונות שהנחו אותו מראשית הדרך.

ובכל זאת, לפיד לא מצליח לחצות את קו 20 המנדטים. אילו היה קצת יותר נחוש לדבוק במה שהוא מאמין בו באמת ולא מתפתה להאמין כי הציבור הישראלי הפך לימני, אילו הבין שהציבור רוצה תחליף לביבי ולא מי שהוא קצת ביבי - היה ממריא יותר. הציבור רוצה מנהיג שלא מפחד להיות מה שהוא, שלא נרתע מלהיתפס כלא פופולרי, מנהיג שדואג לצורכי הציבור ולא לצרכיו האישיים. אני סבור שלפיד הוא כזה, אך הוא צריך להראות זאת.

יותר מכל המתמודדים נגד נתניהו בעשור האחרון, ללפיד יש נקודת הזינוק הטובה ביותר להגיע להנהגה. הוא יצטרך להתפשר עם סער, אביגדור ליברמן ומרב מיכאלי ועוד רבים אחרים - וגם לשתף פעולה עם הרשימה המשותפת. זו אקרובטיקה פוליטית מורכבת ושבירה. אפשר לעשות אותה. אבל מה שמונע ממנו כרגע את סגירת הפער הזה, מה שעוצר אותו הוא ההתעקשות שלו לא להיות מה שהוא באמת. עליו להגיד את הדברים הכי בוטים, להתרחק מהעמדת הפנים של ימין ושל הליכוד - שזרה לו ולמורשת שממנה הוא בא. עדיין יש לו זמן לעשות זאת. האם ירצה? האם יוכל?

יאיר לפיד, יו''ר יש עתיד (צילום: באדיבות יש עתיד)יאיר לפיד, יו''ר יש עתיד (צילום: באדיבות יש עתיד)

# # #

והנה בתוך כל האנדרלמוסיה הזו ישנה אחת שלא צריכה לשנות דבר. היא כבר מתעקשת להיות מי שהיא ואין לה שום כוונה להחניף למישהו, לא בשמאל ולא בימין. היא עקבית, חדה, נטולת היסוסים ופטורה מהעמדות פנים – כן, זו מרב מיכאלי.

היא עדיין אינה מועמדת לראשות הממשלה, אך נראה כי הצליחה לחלץ את מפלגת העבודה מבור התחתיות שאליו שקעה. העבודה בהנהגתה נראית בסקרים (שאל כולם יש להתייחס בזהירות ובספק מסוים) כמפלגה שבוודאות תקבל נציגות ראויה בכנסת, אולי אפילו יותר ממה שקיבלה בשלוש מערכות הבחירות האחרונות.

נראה שהמסלול של מיכאלי מרשים ומציע סוג של תקווה גם לעתיד הקרוב. מתבקש לשאול מדוע כל גורמי השמאל, כל הפרשנים הרוצים בנפילתו של נתניהו - החליטו להתנפל עליה, להטיף לה מוסר ולהכות בה כאילו בה האשם המרכזי בכך שהמרכז־שמאל איננו מאוחד. אינני מבין איך אלו שמצד אחד מתלוננים כל העת שהשמאל מרסק את עצמו ומונע אפשרות לגייס את מספר הקולות המרבי כדי לחזק את ההתנגדות לנתניהו - הם דווקא הראשונים להצטרף למקהלה הטהרנית שמכה בפרצופה של מיכאלי.

במה בדיוק אשמה מיכאלי? האם היא צריכה להתנצל על כך שמפלגת העבודה נראית יותר יציבה וחזקה בהנהגתה? אם מרצ לא תחצה את אחוז החסימה, מדוע לא לבוא אליה בטענות על שהיא מתעקשת לרוץ – אף שאולי תגרום להפסד קולות דרמטי למחנה השמאל? נכון, מרצ איננה אוסף מקרי של מועמדים אלא מפלגה עם מסורת ומורשת. אפשר להבין את ההיסוס שבפירוק גוף פוליטי כזה. אך מה עם מפלגת העבודה? האם לה אין מורשת, מסורת, היסטוריה, תרומה מכרעת לבניין המדינה לפני הקמתה ומאז הקמתה?

ובכלל, מדוע חשוב עכשיו לעסוק במה עשו או לא עשו העבודה ומרצ לפני הגשת הרשימות? אני סבור שמרצ תשרוד את אתגר הבחירות ותעבור את אחוז החסימה. אני משוכנע כי מיכאלי תנהיג את העבודה לתוצאה מרשימה בהשוואה למערכות הבחירות הקודמות, ואני סבור שיש סיכוי טוב שגם בני גנץ יקבל את הנציגות שתאפשר לו לבצע תיקון לשגיאה הגדולה שלו ושל גבי אשכנזי כאשר הצטרפו לנתניהו. היתר, כמו ירון זליכה, הם קוריוז ביזארי.

אני יותר אופטימי מכמה מרואי השחורות. אך מה אתם לעזאזל רוצים ממיכאלי? תפסיקו להתנפל עליה. היא עדיין האופוזיציה הכי ישרה, הכי עקבית והכי נחושה לנתניהו.


[email protected]