יש טענה שכל מערכות הבחירות בישראל בחמש־שש השנים האחרונות מתנהלות רק על סעיף אחד: כן ביבי, לא ביבי. יש בזה משהו – אבל זה לא כל הסיפור. הנה עכשיו, לדוגמה, מסתבר שיש הרבה יותר בוחרים שאומרים שהטיפול בקורונה חשוב להם יותר מ"רק לא ביבי". ותגידו: בטח, אלה בוחרי הימין. אבל לא: גם בוחרי המרכז והשמאל, בהינתן האפשרות, אומרים שהטיפול בקורונה יותר חשוב מכן ביבי, לא ביבי. יותר חשוב ויותר דחוף.

אולי פשוט לא נעים לבוחרים לומר אחרת, אולי לא נעים להם להודות שהם שמים את הקורונה – המגיפה והשלכותיה – במקום השני. ואולי זו פשוט המציאות. מי שמושקעים בפוליטיקה - פרשנים, עסקנים, חברי כנסת, עיתונאים, לוביסטים, יועצים - חושבים שהכל פוליטיקה. אבל לרוב הישראלים הפוליטיקה היא מטרד שמפריע למה שחשוב באמת. כמו הטיפול בקורונה.

נחזור לנתניהו. השבוע הופיע באולפן ערוץ 12, מצוחצח ושש אלי קרב, והזכיר למי שזיכרונו קצר כמה הוא כבר שכח את מה שכל האחרים עוד לא למדו. האם טלפן למילצ'ן? טלפן, אז מה. ומדוע ביידן לא מטלפן? לא מטלפן, אז מה. ומה עם הטלפון לנכד של הרב קנייבסקי? נו, פה ושם יש טלפון, אז מה. מאליו התנגן לי בראש שיר נושן של הגששים: "המספר שחייגת הוחלף במספר חדש. נא עיין במדריך הישן. תודה, תודה!".

אופציה א'־ב'

התוכנית של נתניהו, הפעם, כמו גם בשלוש הפעמים הקודמות, בנויה על אופציה א' ואופציה ב'. אופציה א' היא לנצח. זה יכול לקרות, לא בקושי רב. נניח, כחול לבן לא מוותרת, מרצ נשארת, ושתיהן לא עוברות את אחוז החסימה. זה מביא את נתניהו לקואליציה נינוחה למדי של 64 חברי כנסת. עם נפתלי בנט, כמובן. רצוי על מספר חד־ספרתי, שיוציא לו חלומות על רוטציה מהראש. עניין של מזל, וקצת שכל, ואולי קורונה שתוריד את אחוז ההצבעה דווקא במוקדים של יריבי נתניהו.

אם זה לא יקרה, יש אופציה ב'. אופציה ב' היא לא להפסיד. לא לנצח ולא להפסיד. סקר ערוץ 12 מיום שלישי אפשר לדמיין תסריט כזה: לנתניהו אין רוב, אבל גם ליריביו אין רוב, אלא אם בנט מוכן לשבת עם מרב מיכאלי וניצן הורוביץ וכל המטען השמאלני שהם מביאים איתם. או שהחרדים יסכימו לשבת בקואליציה של יאיר לפיד. או של גדעון סער (אם לפיד יסכים לשבת תחת סער). תסריט שיכול תיאורטית להתממש, אבל במציאות כנראה יקרוס אל תוך עצמו, כמו התרגיל המסריח של ראשית שנות ה־90.

אם נתניהו מנצח, הוא מנצח. אם הוא לא מפסיד, הוא גם מנצח. זה אומר שהוא נשאר על הכיסא. זה אומר שהוא בא לבית המשפט כראש הממשלה. זה אומר עוד בחירות, ועוד הזדמנות לאופציה א'.

כולם כבר כתבו איך ייראה הקמפיין של נתניהו: מכות ללפיד, התעלמות מסער. לפיד לא באמת מאיים עליו. סער מאיים עליו. אם סער לוקח מספיק מצביעי ליכוד, זה האיום הממשי היחיד, כי אין מספיק מצביעים אחרים שאפשר לעשות מהם קואליציה. עד כמה סער הצליח בזה? נתניהו, בינתיים, מרוצה.

סער לקח לו בערך 5 מנדטים (כל שאר המנדטים של סער באים ממקומות אחרים). ראש הממשלה מניח שחלק מהם אולי יוכל להחזיר, אם מצביעיו של סער יבינו שאין קואליציה של סער, אלא קואליציה של לפיד, שסער משתתף בה אבל לא עומד בראשה. ועוד הוא מניח, שמי שלא הלך עד עכשיו לסער כנראה כבר לא ילך. במערכת בחירות בישראל, עונת הנדידה והנטישה היא העונה המוקדמת. אחריה באה עונת החזרה הביתה. בעיקר כשמדובר בליכוד.

הניוז והפייק
היה מעניין לצפות בניסיונותיה של יונית לוי לבלום את שטף הנתונים והעובדות שירה נתניהו. והיא בהחלט ניסתה, אבל בהצלחה מוגבלת. הוא אמר: יש תקציב. היא אמרה: אבל לא דו־שנתי. הוא אמר: הנסיבות השתנו. היא אמרה: אבל אתה התחייבת. ברור שהפוליטיקאים, לא רק אצלנו, למדו כבר מזמן שהאמת היא אופציה, ולא תמיד משתלמת. הם למדו שאפשר לפזר נתונים ועובדות ליד האמת, לפעמים במרחק קטן ממנה, לפעמים במרחק גדול. כלי תקשורת אחראים מנסים להגיב על זה ב"בדיקת עובדות". זה לא תמיד מצליח להם, כי הרצון להוכיח שהפוליטיקאי לא מדייק נראה לעתים קטנוני, דווקני. לעתים הוא מעיד על קושי בהבנת האופן שבו מתנהלת ממשלה.

ניתן דוגמה: נתניהו ולוי ניהלו ויכוח על מועד הסגירה של נמל התעופה לאחר גילוי המוטציה הבריטית. נתניהו אמר: סגרנו מיד. לוי אמרה: מה פתאום, סגרתם רק שבוע אחרי. עכשיו נשאל אנחנו: שבוע אחרי מה? לוי נאחזה בדיווח של "כתבנו אלעד שמחיוף". זה הרגע שממנו החלה לספור שבוע. זה גם המקום שבו מתבלבלת לתקשורת ההבחנה בין תקשורת לממשלה.

כי עם כל הכבוד, החלטות על סגירת נמל תעופה לא מתקבלות על סמך דיווח של כתבנו אלעד שמחיוף, שכבודו במקומו מונח, ודיווחו היה בהחלט במקום ובזמן (כאשר הבריטים החלו לאותת על המוטציה ותוצאותיה). התקשורת מדווחת על כל מיני דברים, לעתים באחריות, לעתים ברשלנות. הממשלה צריכה לפעול כאשר מונחים לפניה נתונים קצת יותר מהימנים מאלה שמשודרים במהדורה של ערוץ כזה או ערוץ אחר.

האם הממשלה סגרה את נתב"ג במהירות הנדרשת? זה ויכוח חשוב. אבל הוא צריך להישען על מסד נתונים מתאים. הבריטים החלו לדווח על המוטציה ב־14 בדצמבר. ארגון הבריאות העולמי הוציא הודעה מסודרת ב־21 בדצמבר. גם ההודעה הזאת הייתה זהירה למדי. אין בה המלצה חד־משמעית לנקיטת צעדים מעבר להגברת ערנות וזהירות. כך או כך, קל לומר בדיעבד שהיה צריך לסגור קודם. אבל נתניהו צודק, אם היו סוגרים קודם והיה מתברר שהסגירה מיותרת – לא תסריט בלתי אפשרי – הדיווח של שמחיוף היה נשכח, והממשלה הייתה חוטפת על צעדי היסטריה.

מלא־מלא
נתניהו צדק בלי ספק בדבר אחר שאמר: הרוטציה והפריטטיות היו ניסיון כושל, שלא צריך לחזור עליו. הוא שכח לומר רק זאת: הניסיון היה כושל משום שהוא הכשיל אותו. כלומר, לא צריך לחזור עליו כל עוד נתניהו בשלטון, משום שעל נתניהו אי אפשר לסמוך שינהל ממשלה גדולה ומורכבת בלי מניפולציות. ערב הרוטציה רוב הציבור ידע שנתניהו לא באמת מתכוון. הציבור מכיר את התכשיט מבלפור. בני גנץ בחר להיות נאיבי. את המחיר ישלם, מן הסתם, כאשר יידחף החוצה מהמערכת הפוליטית. על תמימות משלמים.

אפשר ללמוד מזה שבפוליטיקה הרמאות משתלמת, הציניות משתלמת. זה נכון לפעמים, אבל לא לגמרי. אם הבחירות האלה מלמדות אותנו משהו, זה שלפעמים על רמאות וציניות גם משלמים ביותר. עשו לעצמכם רשימה של כל מי שנפלט מהמערכת משום שניסה שטיקים וטריקים. עמיר פרץ ואיציק שמולי, שהצטרפו לממשלה. גנץ, שאמר לא אשב וישב. בוגי יעלון, שניסה דילוג אחד יותר מדי. עפר שלח, שניסה למרוד בלפיד. הבטחתם ולא קיימתם – הלכתם. נטשתם – הלכתם. גם נתניהו משלם מחיר על התנהלותו. גדעון סער זה המחיר. זאב אלקין זה המחיר. ירידה של כמה מנדטים זה המחיר.

אבל המחיר הגדול באמת יבוא ביום שאחרי הבחירות. אם יפסיד – כמובן שזה יהיה מחיר גבוה מאוד. אם ינצח - המחיר יהיה קטן יותר, אבל לא בלתי מכאיב. בנסיבות שנוצרו לנתניהו כבר לא נשאר הרבה מרחב תמרון. הוא ייאלץ לשלם במטבע קשה למי שממש לא מתחשק לו. הוא יהיה תלוי בתביעות של בנט. הוא יהיה אזוק לגחמות של סמוטריץ'.

הוא יישב בממשלת ימין מלא־מלא, שתעשה לו חיים קשים־קשים. ולא יהיה למי לפנות כדי לנסות לשפר את המצב. לא יהיה מי שאפשר לפתות אותו אולי בכל זאת. לפיד וליברמן, סער ומיכאלי, כולם מביטים במה שקרה לגנץ, שחלם על ראשות ממשלה, לאשכנזי, שאולי גם לו היה חלום כזה, לפרץ, שחלם על הנשיאות, לשמולי, שחשב שהוא הדבר הגדול הבא, וכולם מבינים שיש חטא, ויש עונש. ספק גדול אם מי מהם ייקח סיכון ויציל את נתניהו. ספק גדול אם מי מהם יציל אותו מייסורי השותפות עם בנט, והם יהיו קשים. 

סטיית תקן
1. רוב הישראלים, 66%, מוכנים להצביע למפלגה שתשב גם עם נתניהו וגם עם החרדים. מי מכם שלא מכיר אף אחד או אף אחת כזאת בסביבתו הקרובה, שיידע שחבריו לא מייצגים את הציבור הישראלי.

2. יש הרבה יותר ישראלים שלא יצביעו למפלגה שתשב עם ערבים מישראלים שלא יצביעו למפלגה שתשב עם חרדים. כשליש מתנגדים לישיבה עם הערבים. פחות מחצי מזה מסרבים שמפלגתם תשב בקואליציה עם חרדים.

3. יש לא מעט סקרים שמעבירים את כחול לבן את אחוז החסימה, אבל הלחץ עליה לפרוש יהיה גדול, כי היא קרובה מאוד לסף. בממוצע משוקלל של כל הסקרים, היא מתחת לקו. תחזית הגולשים של המדד וכאן חדשות קובעת שכחול לבן לא תיכנס לכנסת. וכאשר זה מה שחושבים הבוחרים, צריך להניח שיפעלו בהתאם.

4. רע"מ עברה בשניים מעשרת הסקרים האחרונים. זה טוב לנתניהו. הוא רוצה שכחול לבן תישאר במרוץ (ותזרוק מנדטים של המרכז לפח), הוא רוצה שרע"מ תישאר (ותזרוק מנדטים של המשותפת לפח).

השבוע השתמשנו בנתוני אתר המדד, בנתוני כאן חדשות, ובנתונים מכל סקרי כלי התקשורת

סטיית תקן (צילום: ללא)סטיית תקן (צילום: ללא)

tguvot@maariv.co.il