השבוע החולף בטח יצוין בספר הזיכרונות ובדברי הימים בשלושה דברים: במחזה השלג האהוב על העם היושב בציון; במחזה ה"נה־נה־נה" של בנימין נתניהו בערב יום שני, שדי הפתיע את העם היושב בציון; ובמחזה קרבות הבוץ בין גדעון סער לנפתלי בנט, שהעם היושב בציון די קיווה לצפות בו במועד טיפ־טיפה מאוחר יותר, לא חודש לפני הבחירות. מבין שלושת המחזות, רק השלג גרם לקונצנזוס רחב בעם, ללא צורך בניתוחים מיותרים.

באשר ל"נה־נה־נה", שמיד הפך למם ברשתות החברתיות ומונה ל"מה, מה פתאום?" החדש של מערכת הבחירות, יש לציין שהאלתור הזה של ראש הממשלה, שניסה לעקוץ את יונית לוי המראיינת, הינו פחות משעשע. החיקוי בעיקר אינו מוצלח ואינו מוסיף כבוד (וגם לא נקודות זכות וקולות נוספים) לנתניהו, בנושא הרגיש והכואב מאוד של המגיפה הגובה מחירים עצומים זה שנה שלמה.

מאות אלפי מובטלים, רבבות שאיבדו את העסק ובעיקר את תקוותם שיהיה כאן טוב יותר בעתיד הנראה לעין – צפו והתקשו להבין את הציניות שבה עשה ראש הממשלה שימוש כדי ללעוג לעיתונאית ששואלת אותו שאלות קשות בנושא. אולי הסטנד־אפ המאולתר הזה שימח את תומכי נתניהו הנלהבים, שאוחזים בדעתו בנוגע ל"תקשורת העוינת והקטנונית שרק מחפשת את הרע שבטוב".

הם אולי צחקו ואמרו זה לזה "איך הוא, אה? מגיע לה!", אך שאר הצופים, שהם גם מצביעים, לא בדיוק התחברו ל־"נה־נה־נה" הזה, כך לפחות טענו הסקרים שפורסמו בהמשך השבוע. הליכוד לא צנחה, אך גם לא זינקה, ונעמדה על המספר הגבולי של 28־29 מנדטים.

סבב הראיונות שעשה נתניהו השבוע, בין היתר במטרה לחדד עמדות, לא תרם הרבה ולא חיזק את הליכוד. בניגוד לנוהל בחירות רגיל, כאשר בליץ ההופעות בתקשורת של יו"ר הליכוד מגיע רק בישורת האחרונה לפני יום הבחירות, הפעם נתניהו הקדים.

הקורונה, שמזמן הפכה למרכיב הפוליטי הכמעט בלעדי, שינתה את כללי המשחק ושיבשה את כל הנהלים הרגילים. חלום החיסונים שיוציאו את ישראל מהמגיפה בול לקראת הבחירות, כבר התברר כלא ממש מציאותי. לך תסביר למתנגדי החיסונים ולצורכי הפייק למיניהם שהם־הם אלה שמקשים לא רק על המאמץ הלאומי הבריאותי, אלא גם על המאמץ הפוליטי של ראש הממשלה. המגיפה לא פוסקת, מספר הקורבנות ממשיך לעלות, וכן - גם מספר נפגעי הקורונה במובן הכלכלי. היריבים הפוליטיים חוגגים, וכל זה הביא את נתניהו למסקנה שדרושה הסברה מיידית, ואין לו לוקסוס להמתין עד אמצע מרץ עם הבליץ התקשורתי.

ברור שהחיקוי המשפיל שעשה ליונית לוי ולשאלותיה הלא מחמיאות לא הופיע בדף המסרים של נתניהו לקראת הראיון. זאת הייתה התפרצות שהצביעה בעיקר על התסכול האמיתי שחש ראש הממשלה, ששנה נמצא באירוע המגיפה שאותו לא היה אפשר לחזות ולא להתארגן לקראתו. האירוע הזה משבש לו מהלכים פוליטיים, ולא ברור איך ישפיע על תוצאות הבחירות גם הפעם.

ראש הממשלה בנימין נתניהו בראיון (צילום: צילום מסך ערוץ 12)ראש הממשלה בנימין נתניהו בראיון (צילום: צילום מסך ערוץ 12)

מתנה מביידן

עד השנה האחרונה נתניהו, רב־מג פוליטי ותיק, יכול היה להעביר הרצאות בנושא "איך לתמרן את סדר היום הציבורי לטובת מהלכים פוליטיים". הקורונה התבררה כמשהו שלא נתון לשליטה ולטריקים, גם לא של נתניהו הקוסם. כעת, כדי לשנות את המשוואה ולפרוץ קדימה, הוא זקוק לשינוי דרמטי בשיח הציבורי.

אפילו המשפט המתנהל נגדו הפסיק להניב פירות אלקטורליים. זה היה קלף חזק בזמנו, אך נראה שבשלב זה הוא כבר מוצה. במפלגות המתחרות על המנדטים של גוש הימין והמרכז התקבלה לאחרונה החלטה אסטרטגית להתעלם לחלוטין ממשפט נתניהו. לא עוד "מושחת, נמאסת", לא עוד "ראש ממשלה ששקוע עד צווארו". גם בנט, גם סער וגם ליברמן מבינים כי כל התייחסות למשפטו רק תסייע לנתניהו להצטייר בעיני הציבור כקורבן. הם לא ייתנו לו את זה יותר, שיעבור לנושא הבא.

והנושא הבא הזה, הישועה הפוליטית, הגיע לנתניהו מכיוון אחר, מוושינגטון. בארבע השנים האחרונות היה זה הנשיא טראמפ, האחד והיחיד, שלא הפסיק להפתיע ולהעניק מתנות יקרות ערך שהיה בהן גם בונוס פוליטי שמן עבור נתניהו - השותף והחבר.

ג'ו ביידן (שסוף־סוף, אחרי כמעט חודש בתפקיד, הרים השבוע טלפון) העניק לנתניהו מתנה מסוג אחר. הוא הגיע לבית הלבן והביא איתו, באופן לא מפתיע, את שינוי הגישה כלפי איראן. הסכם עם טהרן ותמיכת ארה"ב בו חוזרים לזירה, ואיתם ההתנגדות הפומבית הנחרצת של ראש הממשלה למהלך זה.

בעיני נתניהו החזרת ההסכם היא בשורה רעה בהיבט המדיני ובשורה מעולה בהיבט הפוליטי. בין התפקידים שנתניהו מעולה בהם (ויש לא מעט כאלה) - נביא הזעם החוזה שחורות הוא זה שנמצא בראש הרייטינג. במשך שמונה שנות ברק אובמה בבית הלבן עמד ראש הממשלה איתן מול עמדתו של נשיא ארה"ב בנוגע לגרעין האיראני. הוא לא היסס להתעמת עם אובמה חזיתית, לנאום בקונגרס, להתנגד.

בעיני רוב הציבור הפך נתניהו כמעט למושיע הלאומי, שאלמלא הוא מדינת ישראל הייתה נחרבת. ביידן מחזיר לא רק את ההסכם, אלא גם משיב לנתניהו את גלימת הסופרמן שבמשך ארבע השנים האחרונות התכסתה באבק בארון. בערב יום חמישי תכנן ראש הממשלה לכנס דיון מיוחד (ומסווג) בנושא החזרת ההסכם עם איראן, שאליו זומנו, לצד בכירי הממשלה, ראשי מערכת הביטחון וגורמים נוספים. מבחינת נתניהו, "משהו חדש־ישן מתחיל". הדיון בוטל לבסוף, אך הכוונה לדון בנושא נותרה על כנה.

במקביל, בעוד נתניהו משקיע במאמץ לשיפור עמדות, מאבק הירושה הגדול הולך ומחריף. סדרת המתקפות ההדדיות בין סער לבנט, שליוותה את המערכת הפוליטית במשך כל השבוע והסתיימה אתמול (חמישי) בקריאתו של סער לבנט "להפסיק את ההתגוששות שמשרתת רק את נתניהו", אינה רק מאבק של שני ראשי מפלגות שמתחרות על 2־3 מנדטים של הציבור הימני והמרכזי.

הקרב הגדול, הכמעט הוליוודי, שמתחולל לצד מלחמת המנדטים הרגילה, ניטש בין הדור הבא של המנהיגים המתמודדים על כס הצ'יף הראשי של המחנה הלאומי. גם סער וגם בנט רואים עצמם כמנהיגי המחנה והמדינה כולה. ההבדל בין השניים מתבטא באסטרטגיה. מבחינת סער, השיטה הרצויה היא לערוף את ראש המנהיג המכהן באמצעות הצגת חלופה אולטימטיבית: זה או הוא, או אני במקומו. בנט בחר בשיטה הגמישה והלא חד־משמעית של "לרשת את המנהיג בשעת הכושר".

בלשון הבחירות, השאלה הגדולה של השניים תיראה כמו "להחליף את נתניהו או להעניק לו ממשלה". נותר להם חודש בלבד להכנת תשובות.

[email protected]