העלייה של יאיר לפיד בסקרים נובעת מהזעם הציבורי ההולך וגובר כלפי החרדים. לפיד נתפס אצל רבים כמי שנלחם את מלחמות הציבור מול זכויות היתר של שחורי החליפות. אבל מה לעשות, זה כבר שנים לא כך. בפועל, המערכה של לפיד מול החרדים היא היסטוריה רחוקה, כשדווקא בשנים האחרונות הוא עושה מאמצים לשקם את התדמית שלו בחצרות הרבנים. לכן, בחודש שנותר עד הבחירות, כדאי לבחון היטב את ההתחייבויות הפומביות. האם הוא מתחייב לשנות סדרי עולם במשוואת היחסים מול החרדים, או שכמו כל מפלגות השמאל לדורותיו, גם הוא מתכנן לשלם כל מחיר בעבור השלטון.

בעבר הרחוק, בקדנציה המפורסמת שלו כשר אוצר, נאבק לפיד נגד זכויות היתר של החרדים. בממשלה שכיהנה החל ממרץ 2013, נתניהו אומנם הכניס ראשונה לקואליציה את ציפי לבני, כדי לנסות להותיר בחוץ את הבית היהודי של נפתלי בנט, אבל הברית בין לפיד לבנט קיפלה את ראש הליכוד והותירה את המפלגות החרדיות מחוץ לקואליציה, לראשונה מאז קום המדינה.

הייתה זו ממשלה שאכן שינתה סדרי עולם, קידמה את מתווה השוויון בנטל בניצוח ועדת איילת שקד, ביטלה קריטריונים למענקים שמפלים לטובה משפחות חרדיות, ודרשה, בין היתר, מיצוי כושר השתכרות. את השנה וחצי הטראומטיות האלו החרדים לא שוכחים עד היום, עד כדי כך שבחצרות הרבנים והעסקנים החרדים הוטל על לפיד חרם פוליטי מוחלט.

אבל הימים ההם חלפו, וזה שנים שלפיד מגשש את דרכו בזהירות חזרה, בניסיון להסיר את ההחרמה הגורפת שגזרו על ראשו. הוא מבין שללא המנדטים החרדיים אין לו כל סיכוי להרכיב ממשלה. רק בינואר האחרון הכריז לפיד בראיון עיתונאי שהוא גמר עם החרמות והוא לא פוסל ישיבה עם המפלגות החרדיות. לכן גם לא נשמע קולו ברמה בחודשים האחרונים, חודשי הזעם המתפרץ נגד ההתרסה וההפקרות של מנהיגי החרדים, שפגעו בבריאות ובפרנסה של כולנו.

אז מה גורם לטיפוס הזוחל של לפיד במעלה הסקרים? תדמית לא מעודכנת בהקשר של החברה החרדית וההתנגדות הגורפת לנתניהו. אבל גם בעניין הזה לפיד לא ניצב לבד. שתי מפלגות ימין, של סער ושל ליברמן, נשבעו שלא לשבת עם נתניהו אחרי הבחירות. ליברמן גם הוכיח שהוא מקיים את ההבטחה בסיבובים האחרונים, ובד בבד הוא ראש המפלגה היחיד שבנה קמפיין על ההתנגדות לאפליה לטובה של החרדים. רק שליברמן, בניגוד ללפיד, לא נוסק ובקושי שומר על כוחו. ייתכן שזה משום שקשה לשכוח את השנים הארוכות שבהן הוא שיתף פעולה עם הפוליטיקאים החרדים, בראש ובראשונה עם אריה דרעי.

אריה דרעי (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)אריה דרעי (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)


חזרה ללפיד. הוא ולבני, לצד הגורמים מהצד השמאלי של יש עתיד, חתרו תחת אותה ממשלה מהפכנית של 2013 וגרמו לפיצוץ בלתי נמנע. הם השליכו לפח את ההישגים שהתחילו להסתמן, לקראת תיקון מבנה החברה הישראלית. את חטא היוהרה הזה שכחו ללפיד משום מה, וחבל. כי מה שנדרש היום הוא חזרה לאותה ברית אחים וחתירה לעיצוב אמנה חברתית חדשה. לא החרמה מוחלטת, לא של בנימין נתניהו ולא של הציבור החרדי. רק דרישה לניקיון כפיים ולשוויון בזכויות, בחובות ובציות לחוק.

לכן, חודש לפני הבחירות, חשוב מאוד לדעת מה ההשקפות וההתחייבויות של יאיר לפיד ושל כל אחד מהשחקנים האחרים. במיוחד חשוב שלא לתת קרדיט לא מוצדק למי שנהנה מתדמית בלתי רלוונטית מהעבר.


חזרת המוטציות


יותר מכל צורבת התגובה של מרבית הציבור הישראלי ובראשו התקשורת. תגובה אנמית במקרה הטוב, כמעט שמחה לאיד במקרה הרע. ממשלת ישראל סגרה את הדלת על עשרות אלפי ישראלים שנסעו לחו"ל, ללא אזהרה מראש, והארץ לא רעשה. אף פרשן לא הפנה שאלות קשות לפקידים, אף מראיין לא שיפד את ראש הממשלה. הממשלה הודתה השבוע בתגובה לבג"ץ, כי למעשה החלטתה הראשונית לסגור את נתב"ג הייתה בלתי חוקית. בתגובה לעתירה שהגשתי, היא נאלצה לשנות את עמדתה הראשונית ולאפשר לישראלים נתיב חזרה הביתה. אבל כל זה לא באמת עניין מישהו.

במקום האיסור הבלתי חוקי והגורף שהוביל נתניהו בתחילה, בנתה הממשלה מפלצת בירוקרטית שממשיכה לתקוע אלפי אזרחים בחו"ל. באמצעות "ועדת חריגים" מוזרה, היא הפכה את הדבר הכי טבעי ובסיסי - הזכות של האזרח לשוב לביתו, לחריג שדורש אישור. לכן גם בוטלו כל הטיסות הרגילות והומצא מושג מתעתע, "טיסות חילוץ". כל מטרתן להכניס ארצה רק זרזיף דק של אזרחים, כשרבים אחרים נאלצים להישאר ימים ושבועות מעבר לים. עקורים נוסח ממשלת נתניהו. והכל תוצאה של אובדן עשתונות מנהיגותי, שמלווה בשיקולים פוליטיים ובקריסת המערכת הניהולית.

הסיפורים זורמים, אבל לא באמת מזעזעים איש. זוג מבוגר שנסע לניו יורק לבקר את הנכדה שנולדה לפני חצי שנה. נסעו לעשרה ימים, נתקעו לחודש, ומהבעל חולה הסרטן נמנעו טיפולים שוטפים בארץ. שני אנשי עסקים שיצאו לארה"ב ומרוב ייאוש ניסו לחזור ארצה דרך קייב ומשם לגרמניה. אבל נתקעו בשדה התעופה של פרנקפורט כי "ועדת החריגים" פשוט לא מגיבה. עד שסגרו עליהם את ההסקה והאורות והם נאלצו לטוס למדינה היחידה שמוכנה לקלוט אותם - איחוד האמירויות.

או זוג רופאים ממחלקת קורונה שיצאו לשבוע בקוסטה ריקה, כדי לרענן את הנשמה, רק כדי לגלות שאסור להם לחזור. וגם שלושה צעירים שטסו למקסיקו ותקועים אי־שם במחוזות הפשיעה והאלימות. ואפילו סתם מי שתפסו חופשה בדובאי אחרי שנתניהו ומירי רגב דחפו אותם לחגוג את הסכם השלום, בגלל הבחירות שבפתח. נואשים הם נותרו קרועים מהילדים, מהעבודה, מהמשפחה.

מירי רגב  (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)מירי רגב (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)


גם אנשים כמוני, שנסעו לעסקים ונתקעו במחוזות נוחים, כמו פלורידה, עברו חוויה מטלטלת. מי יכול היה להעלות בדעתו שהמדינה שלך לא תאפשר לך לחזור הביתה, שלא באשמתך, וכדי לחזור תיאלץ לפנות לבג"ץ וגם אז תילחם על כרטיס טיסה בטיסות הבודדות שאושרו. ואם לא די בכך, תהיה חייב להתחנן לאישור חריג מוועדת חריגים עלומה, בתפילה שמישהו מהפקידים יספור אותך. שלושה ימים ושלוש בקשות הגשנו ללא כל תגובה, כי אין עם מי לדבר. רק אחרי שבלעתי גלולות נגד בחילה והתחלתי להפעיל קשרים, הצלחנו להשיג מקום על "טיסת חילוץ" של אל־על ולא תאמינו, אפילו לקבל תשובה מ"ועדת החריגים".

כאמור, הרקע למהלך כולו מוּנע ממניעים פוליטיים זרים ואישיים, לצד היסטריה וקריסה של מערכות השלטון. ראש הממשלה והפקידים ניסו לחמוק מאחריות להפקרות ששררה בנתב"ג, שגרמה לכניסת הווריאנטים והמוטציות. אבל במקום לבנות מנגנון הגיוני ומידתי, הגיבו בפגיעה הכי יסודית בתפקידה של המדינה, תוך רמיסת הזכויות של אזרחיה. בהמשך גם הקימו מנגנון בירוקרטי כושל, שמלכתחילה היה פסול, אבל בכל מקרה לא עומד בשטף הבקשות ואינו מתפקד.

כמה מאלף היה לגלות, אחרי כל אלו, שראש הממשלה, שרת התחבורה ושר הבריאות אישרו למאות ספורטאים זרים להיכנס ארצה לתחרות ג'ודו בינלאומית, על שלל המוטציות שזורמות בעורקיהם. אכן, יש סדרי עדיפויות ראויים בירושלים.

[email protected]