האזינו לטור המלא של קלמן ליבסקינד

"פלוני", כפי שנקרא בהליכים המשפטיים, הוא אזרח אתיופיה שבתחילת שנת 2014, כשהוא בן 41, נחת בנמל התעופה בן־גוריון. אף שהוא הגיע אלינו עם אשרת תייר לשבועיים, האיש לא התכוון, ולו לרגע אחד, לצאת מכאן. כחודש לאחר כניסתו לישראל הוא פנה אל רשות האוכלוסין והגיש בקשה למקלט מדיני.

כמעט חמש שנים עברו - שבמהלכן הסתובב פה כשצו הרחקה מרחף מעל ראשו - לפני שנערך לו ראיון מקיף ביחידת מבקשי המקלט. עבדתי כנהג אוטובוס באדיס אבבה, סיפר, וגם הייתי פעיל בארגון אופוזיציוני מקומי, שבמסגרתו סייעתי לחלק כרוזים ולהסיע פעילים. במהלך אחת ההסעות הללו, טען, נעצרתי על ידי המשטרה, נחקרתי, שוחררתי, ולאחר ארבעה ימים חזרתי לעבודה.

יחידת מבקשי המקלט, ששמעה את הסיפור, לא חשבה שיש סיבה להעניק לאיש מקלט מדיני בישראל. גם משום שהוא נעצר פעם אחת בלבד, שוחרר לדרכו, ומאז איש מאנשי השלטון לא הטריד אותו. גם משום שהרשויות לא עשו לו שום בעיות, לא כשביקש להוציא דרכון ולא כשיצא באופן רשמי וגלוי בטיסה ממדינתו.

מעבר לזה, נמצאו גם סתירות מהותיות בין הגרסה שמסר בבקשת המקלט הראשונית שהגיש, לבין זו שמסר מאוחר יותר, בראיון בעל פה. ואם לא די בכל אלה, הוסבר לו, אפילו אם נאמין לכל מה שסיפרת, ואפילו אם היינו מתרשמים שהסיפור הזה הופך אותך לאדם נרדף שנשקפת לו סכנה, הרי שמאז שהגעת לכאן התחלף השלטון באתיופיה, ואותו ארגון שאתה טוען שהיית פעיל בו הוסר מרשימת הארגונים שהשלטון הקודם ראה בהם ארגוני טרור. בקיצור, אין שום סיבה להעניק לך מקלט מדיני, כי איש באתיופיה לא מאיים עליך.

ב־2019, כשהגיש בקשה לעיון מחדש בפנייתו, התברר שהבקשה הזו הולידה סיפורים קשים על התעללות ועל אלימות שעבר באותו מעצר יחיד שלו בעבר הרחוק, סיפורים שמשום מה לא טרח לספר קודם לכן בשום מקום. כשהאיש ניסה את מזלו בבית הדין לעררים ונדחה גם שם, הטיל עליו הדיין שלומי ויזן לשלם למדינת ישראל 5,000 שקלים הוצאות משפט. לא מדובר בסכום גדול מאוד, ובכל זאת, כשמדובר בנתינים זרים, כמו זה שאת סיפורו סיפרנו כאן, הוצאות כאלה אמורות להבהיר שמערכת המשפט איננה מפעל הפיס, ואם אין לך עילה אמיתית, ההימורים המשפטיים האלה עלולים לעלות לך כסף.

כך או כך, גיבור סיפורנו בחר שלא לשלם את הסכום שהוטל עליו. אבל זה לא באמת העניין. העניין הוא שהאיש אפילו לא נדרש באמת לשלם אותו. רשות האוכלוסין שלחה לו שובר תשלום בדואר, בתקווה שימהר לסניף הבנק הקרוב ויתנדב לפרוע את חובו, והסתפקה בכך. ירצה, ישלם. לא ירצה, לא ישלם. אזרח ישראלי שלא היה משלם חוב פעוט לביטוח הלאומי, היה מוצא את עצמו מתמודד עם עיקולים.

כאן, החליטה רשות האוכלוסין שאין סיבה לעשות משהו. הסיפור הזה איננו סיפורו החריג של אותו אזרח אתיופי, אלא סיפורם של אלפים כמוהו. סיפורם של כל המסתננים, מבקשי המקלט, המהגרים הלא חוקיים והתיירים שבאו כדי להישאר, ושעברו בבית הדין לעררים בשבע השנים האחרונות.

כך בדיוק קרה עם ס', שהגיע אלינו מארה"ב. פעם אחת טען שהוא יהודי, ופעם אחת נזכר שהוא לא יהודי. פעם אחת ניסה לקבל מעמד בישראל כשהוא נשען על בת זוגו, ופעם אחת התברר שאין לו בת זוג. בין לבין, הוא נשאר כאן 18 שנה, בלי שום מעמד חוקי, כשחמש בקשות שלו נדחות בזו אחר זו, בין השאר - בעילה של חוסר ניקיון כפיים.

5,000 שקלים הטיל בית הדין גם על ס', וגם את 5,000 השקלים הללו לא ניסתה רשות האוכלוסין וההגירה לגבות. בדיוק כמו את 3,000 השקלים שהטיל בית הדין על אזרח טג'יקיסטן שהגיע לפה באשרת תייר, והגיש בקשת מקלט בלי שהוא מצליח להסביר למה מגיע לו המקלט הזה, כשבגרסאותיו השונות נתגלו "סתירות ותהיות המשליכות על אמינות טענותיו". בדיוק כמו אותם בני זוג מחוף השנהב, שנדרשו לשלם 5,000 שקלים אחרי שפנו לבית הדין כדי לזכות במעמד של פליט, כשבכל פנייה ובכל ערעור הם מוסיפים סיפורים חדשים ופרטים שלא עלו קודם, ובקשתם נדחתה.

בכל המקרים הללו, ומדובר כמובן בדוגמאות קלות בלבד, לא חשבה המדינה שהיא צריכה לנסות לגבות את הסכום שפסק לה בית הדין. וזה לא שאין לה כלים לעשות את זה. יש לה, ועוד איך. ואל הכלים האלה עוד נגיע בהמשך.

לך תגיש בר"מ

"שטויות", יש לבטח מי שחושב. "מה זה 5,000 שקלים פה, ועוד 5,000 שם? מה כבר הסיפור הגדול כאן?". ובכן, לפני כמה שבועות, בעקבות בקשת חופש המידע שהגיש עו"ד דוד פטר, מ"פורום קהלת", הגיעו הנתונים הבלתי נתפסים הבאים: בשבע השנים האחרונות גבתה רשות האוכלוסין וההגירה את ההוצאות שפסקו לזכותה בתי הדין רק ב־638 מתוך 2,806 תיקים. כשסופרים את זה בכסף, נגבו 1,651,300 מתוך 8,724,456 שקלים. למעלה מ־7 מיליון שקלים – 81% מהכסף שנפסק לטובתה - עזבה המדינה וכלל לא ניסתה לגבות.

גם כאן אפשר להמשיך לתהות. "אז המדינה ויתרה על 7 מיליון שקלים לכמה אלפי מהגרים לא חוקיים, או מבקשי מקלט, או מסתננים, או מי שזה לא יהיה. מה העניין הגדול פה?". העניין הוא שמדובר באלפי מקרים שבהם המדינה, באמצעות רשות האוכלוסין וההגירה, לא עשתה דבר כדי לקבל את מה שנפסק לה. היא ויתרה על הכסף מראש. היא לא התכוונה להשיג אותו.

כשמנתחים את ההתנהלות הזו של המדינה, מבינים את ההשלכות העמוקות של הדברים. עזבו כבר את העניין הפעוט הזה, שאם אתם הייתם מפסידים למדינה בהליך משפטי והשופט היה מטיל עליכם הוצאות, אין שום סיכוי בעולם שהמדינה הייתה מתנדבת לוותר לכם על הכסף מרצונה הטוב. זה הרבה מעבר לכך. וכדי להבין את הדברים, צריך להסביר מעט את הרקע שלהם.

בשנת 2014 הוקם בית הדין לעררים, כערכאת ביקורת שיפוטית על החלטות של רשות האוכלוסין וההגירה, בענייני הסדרת מעמד ושהייה בישראל. מה זה אומר? שכאשר המדינה מחליטה לגרש מכאן מסתננים, או לא לאשר בקשות מקלט, או לא לקבל פניות כאלה ואחרות של זרים שמבקשים להישאר כאן - הם יכולים לפנות לערכאה המשפטית הזו ולערער על ההחלטה.

אם גם בית הדין הזה ידחה את בקשתם, הם יוכלו לערער לבית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. אם גם שם לא יצליחו לשכנע, הם יוכלו להמשיך אל בית המשפט העליון ולהגיש בר"מ - בקשת רשות ערעור מינהלית. אם השופט שאליו תגיע הבקשה יראה צורך חשוב וחריג לדון בנושא בערכאה שלישית, כך יקרה. אם לאו, יוכל לדחות את הבקשה.

לפני כשנה חשפנו כאן את ממצאיו של מחקר שערך עו"ד פטר, שהעלה נתון מדהים. החל ממחצית שנת 2012 ועד תחילת 2020 (מועד פרסום המחקר), הוגשו לבית המשפט העליון 191 בר"מים בתחום הכניסה לישראל. כולם עסקו בנושאים של מסתננים, מבקשי מקלט, בקשות למעמד של פליטים, הרחקת עובדים זרים, "תיירות מקלט" וכיוצא באלה. 183 מהם (כ־96%!) נותבו להחלטתם הבלעדית של השופטת דפנה ברק־ארז או של השופט עוזי פוגלמן, שני שופטים שאוחזים בהשקפות עולם ליברליות מרחיקות לכת בתחום ההגירה, וששלושת הנשיאים האחרונים של העליון הפקידו בידיהם, באופן כמעט בלעדי, את המפתחות לשער הכניסה לישראל.

בדיקה של ההחלטות של השניים בתיקים הללו, לימדה שבכולם הם קיבלו את בקשתם הראשונית של המערערים, והקפיאו את ההחלטה להרחיק אותם מישראל, לעתים למשך שנים.

הצפה של ערעורים
חזרה לענייננו. כאמור, הערכאה הראשונה שאליה מערערים אותם מבקשים, היא בית הדין לעררים. פעמים רבות, עם תום ההתדיינות - כשמתברר שלפנייתו של המערער לא היה סיכוי מראש, שהבקשה שלו לא ממלאת שום עילה, שהוא שיקר בניסיונותיו לקבל מעמד, או מסיבה אחרת כלשהי - מחליט בית הדין להטיל על המערער הוצאות משפט. בדרך כלל לא מדובר בהוצאות גדולות מדי. ועדיין, יש להוצאות הללו חשיבות, ולו מהטעם שמי שפונה בבקשת כחש, או שמנסה להערים על המדינה בניסיון לקבל בה מעמד, צריך לדעת שיש מחיר לדבר. כאמור, זה אינו מחיר גבוה מאוד, ובכל זאת, לחלק גדול מהעותרים בתחום הזה פרידה מ־5,000 שקלים איננה דבר של מה בכך.

למה זה חשוב? כי אם לא יהיה מחיר להליכים משפטיים ריקים, בית הדין יוצף בערעורים. אם כל מבקש מקלט או מסתנן יידע שאין לו מה להפסיד, אלא רק מה להרוויח, המערכת תתמודד מבוקר עד ליל עם סיפורי אלף לילה ולילה מצדם של המבקשים. ובעצם, בפועל, היא אכן מתמודדת עם לא מעט כאלה.

מי אמור לגבות את הכסף הזה? בבית הדין לעררים מייצגים את המדינה בתיקים הללו אנשי רשות האוכלוסין וההגירה. במחוזי ובעליון מייצגים את המדינה אנשי הפרקליטות. אלה ואלה מוציאים עם תום ההליך שובר לתשלום. ומה קורה כשהמסתנן או מבקש המקלט לא רוצה לשלם את חובו למדינה מרצונו החופשי? ובכן, כשמדובר באנשי רשות האוכלוסין וההגירה, לא קורה כלום. אם הוא לא רוצה לשלם – שלא ישלם.

כשמדובר באנשי הפרקליטות, הם מעבירים את התיק כעבור 30 יום לרשות האכיפה והגבייה, שמתמחה בנושא ומופקדת עליו. רשות האכיפה והגבייה יודעת לאתר חשבונות בנק, למצוא זכויות פיננסיות שונות, והיא הכתובת המדינתית לטיפול בעניינים של גבייה. למה ברשות האוכלוסין לא משתמשים בה ומעדיפים לוותר על הכסף? הסברים בתגובה שבסוף הטור.

עכשיו נחזור לנתונים. כאמור, בשנת 2014 הוקם בית הדין לעררים. מאז חויבו המערערים לשלם למדינה כסף ב־2,806 תיקים. 638 מהם שילמו ביוזמתם. בכל השאר, כלומר ב־2,168 תיקים שמשקפים חוב של למעלה מ־7 מיליון שקלים, לא עשתה רשות האוכלוסין דבר כדי לגבות את הכסף. אף לא את המהלך הפשוט והראשוני של פנייה לרשות האכיפה והגבייה. לאחרונה, אחרי פנייתו של עו"ד פטר ובאיחור של שש שנים, העבירה רשות האוכלוסין 380 תיקים ראשונים לרשות הזו.

זה חמור. קודם כל, משום שמי שמפסיד בבית המשפט, אמור לשלם את התשלום שנפסק לו, וזה אמור להיות מובן. שנית, משום שרשות האוכלוסין וההגירה היא שאחראית על שער הכניסה לישראל. היא ממונה על כך שלא יסתננו לכאן ולא יישארו כאן מי שלא צריכים להיות פה. וכשהיא עצמה לא טורחת לגבות מחיר - שכבר נפסק לה בערכאה שיפוטית – ממי שעשו ניסיונות חסרי צידוק להתיישב בישראל, אף אחד אחר לא יעשה את זה.

אבל יש כאן משהו עוד יותר משמעותי. אותם מגישי בקשות ומערערים יודעים היטב מה קורה בבתי הדין. הם, ובעיקר עורכי הדין שלהם. וכשהמדינה לא גובה מהם מחיר, וכל פנייה שלהם לבית הדין יכולה להניב אך ורק רווח, ההשלכה ברורה. מדינת ישראל יוצרת במו ידיה מצב שבו אין שום תמריץ שלילי לזרים שלא לנסות את מזלם. הם יודעים שגם אם יגיעו עם התירוץ המוזר ביותר, ועם השקר הגדול ביותר, במקרה הגרוע ביותר לא יצליחו לשכנע את השופט. בנסיבות כאלה, של אפס מחיר, צריך להיות טיפש כדי לא לגרור את המדינה להליכים משפטיים בכל נושא ובכל סוגיה.

הזנחה פושעת
אי אפשר להוכיח שהרשלנות של המדינה היא שגרמה באופן ישיר לעלייה במספר העתירות, אבל לא מופרך להניח שלרשלנות הזו הייתה תרומה משמעותית לנושא. שימו לב למספרים. בשנת 2013 הוגשו 2,568 עתירות בתחום ההגירה. בשנת 2018 הוגשו 7,034 עתירות. בהינתן שמספר המסתננים ושאר העותרים מתחום ההגירה לא התרבו פה בשנים האלה, הרי שדי סביר להניח שרבים פשוט הבינו שכדאי מאוד לעתור.

בדיקה שערכו ב"פורום קהלת", שספרה כמה עתירות מוגשות בתחום הזה ביחס למספר המהגרים הלא חוקיים שנמצאים כאן, העלתה שהיקף העתירות עלה בין השנים 2013־2018 ב־300%.

אין רשות אחת שמעצבת לבדה את מדיניות ההגירה הישראלית. המדיניות הזו מתעצבת בחקיקה של הכנסת. היא מתעצבת בחוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה. היא מתעצבת בפסיקות של בג"ץ. אבל לפני כל אלה, היא מתעצבת באופן שבו זרועותיה של הרשות המבצעת מיישמות את הדברים בשטח. ולפחות בתחום שחשפנו כאן, הרשות המבצעת משדרת הזנחה פושעת, והמסר הזה עובר לשטח.

תגובת רשות האוכלוסין וההגירה: "נושא הגבייה של הוצאות המשפט הנפסקות לטובת המשרד הוא הליך מורכב, האורך זמן מה ובו מעורבים גופים שונים ולא רק הרשות. המקרים כולם מטופלים בדרך זו או אחרת".

kalman.liebskind@maariv.co.il