שלג על הארץ. בטח שביבי הביא לנו אותו, הכל הוא מביא לנו, גם את הגירוד באף כאשר הוא משקר, באומנות שהיא באמת ראויה להערכה והוקרה, ועכשיו כל הימין הלאומי המאוחד גם יאמץ את הגרדת הזו. מכל מופע התעמולה שהעניקו לו במתנה חדשות 12 לקחתי רק כמה משפטים שאנצור אותם.

ביבי מוקיר את הערבים, כי הוא זוכר איך הם טיפלו בהוריו. אהבתי את זה, לאיש יש מורשת. ובגלל אותה מורשת וזיכרון ילדות הוא סיפר לנו איזו "מעיישה" על ערבים שנוהרים לקלפיות ב־2015, כי הוא בסה"כ רצה שגם אנחנו נוקיר ונעריך אותם על כך שהם מטפלים בהורינו. מדובר במהרישי שחושב רק טוב: עלינו, בשבילנו, למעננו, ואנחנו קשי עורף שלא מעריכים כלום. באסה. מצד שני חייבים להתייחס גם לאכסניה שנתנה לדוצ'ה 35 דקות של פינוק. הילד"ז, בנו של אוהב האדם בכלל והערבים בפרט, צייץ כבר ב־18 ביולי 2020: "תזכרו. כל דבר שאתם רואים בערוץ 12, חוץ מתחזית מזג האוויר, זה שקר". נו, אם הילד"ז אמר, מי אנחנו שנתווכח?

ביום שישי בערב נדרשתי ללוות בחור צעיר לאבחון פסיכיאטרי בשיבא, משום שהלך צעד אחד יותר מדי עם השטויות. אביו ביקש שאקח אותו, כי הילד סומך רק עליי. הסכמתי. אחרי תיאומים ועניינים הגענו למקום. הבחור נבהל קצת מסידורי הביטחון: דלתות נעולות שמופעלות באמצעות זמזם, בדיקות גופניות כדי לוודא שאינך נושא חפצים חדים או כל חומר מזיק אחר, והמתנה לבד להגעת הפסיכיאטר. הבטחתי לו שבפעם הבאה זה וואן־וויי־טיקט: נגעת, נסעת, אתה נשאר כאן ל־45 ימי הסתכלות, ואני לא אלחם להוציא אותו. ראיתי שהמילים מחלחלות, אולי אני טוב בלחלחל.

קיבלו אותו ואני הסתובבתי קצת בחוץ, יונק מסיגריה ונאבק בדז'ה וו מהפעם שבה הביאו אותי חברים לאותו מצב, לאותו אבחון. פגשתי שתי נשים, התברר שזו אמא ובת, שביקשה ממני סיגריה, נתתי לה. היא זיהתה אותי וסיפרה לאמה. במקביל היא עשתה חיפוש בגוגל וגילתה שלמחרת חל יום הולדתי. "מזל טוב, קוף", היא אמרה, "אנחנו בני אותו מזל דלי. גם לי הייתה יומולדת לפני שבוע, אולי זה האחרון שלי". היא הסירה את הקפוצ'ון וראיתי שראשה הקירח עטוף במטפחת. הבנתי מיד, אבל בגלל שלא ידעתי מה לומר, חייכתי אליה ועניתי: "די עם השטויות, את תצאי מזה". האמא חייכה גם ואמרה: "הלוואי".

האיור השבועי רון קופמן (צילום: איור: ליאב צברי)האיור השבועי רון קופמן (צילום: איור: ליאב צברי)


מטבע הדברים בימים אלה השיחה הקלה עסקה בחיסונים. הבת שאלה אם התחסנתי והשבתי בחיוב. "אני גם רציתי להתחסן, אבל איני יכולה. אין לי מערכת חיסונית בגלל הטיפולים הכימותרפיים. אני לא מבינה אנשים שמסרבים להתחסן". היא קיבלה מסרון שהיא חייבת לחזור למחלקה שלה, ושתיהן קמו ללכת. "תחשבי טוב, יהיה טוב. תקפידי להיות חזקה", אמרתי לה בפרידה. היא שוב חייכה ואמרה: "אתה מתוק, אבל אני ריאלית. טוב לא יהיה כאן".

הדלקתי עוד סיגריה וצפיתי בהן מתרחקות. האמא תמכה בבתה בחיבוק עוטף, והן נעלמו לי מהמשקוף של העין. חשבתי על מה שאמרה הבת על החיסונים. איני מדען, אין לי מושג מה הכניסו לי לגוף ומה תהיה ההשפעה לטווח ארוך. אבל אני כן יודע איזה חומרים אני הכנסתי לגוף שלי, הרבה מאוד שנים, אז זה ממש לא מעניין אותי. אני מניח שחלק גדול ממתנגדי החיסונים גם הכניסו כל מיני כימיקלים לגוף, לעתים בלי לדעת מתי ואיך. מזון מעובד, חומרים משפרי תחושה ובעצם מה לא.

זכותם של המתנגדים לא להתחסן, אבל הם מסכנים את החברה, וזו חייבת להטיל עליהם מגבלות כדי להפחית את רמת הסיכון של המחוסנים. למשל בדיקות יומיומיות על חשבונם, כי עקרונות ואגו עולים כסף, את זה אני יודע. ייתכן שהם יעתרו ויתבעו, אין לי בעיה עם זה. ההליכים יימשכו המון זמן, וכל מה שאנחנו צריכים כחברה זה לקנות זמן, לתת זמן לזמן, כדי לחיות.

הצוות הפסיכיאטרי קרא לי לראות את הרופאה. נכנסתי, הפציינט ישב מבוהל למדי, והרופאה אמרה לי שהתרשמה שהוא בסדר, שהוא לא התכוון למה שאמר. הוא בהתקף חרדה, יש כדורים, הכל בסדר. הודיתי לה ואמרתי לו: "יאללה קום מפגר, בוא, אני אקח אותך הביתה. עוד פעם אתה דופק פארטיה כזו אתה סגור כאן קשור באיזולטור 12 שעות, ורק אלוהים ישמע אותך. קום כבר, מה אתה מביט בי?". הפסיכיאטרית חייכה ואמרה שזו לא הדרך לדבר לצעיר במצוקה נפשית, שזה קורה לכולנו. "את צודקת, דוקטור", עניתי, "אבל זו הדרך היחידה שאני מכיר".

יצאנו לחניה והוא אמר תודה חמש פעמים, ועד כמה הוא מעריך שבאתי איתו. "תקשיב לי ותקשיב לי טוב. אתה נרקיסיסט מזוין שעסוק רק בעצמו. תעריך את החיים, טומטום, תתבגר כבר. בבניין הזה יש אנשים שיסגרו את הלילה בשקית בדרך למקרר, אז תפסיק לרחם על עצמך. אני בטח לא ארחם עליך. טלפן לאבא ואמא, הם מפורקים. יאללה, עכשיו דבר איתם".

פרקתי את הסחורה בביתו, וההורים הודו לי בחום. האבא שאל: "תגיד, קוף, איפה טעיתי, איך זה קרה לנו?". אמרתי לו שלא ייקח ללב כי אין לי סבלנות לבוא לבקר אותו בבית חולים, אני מקיא שם. "זה דור אחר, גבר. התחרות שלהם הרבה יותר קשה, הם לא עומדים בלחץ, הם פריכים מדי. אבל מה שהוא חווה היום יחזיר אותו למסלול. תנקה את הבית מחומרים, תחפש, אתה יודע איך, אתה איש מקצוע".

פתאום הוא חיבק אותי, זה הביך אותי. "אני לא אשכח, קוף, מה שעשית בשבילנו. יאללה סע לכיפוש". הכנסתי דיסק של הסופרנוס באוטו. בוב דילן שר את "אתה חייב לשרת מישהו", והסכמתי איתו. זה התפקיד שלנו בחיים, לרצות. רק לרצות, לסמן וי על משימות, וללכת הלאה עם המשא שמכביד מדי יום. אבל זה מה יש.

הגעתי הביתה, וכיפוש הגישה לי צלחת ענקית של קוסקוס. טרפתי, וחשבתי שלאישה הזו אין פרופורציות באוכל. היא התיישבה לידי ואמרה: "אתה באמת משהו. קוראים לך, אתה הולך, שרק תזכה למצוות, צדיק שלי. תגיד, אתה לא שם לב שכל הבית מלא בלונים? נכנסת ולא ראית כלום?".

הבטתי מסביב ובאמת כל הבית בלונים ענקיים על התקרה. "תודה, כיפוש", הבטתי לעברה, "הייתי טרוד בראש, אבל זה יפה מאוד. באמת תודה. בואי נצפה ב'אולפן שישי', אני מתגעגע לבועז ביסמוט, נראה מה קולקציית האפסים של אגם הדרעק מכינה לנו לשבוע הבא". היא ביקשה שאלך לחדר של גיאצ'ו להודות לו על זה שניפח איתה את הבלונים. ניגשתי אליו, אבל הצדיק כבר נרדם, אז רק נישקתי אותו בראש. יפה כמו מלאך הילד שלי.

חזרתי לסלון ואז היא אמרה: "מחר זה היומולדת שלך, אל תתכנן כלום. מחר אתה איתי". עניתי שזה בלתי אפשרי. "כפרע, מחר מתכנס הפרלמנט של שבת אחרי חודש. רוברט חזר, וצריך לעשות משפט שדה לחגי הפינגווין, שהזניח אותו ולא עתר לבג"ץ כדי שיאפשרו לחזור לישראל. אני התובע וגם השופט, אז תדחי את התוכניות". היא לא הגיבה, ובגלל העייפות לא צלצלו בראשי פעמוני אזהרה. קורה.

ואכן למחרת בבייקרי התכנס הפרלמנט בישיבה על המדרכה, והמשפט החל. חגי טען להגנתו שרוברט לא מיצה את כל ההליכים, ולכן לא היה בסיס לעתירה. פסלתי על הסף את הטיעון, ורוברט התפרץ ואמר: "איזה מיצוי? מרכז חיי זה בישראל. אני אזרח כאן, משלם מסים, והטומטום הזה טוען טיעון טיפשי". הודעתי לחגי שהוא התרשל בייצוג, ובגללו המזוודה של רוברט עם המתנות לאפרת והילדים לא הגיעה לארץ, אחרי ארבע טיסות שעבר, והוא מורשע בכל הסעיפים. כבר הייתי בדרך להקראת גזר הדין, אבל כיפוש טלפנה. "מאמי, אל תאכל כלום, אני מכינה לך ארוחת בוקר של מלון, עם סלטים, גבינות, דגים, הכל. מתי אתה מגיע? תן לי התראה של עשר דקות להכין את החביתה". הבטחתי.

פתאום הגיע שלומי וביקש שאבוא אליו בשמונה וחצי בערב. "אני צריך אותך שתעזור לי להכין הרצאה. אל תבריז, אני מזהיר אותך". עניתי שאנחנו באמצע משפט עכשיו, וכל הנוכחים מצפים לגזר הדין. "שלומי, בשמונה וחצי אני כבר ישן. בוא נקבע בלשכתי מחר בבוקר". אבל הוא תפס עליי קריז. "שמונה וחצי, קוף, יש לי שבוע מטורף. תבוא נשב על זה, קרן תכין משהו לאכול, שעה אתה בבית. דיר באלק", אמר והלך. יש לו סידורים.

בגלל ההפרעה שלו, וארוחת הבוקר המלכותית, נדחה גזר הדין לשבת הקרובה. חזרתי הביתה לדווח לכיפוש על האירועים. "מאמי, מה תרצה שאכין לך לארוחת ערב? זה יומולדת, אז אני צריכה זמן לבשל". עניתי לה שעד הערב אלוהים גדול, ונפל עליי תיק, של ללכת לשלומי לעזור לו לכתוב איזה מסמך, אבל אני אדפדף אותו למחר. "אין בעיה, תלך, ותחזור עד תשע וחצי", היא ענתה. "בת אל גם תגיע עם הילד שלה, שיהיה אצלנו כל השבוע עם גיא, כי אין לימודים, היא תעזור לי לבשל".

איך לא הבנתי שעושים עליי סיבוב, זה באמת לא ברור. בדרך כלל אני ערני וקולט הכל. גם כשהתעוררתי משנ"צ של ארבע שעות, ואמרתי לכיפוש שאני מחפש תירוץ טוף לדפדף את שלומי, היא ענתה: "אל תעשה מזה עניין. הוא צריך אותך, לך וגמור עם זה, למה לדחות כל דבר?". אז נסעתי לביתו באפקה. חניתי, והוא בדיוק יצא עם שקית זבל. "תגיד לי, קוף מטומטם, קבענו בשמונה וחצי, מה אתה מופיע לי בעשרה לתשע?". מלמלתי איזו תשובה והלכתי אחריו פנימה. פתאום דלקו האורות וכולם צרחו: "מזל טוב". כל פרלמנט הבוקר של דני חיכו לי שם עם בנות הזוג, 30 איש. הופתעתי, הייתי נבוך, אני לא מסתדר הכי טוב עם מחוות, קל לי יותר לתת מאשר לקבל, אבל חייכתי. "כיפוש בדרך לכאן", הודיעו לי שלומי ואריק, "היא תגיע תוך כמה דקות".

יצאתי לחצר, שולחנות ערוכים, השף אדם בוסקילה והצוות שלו כבר נתנו עבודה, ואז הגיעה כיפוש, כולה צהלולים. "אתה רואה שאתה לא יכול עלי, מאמי", היא צחקה, "אתה רק חושב שאתה יודע הכל. כל כך קל לתמרן אותך, אתה לא מבין כמה זה קל". התברר שההפקה נמשכה שבוע, מבלי שאדע, על אף שאני רואה את האנשים בכל בוקר. אריק ודני הפיקו בשקט בקבוצת וואטסאפ שפתחו, כשאני הייתי שקוע רק במחשבות על המענקים של ביבי, מתי הם מגיעים. היה יופי, באמת.

אבל אין טוב בלי רע. בסוף האירוע, כשעזבנו, יצאתי ראשון ונתקלתי במכשול בחניה. נמרחתי על הרצפה, אבל קמתי מהר כדי שלא יראו אותי כואב. לא יודע איך הצלחתי להגיע לאוטו, אולי האדרנלין נתן לי כוח. בבית אבחנתי את עצמי עם מתיחת שריר בגב ובארבע־ראשי. טיפלתי כמו שאני יודע, באמבטיה חמה.

למחרת פגשתי את רוברט אצל שי כדי לאכול מרק עגבניות עם קרוטונים. הוא כבר היה יומיים בארץ, ודי נמאס לו. "צריכים להחליט למי להצביע, קוף, זה מתקרב. ואל תגיד לי שאתה לא מצביע, כי אתה כן. יואו, הנה מייקי מגיע, הילד התעורר. מוקדם דווקא, רק אחת וחצי". מייקי הוא אחד מחבורת צעירים שמתכנסת אצל שי בכל צהריים. הם פרשו משירות צבאי אחרי "שמונה־חודש, קוף. זה לא בשבילנו. הצבא היום זה לא כמו בזמנך, יש שם הרבה טיפשים", הם מסבירים לי בכל פעם שאני שואל.

הוא בן 21, בן טובים כפי שנהוג לומר. מה שמעניין אותו בעיקר זה הימורי ספורט בווינר, וחיפוש אחרי מכונית חדשה. הוא נוהג בג'יפ, אבל בא לו אאודי 3. "זו מכונית שתבין אותי, אתה מבין, קוף?". היה לו שירות צבאי מפרך, הוא היה טבח. "אני בשלן מצוין, באמת אני אלוף. אבל אני לא יכול שמבלבלים את המוח. אני צריך שקט, פקודות וזמנים זה עושה לי רע". הצעתי לו לפתוח פוד־טראק, כדי להעביר ת'זמן, לעשות כמה לירות, עד שישוב ללימודים.

הוא עוד לא עשה בגרות, זה הלחיץ אותו, הבחינות. "זה רעיון טוב מאוד", אמר רוברט תוך כדי משחק בסלולרי. אבל מייקי הסתייג. "בארץ אסור מסעדה על גלגלים", הוא הסביר לנו. "רק אם היא נייחת, כמו איזה גזלן ביער. נראה לכם שאני יכול לבשל ביערות? ובכלל רציתי להקים רשת של פוד־טראק, איזה חמש משאיות. במשאית אחת אתה עבד, וזה לא מתאים. אני טוב בקונספט, אבל חייב לנוח". רוברט התגלגל מצחוק. "בטח, מייקי, רשת זה הכי טוב, גם הקונספט". היסיתי אותו מיד ושאלתי את הבחור: "תגיד, מה קורה עם הלימודים? לא אמרת לי שאתה מעוניין במדעי המחשב?". רוברט התערב ואמר: "בטח מדעי המחשב. אבל אולי כדאי שישלים בגרויות קודם?".

אז שאלתי את מייקי מה נסגר עם הבגרויות. "אני בדרך לשם. אני רק מחכה שיסתיימו הלימודים בזום. איך אפשר ללמוד בזום כל הזמן? עוד חודשיים־שלושה נחזור לנורמליות, ואני אשב עם מורה פרטי. קשה לי בקבוצות, שאנשים מבלבלים ת'מוח". שאלתי את רוברט מה הוא אומר. "הבנאדם רוצה ללמוד מדעי המחשב, אבל קשה לו עם מחשב. מה אתה לגיד?". רוברט ענה שזו בעיה קלה: "תראה, בלימודים הוא לא טוב עם מחשב, אבל באתר של הווינר, הוא שולט חבל"ז". מייקי צחק והלך לפגוש את שאר הבטלנים שהתקבצו מתחת לשמש החמימה.

חזרתי הביתה, וקראתי לכיפוש לטפל בי באמצעות האקדח של המסאז'ים שיוסי הביא לי. "אני אשכב במיטה, ואת תפעילי את האקדח צלע־צלע, אני אכוון אותך, הבעיה היא בשרירים הבין־צלעיים, הבנת?". היא השיבה בחיוב, אבל אחרי חמש דקות שאלה: "נו הבראת, מאמי? המכשיר כבד, אין לי כוח". אמרתי לה שצריך שעה לפחות, אבל אסתפק ב־45 דקות טיפול. "לא, אין לי כוח", היא השיבה, "וגם עוד מעט תיגמר הסוללה. הנה עוד שלוש פעמים 1, 2, 3 זהו".

צחקתי ואמרתי לה שאולי היא מחכה שאני כבר אגמור את הסוללה, כי נמאס לה ממני. "לא, מה פתאום, חיים שלי", היא צחקה בקול, "אתה כל הזמן מביא לי סטארט־אפים הביתה, מקדחה עם כדור גומי, שאתה קורא לזה אקדח מסאז'ים, שהבאת מיוסי שהוא בכלל מדען, ואחר כך אתה כועס עליו שהוא סתום, והוא רק רצה לעזור. כואב לך? לך לרופא תקבל זריקת וולטרן ונגמר. מה זה השטויות האלה?".

ביקשתי ממנה שתעזוב את חדר הטיפולים שלי, והפעלתי את המכשיר לבד, עד שנדם מחוסר מתח. נכנסתי מתחת לשמיכה, והרגשתי שאני מחלים בקצב מצוין. התעוררתי למחרת.
החיים סילאן, אין מה להתלונן.