קשה לדמיין בחירות ללא טוויטר, פייסבוק או אינסטגרם, ואפילו ללא טלוויזיה, אך תערוכה שתיפתח היום במרכז באוהאוס ברחוב דיזנגוף 77 בתל אביב, בשם "בחירות", תנסה להעניק הצצה לימים כאלה. בתערוכה, שתימשך עד 22 במרץ, יום לפני הבחירות, מוצגות כרזות תעמולה פוליטיות מהשנים 1949־1959, שהיוו אז אמצעי תעמולה כמעט יחיד. הכרזות לקוחות מאוספים של ארכיון יד יערי בגבעת חביבה ושל האספן התל־אביבי דני שלזינגר.

"כל המרכז שלנו הוא די נוסטלגי במהותו", מספר מנהל מרכז באוהאוס מיכה גרוס. "עכשיו מה שאקטואלי זה כמובן הבחירות, ומצאנו שני אוספים של מאות כרזות תעמולה מקוריות לבחירות לכנסת".

כרזות מתוך התערוכה (צילום: באדיבות מרכז באוהאוס)כרזות מתוך התערוכה (צילום: באדיבות מרכז באוהאוס)


מה הפתיע אותך בכרזות שראית?
"אנחנו חושבים שאנחנו בתקופה הכי גרועה שהייתה, אבל אם אנחנו מסתכלים על הכרזות הישנות האלה, אנחנו מרגישים שהדברים לא כל כך השתנו. יש, למשל, כרזה עם ביקורת של מפלגת החירות על המצב בארץ. הם אומרים שיש שוק שחור או שהשלטון מושחת. מהצד השני אנחנו רואים גם תוכניות לחברה שוויונית יותר של מפלגות השמאל ששלט אז. יש דיבור על זכויות לעובדים, זכויות סוציאליות. למפלגות אז היה יותר מסר, שהולך קצת לאיבוד היום. אם אנחנו מסתכלים על התכנים של המפלגות שלהן נצביע עוד מעט, נבין שאנחנו לא כל כך יודעים מה המסר של כל מפלגה. מצד שני, גם אז כבר דיברו על שחיתות, והיו המון בעיות".

לדברי גרוס, מה שהופך את התערוכה מעניינת לעין הן קריקטורות וגרפיקות מעניינות. "בעיקר למפלגות השמאל היו אמנים מוכשרים שעשו את הכרזות", הוא מספר. "כמו כן, מפני שאז היו הרבה עולים חדשים, אז מפלגות יותר השתמשו באמצעים גרפיים מאשר במצע עם המון מלל".

שיקוף לברית

"בארכיון שלנו יש האוסף הכי גדול בארץ של כרזות, חלקן פוליטיות, חלקן תרבותיות", אומר יובל דניאלי, אמן שאחראי על הדימויים החזותיים בארכיון יד יערי בגבעת חביבה, שגם חוקר ומתעד את היוצרים והיצירה הקיבוצית לדורותיה. כאמור, חלק מהכרזות שיוצגו בתערוכה לקוחות מהאוסף הזה. "הכרזות הפוליטיות שאצלנו הן למעשה של השומר הצעיר, מה שהפך מאוחר יותר למפלגת מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת)", הוא מספר. "בכנסת הראשונה ב־1949, מפ"ם הייתה המפלגה השנייה בגודלה אחרי מפא"י עם 19 צירים. לוח המודעות ברחובות העיר היה אז כלי התקשורת בין המפלגה לבין העם. זה היה צריך להיות מושך את העין. לכן הכרזות מתאפיינות במסרים גרפיים מאוד פשוטים, לא מתוחכמים, ישירים. אצל מפ"ם זה אפילו היה מושפע מהריאליזם החברתי שהיה אז: אגרופים קמוצים, מסרים מאוד פשטניים. המסר היה אמור להיות מאוד ברור למי שעובר ליד הכרזה".

יובל דניאלי, אחראי על הדימויים החזותיים בארכיון יד יערי בגבעת חביבה (צילום: צילום פרטי)יובל דניאלי, אחראי על הדימויים החזותיים בארכיון יד יערי בגבעת חביבה (צילום: צילום פרטי)


אילו כרזות אהבת במיוחד?
"באותה תקופה היריב העיקרי של מפ"ם היה בעיקר בן גוריון, לא בגין. יש כרזה שבה רואים אגרוף אחד שמחזיק פטיש, אגרוף אחר מחזיק חרב, ויד מחזיקה אלומה של שיבולים שצומחות מתוך קרקע שיש בה קיבוץ, עיר, חרושת וחקלאות. הכיתוב בכרזה הוא: 'הבו יד להקמת ממשלה חלוצית מתקדמת', ובמרכז ישנה האות מ', שהייתה האות של מפ"ם. זה מראה על הברית בין הפועלים בעיר לבין החקלאים בקיבוצים ובמושבים. בנוסף, יש קריקטורה מ־1955 שבה מראים את בן גוריון לוחץ את היד של נציג הבורגנות על רקע שקי דולרים, כאשר מאחור עומדים הפועלים שנשארים מחוץ לקואליציה. הרקע לכרזה היה שבן גוריון הקים קואליציה עם מפלגת הציונים הכלליים שהיו אז נציגי הבורגנות והשאיר את מפ"ם בחוץ. הכרזות היו כלי הביטוי הוויזואלי במערכות הבחירות באותה תקופה. היו גם הפגנות, שאליהן אנשים הגיעו עם כרזות ענקיות".

"הכרזות האלה נמצאות אצלי כבר 20 שנים", אומר האספן שלזינגר. "את חלקן מצאתי אחרי שריפה שהייתה במחסן ברחוב בלפור בתל אביב, שם אוחסנו כרזות שאסף אדם בשם אליהו קריבוס בתקופה שלפני קום המדינה ואחריה. האוסף שלו נשרף, אבל גיליתי שחלק מהאוסף שרד כי הפלקטים היו מגולגלים אחד בתוך השני. אדון קריבוס היה איש מאוד מיוחד, כורך ספרים. הוא היה יוצא בלילה לאסוף את הפלקטים, ומאחור גם היה רושם את התאריכים. הצלתי חלק מהכרזות שהיו במחסן השרוף. לאורך השנים אני שומר עליהן, וגם מצאתי כרזות נוספות ממקורות אחרים במשך השנים".



כמה כרזות יש לך?
"אני לא סופר אותן, כמו שלא סופרים ילדים".

מה למדת מהן?
"יש הרבה מאוד צילומים של צלמים ידועים שבהם רואים אנשים שעומדים מול לוח המודעות וקוראים מה שכתוב שם. היו גם כרזות בהונגרית, ברומנית, הכינו חומר גם לעולים חדשים. אני אוהב את הכרזות שיש בהן הרבה כיתובים. אני מאוד מעריך את האנשים שישבו והדפיסו על הכרזות את המצע של המפלגה, שנעשה ככה וככה, נפעל ככה וככה. הבטחה שלהם אולי פעם הייתה הבטחה, לא כמו היום. אני גם אוהב את הכרזות של מפלגת הפועלים המאוחדת. הם גייסו את הציירים הטובים ביותר שהיו בארץ בתקופה ההיא כדי לצייר פלקטים של המפלגה. הציירים היו צריכים כסף, אז הם ציירו ועשו רק מה שאמרו להם. כמובן שגם הדתיים ניסו להשפיע בכרזות על הקהל שלהם שיצביע למפלגות הדתיות, ואילו החרדים ניסו לשכנע לא להצביע בבחירות".

שלושה אמצעים

"מספר התושבים בישראל בימים ההם היה עד שלושה מיליון איש, כשליש מהמספר של ימינו", אומר ד"ר אפרים לפיד, מרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן, לשעבר דובר צה"ל. "שתי תחנות הרדיו, קול ישראל וגלי צה"ל, היו אז בראשית דרכן, כאשר גלי צה"ל לא שידרו אקטואליה, ולכן הקשר העיקרי הישיר עם הציבור היה באמצעות קול ישראל, שבה שודרו שידורי התעמולה של המפלגות. דרך יעילה נוספת לקשר של הפוליטיקאים עם הציבור הייתה אסיפות עם, בעיקר בכיכרות העיר ובאולמות. אחד המקומות המפורסמים היה בפינת הרחובות אלנבי ובן יהודה בתל אביב. הרדיו הגיע אז להכי הרבה אנשים, אחר כך היה נושא האסיפות, ואמצעי נוסף היה כרזות שהודבקו על לוחות המודעות ובעיתונים. היצירתיות והגרפיקה שיקפו כמובן את האופי של המדינה בתקופה ההיא: צניעות, לבוש מסורתי, טיפוסים מחייכים, גברים ונשים. ביטוי לקבוצות גיל או קבוצות אתניות שונות היה פחות מקובל בשנים ההן. דוד בן גוריון, שעמד בראש הממשלה והמפלגה הגדולה, ומנחם בגין, מנהיג האופוזיציה הדומיננטי, הופיעו כמובילי הקמפיינים משני צדי המתרס - גם בכרזות וגם באסיפות".

ד''ר אפרים לפיד, מרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן (צילום: סיון פרג')ד''ר אפרים לפיד, מרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן (צילום: סיון פרג')


“באותה תקופה היינו מוגבלים לשלושה אמצעים מרכזיים", אומר גם פרופ' אמל ג'מאל, ראש התוכנית לתקשורת פוליטית לתואר שני באוניברסיטת תל אביב. "היו הרדיו שהיה אז בחיתוליו, העיתונות המודפסת שבחלקה הייתה מפלגתית, ועלונים ומנשרים שחולקו ברחובות לאנשים על ידי פעילי המפלגות, כמו גם כרזות ופלקטים שנתלו. פרוספקטים ופלקטים היו חלק מתעמולת הבחירות הכתובה, וכבר אז היה ברור שמשיכת תשומת לב באמצעים ויזואליים היא הרבה יותר אפקטיבית מאשר באמצעים של מלל".

אמל ג'מאל, ראש התוכנית לתקשורת פוליטית לתואר שני באוניברסיטת תל אביב (צילום: צילום פרטי)אמל ג'מאל, ראש התוכנית לתקשורת פוליטית לתואר שני באוניברסיטת תל אביב (צילום: צילום פרטי)


כיצד הוויזואליה באה לידי ביטוי?
“לעומת היום, בעבר מפלגות בדרך כלל שיווקו אידיאולוגיה, ולכן ראינו פחות תמונות של אישים, ויותר דגש על תוכן, הבדלי מדיניות. בעבר מפלגות רצו לחדד את ההבדלים והמסרים האידיאולוגיים שלהן. לעומת זאת, בימינו יש טשטוש של ההבדלים, ערבוב של המסרים והרבה פייק ניוז. כל זה נועד להרחיב יותר את יריעת המצביעים. בעבר הכל היה יותר ברור, יותר חד".