1. המציג הינו שחקן

מאות אלפי הישראלים שצפו בתחילת השבוע במופע השקרים של בנימין נתניהו אצל יונית לוי בערוץ 12, נחלקים לשני מחנות. מחציתם משוכנעים שראו מופע שהוא ההמשך הישיר של מעמד מתן תורה למרגלות הר סיני. עוד פרק בסדרה של התגלויות אלוהיות המעוררות אקסטזה דתית, פיילוט לביאת המשיח. אלה היו, מבחינתם, 32 דקות של שיכרון חושים. המלך ריחף כפרפר ועקץ כדבורה, התעלל בגופתה של המראיינת, להטט ברחבי האולפן, נתן את הנאמברים הקבועים שלו וסיפק את הסחורה.

המחצית השנייה של הצופים נזקקה לכושר איפוק על־אנושי כדי לא להקיא במהלך הראיון. היא נבעתה לנוכח מעיין השקרים המציף את האולפן, הזחיחות האינסופית, האטימות הבלתי נתפסת, המנטרות הילדותיות ובעיקר ההצגה הזולה של פייק מציאות. חברי הקבוצה הזו יודעים שהמציג הינו שחקן. שהוא לא מתכוון לאף מילה שהוא מיידה במראיינת שמולו. שמבחינתו המטרה היחידה היא להמשיך ללפות את המדינה בלפיתת החנק שלו כדי להימלט מאימת הדין, שהוא מוכן לשרוף את המועדון על יושביו, שאין לו קווים אדומים כלשהם.

אלה לא מאמינים למילה אחת שיוצאת מפיו של האיש, בעוד אלה מוכנים לקפוץ ממטוס באמצע הלילה אם הוא יבטיח שלא יאונה להם כל רע. זוהי התנגשות חזיתית מתמשכת בין שתי ציביליזציות, שני שבטים קנאים המשוחים בצבעי מלחמה וסובלים סבל פיזי מעצם קיומו של השבט היריב. למרות כל האמור לעיל, אפשר למצוא פה ושם גם מכנה משותף או הסכמות רגעיות. כך, למשל, כשמדובר בשקריו של הנאשם נתניהו. השבט שאליו אני שייך הפך צנוע עם השנים: לא באמת מעניין את חבריו מי יחליף את יורשו המתוחכם של הברון מינכהאוזן שהשתלט על המדינה. שיבוא מישהו מימין, משמאל, מהאמצע. העיקר שלא ישקר יותר. אי אפשר לשמוע את השקרים האלה יותר.

גם בצד השני יודעים שהאיש משקר. יודעים, ואוהבים כל רגע. הביביסטים חיים כאן איתנו ומצוידים בכל הכלים כדי לדעת שכשנתניהו אומר ש"יש תקציב, ברור שיש תקציב" הוא משקר שקר גס. הם יודעים שכשהוא אומר ש"עד היום לא היו לי 61 מנדטים" הוא משקר שקר גס. אותו כנ"ל כשהוא אומר ש"לקח שעות מרגע שידענו על המוטציה עד סגירת נתב"ג", או כשהוא מסביר שישראל המדינה היחידה שסגרה הרמטית את הגבולות (להד"ם) או הראשונה שיוצאת מהקורונה (ממש לא) וכשהוא מפזר עוד 17 שקרים (בסה"כ אותרו 21 שקרים מפורשים באותו ראיון). הביביסטים שומעים ומזהים את השקרים, וזה רק מגביר את תחושת גאוות היחידה שלהם.

מפגינים פרשו שטיח אדום מחוץ למעון ראש הממשלה בנימין נתניהו לרגל חידוש המשפט (צילום: אין מצב)



זאת ועוד: חברי קבוצת המעריצים של הדיקטטור ידעו היטב שכשהוא התייצב באותו אולפן, הישיר מבטו למצלמה, היטיב את הבריטון המפורסם ואמר "בני, תקשיב לי, בוא נקים ממשלת אחדות לטובת מדינת ישראל, אני אפנה את מקומי כראש ממשלה ב־22 בנובמבר, בלי טריקים ובלי שטיקים", הוא שיקר.

כשהם שומעים את השקר הזה, עיניהם מצטעפות. הם מאוהבים בשקרן שלהם עד כלות. הם גאים בו. מבחינתם, אלה לא שקרים, זוהי אמת צרופה, רק משום שהיא יוצאת מפיו. אם הוא יתעורר בבוקר ויגיד להם "לילה טוב", הם ילכו לישון. הם יידעו שזה בוקר, ועדיין.
יש כאן שבט אחד שחי בתוך שקר ואוהב כל רגע ושבט אחר שהשקר מנקר במעיו ומשחיר את חייו. קבוצה אחת הרואה בשקר דרך חיים לגיטימית ואפילו נהנית ממנה, וקבוצה אחרת המביטה בחלחלה על האירוע. דן מרידור הסתובב בתחילת העשור הקודם בין סניפי הליכוד וניסה לעשות נפשות למו"מ עם הפלסטינים. כשהסביר לפעילים שביבי נשא את נאום בר־אילן והסכים למדינה פלסטינית, הפעילים ענו לו בגאווה "כן, אבל הוא שיקר!". זהו הסיפור כולו, בקליפת אגוז. מאבק בין תרבות השקר לדבקות באמת.

הבעיה העיקרית במצב הנוכחי היא שככל שתהליך הנרמול של השקר מתקדם, כך הוא מצר את צעדיה של האמת ותופס את מקומה. האמת מאבדת את הבלעדיות שלה על האמת. מעתה אמור "אמת" מצד אחד, "אמת אלטרנטיבית" מצד שני. הנביא הגדול של התהליך הזה היה דונלד טראמפ. הוא שדרג את התהליך כולו והוביל אותו לעידן הדיגיטל, אבל זכות הראשונים שייכת לביבי שלנו. הוא שיקר למחייתו עוד בניינטיז. כשאובמה וסרקוזי שוחחו בפרטיות (ולא ידעו שהם משודרים לחדר העיתונאים בגלל תקלה) וקוננו על ההתמודדות שלהם עם שקריו של נתניהו, הם דיברו אמת. מצד שני, איפה הם עכשיו, ואיפה הוא?

2. למה לפסול?

הנה דוגמה קטנה מהשבוע: בשלוש מערכות הבחירות האחרונות עשה נתניהו קילומטראז' ניכר על גבה של הרשימה המשותפת ועל גבם של אזרחי ישראל הערבים. הוא הסית נגדם בשיטתיות. לפני בחירות (מועד ב') 2019 שיגר נתניהו מדף הפייסבוק שלו הודעה למיליוני עוקבים שלפיה "אסור שתקום ממשלת שמאל שסומכת על ערבים שרוצים להשמיד את כולנו, גברים, נשים וילדים". מאות שלטי חוצות הראו את גנץ ולפיד עם טיבי ואיימן עודה והציגו אותם כאיום המודרני על הציונות. הליכוד חתם על כל הבקשות לפסילת מועמדים ערבים מהתמודדות לכנסת, ועל בקשות הערעור לפסילתה של הרשימה המשותפת.

ועכשיו? עכשיו כבר לא. בדיונים על פסילת המשותפת ורע"מ בוועדת הבחירות המרכזית לא השתתפו נציגי הליכוד. הם נעלמו, משום מה. את רע"מ הם לא רוצים לפסול, אלא להפך. הם רוצים שתעבור. כדי שהמזימה הזו לא תיחשף, הם נאלצו להיעדר גם מההצבעה על פסילת המשותפת. וחברי הליכוד לא חותמים על בקשה לערעור. במילים אחרות: נתניהו לא רק מכשיר את הסיעות הערביות ולא רק משתף פעולה עם התנועה האסלאמית, הוא מפלס לה בגופו את הדרך לתוך הפרלמנט הציוני. למה? מסיבה אחת פשוטה: הוא רוצה לקנות את ידי חבריה במאמציו להמשך החרבת מערכת אכיפת החוק בישראל והימלטותו מאימת הדין.

כל זה ברור. הבעיה היא שקהל השופרות של נתניהו, בכנסת ובתקשורת, יודע את האמת ומתעלם ממנה במפגיע. אני נאלץ כל בוקר להתמודד מחדש עם ינון מגל שממשיך להכריז, מתוך הרגל, את ססמאות הקרב נגד בל"ד, תוך התעלמות מופגנת מהעובדה שהתנועה האסלאמית, המפלגה־אחות של האחים המוסלמים וחמאס, נתפסה "על חם" במיטתו של המסית הראשי נגדה. הניסיון האומלל לבדל עכשיו את בל"ד מרע"מ הוא עלוב ומעליב. מה גם שהליכוד נעדר השבוע גם מההצבעה על פסילת בל"ד (שהיא חלק מהמשותפת). ראשי התנועה האסלאמית ראויים לתואר "מחבקי מחבלים" הרבה יותר מאנשי בל"ד, שהיא בכלל מפלגה חילונית.

המפלגות חד''ש, תע''ל ובל''ד הכריזו רשמית על ריצה משותפת (צילום: הרשימה המשותפת)המפלגות חד''ש, תע''ל ובל''ד הכריזו רשמית על ריצה משותפת (צילום: הרשימה המשותפת)


מה שמפחיד הוא העובדה שקהל המעריצים העיוור לא מניח לעובדות הבסיסיות ביותר לקלקל לו את פולחן האישיות. אם מחר יחליט הדיקטטור על הכשרתו בדיעבד של הרב כהנא, הם יגידו אמן. רגע, בעצם, זה כבר קרה. תלמידו, ממשיכו ונאמנו של כהנא, איתמר בן גביר, הוא הגיבור החדש של בלפור. "רק בן גביר יציל את נתניהו", זעקו שלטי החוצות בסבב הבחירות הקודם. עכשיו זה בן גביר מצד אחד ומנסור עבאס מצד שני. הכל כשר. אגב, בשבוע שעבר פרסמתי כאן שבן גביר לא שירת בצה"ל. העובדה נכונה, אבל אני רואה לנכון להוסיף שהוא לא השתמט, אלא להפך, הצבא סירב לגייסו.

הנה עוד דוגמה, שחשף דני דיין בעיתון "בשבע" השבוע: דיין הצטרף לתקווה חדשה של גדעון סער. כרגיל, כל מי שמעז להתמודד מול נתניהו "חבר למחנה השמאל". גם העובדה שסער, אלקין ודיין ימניים בהרבה מנתניהו לא מפריעה לשקר לעשות לו רגליים. דיין חשף כי לפני ששוגר להיות קונסול ישראל בניו יורק, העביר לו אחד מיועצי נתניהו מאמר וביקש ממנו לפרסם אותו, בחתימתו, באחד העיתונים בארה"ב. המאמר כלל פסקה של תמיכה ב"מדינה פלסטינית מפורזת". דיין סירב. גם אם זה יעלה לי במינוי עצמו, איני מוכן לחתום על עמדה שאינה עמדתי, אמר לאנשי נתניהו. בסוף ויתרו לו. עכשיו הוא שמאלן.

3. מלחמת השבטים

בשבט האמת שוררת בשבועות האחרונים אווירת נכאים. נתניהו, יחד עם בנט, נוגע כבר ב־60 מנדטים. חגיגות סיום הקורונה יעבירו אותו את הרוביקון. בנט יצטרף אליו, ומאותו רגע הכל אפשרי. ביטול המשפט, השעיית הדמוקרטיה, מעבר למשטר מלוכני, מה שיבוא קודם.

נדמה לי שהתבוסתנות הזו מוקדמת מדי. שום דבר עוד לא סגור. ניתוח של המצב והסקרים מעלה שהכל פתוח. לנתניהו היו 36 מנדטים בפעם האחרונה. עכשיו הוא מסתובב באזור ה־29. זאת ועוד: אלמלא פירק את המשותפת והוריד אותה מ־15 למשהו כמו 8־10, היה מצבו רע בהרבה. אלמלא איחד בין בן גביר לסמוטריץ', כנ"ל. הוא מחזיק את הראש סמוך לקו המים בזכות שני התעלולים הבלתי נתפסים האלה.

זאת ועוד: בצד של נתניהו אין הפעם אובדן קולות כלשהו. בצד השני, שוד ושבר. יש מצב ששתי מפלגות לא עוברות (מבין זליכה, מרצ וכחול לבן). מעקב אחר הסקרים מעלה עובדה מעניינת: בכל הסקרים שבהם כחול לבן ומרצ עוברות את אחוז החסימה, אין לנתניהו־חרדים־בן־גביר־בנט 60 מנדטים. במילים אחרות: את הגולל על מחנה האמת עלולה לסתום אחת המפלגות הללו, אם וכאשר לא תעבור את אחוז החסימה. זה יהיה הפסד מגול עצמי.

איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' (צילום: פלאש 90)איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' (צילום: פלאש 90)


עובדה מעודדת אחת שמתגלה בכל סקרי העומק היא שיש רוב ברור של ישראלים ששואפים שלא בנימין נתניהו יהיה ראש הממשלה הבא. תחושת מיצוי מובהקת. נתניהו דיבר לא מזמן על זה שיביא 40 מנדטים. כרגע יש לו 11 מנדטים פחות. הוא הצליח להגיע לעמדת ניצחון בזכות הערבים, הכהניסטים ויכולת התמרון הפוליטית האינסופית שלו.
שאלת המפתח היא מה תעשה פתיחת המשק לסנטימנט ההצבעה, עד כמה יקנו הישראלים את התזה ש"ישראל יצאה ראשונה" מהקורונה, ייתנו לנתניהו קרדיט על החיסונים ויעלימו את מחדליו בתחום הניהול עצמו (סגירת השמיים, המוטציות, החרדים, הרמזור ושאר הכאוס). כך או אחרת, שום דבר לא אבוד ואחוז ההצבעה בקרב שני השבטים יכריע את הכף.

4. מר גרעין

עד כמה מופקרת התנהלותו של נתניהו יעיד המינוי (עליו דיווח לפני כעשרה ימים ברק רביד) של מאיר בן שבת לתפקיד השליח המיוחד לעניין האיראני. מדובר בתפקיד הרגיש, החשוב והמכריע ביותר לעתידה של מדינת ישראל. כל ראש ממשלה סביר ימנה לתפקיד הזה את האדם המתאים, המוכשר והמצויד ביותר. לא חסרים כאלה בסביבה. נתניהו מינה את האדם הכי פחות מתאים, מוכשר או ראוי לתפקיד הזה. זוהי עובדה.

מאיר בן שבת בא מהשב"כ. הוא לא יודע מילה אנגלית. זה לא שהאנגלית שלו חלשה. היא לא קיימת. שיחותיו עם עמיתיו האמריקאים נמשכות זמן כפול ולא יגיעו לעולם לאינטימיות, בגלל מגבלת השפה. בן שבת לא מבין בסוגיה האיראנית. הוא מגיע מארגון שלא עוסק בסוגיה הזו. הוא לא מכיר איש מבכירי ממשל ביידן. אין לו את הנגישות, אין לו את היכולת, אין לו את ההבנה. אין לו כישורים דיפלומטיים. באותה מידה אפשר למנות את איתמר בן גביר לתפקיד. לו יש לפחות קסם אישי.

אז מה הסיפור? ראשית, נתניהו פשוט לא מוכן לתת לאף אחד אפשרות קלושה לגזור קופון ציבורי כלשהו, מתישהו. יש לו את יוסי כהן. קוראי הטור הזה יודעים שלא נחסכת כאן ביקורת על כהן. מצד שני, הוא נולד לתפקיד הזה. הוא "אח" של בכירי ממשל ביידן, מולם עבד כראש המל"ל וכראש המוסד. הוא דובר אנגלית משובחת. הוא עמוס בקסם אישי, דיפלומט מלידה, אדם מרשים בכל קנה מידה. הוא "מר גרעין איראני". הוא, יחד עם אגף המודיעין של צה"ל, המבוע המודיעיני המשוכלל ביותר בעולם לסוגיית הגרעין האיראני.

אז למה לא מונה יוסי כהן? כי ביוני הוא עוזב את התפקיד, ואם בטעות יצליח, זה עלול לבוא על חשבון נתניהו. כן, זו הסיבה. אותו כנ"ל לגבי עמוס ידלין, שמסיים בקרוב עשור מבריק בראש המכון למחקרי ביטחון לאומי. ידלין הפציץ את הכור העיראקי כטייס קרב, השמיד את הכור הסורי כראש אמ"ן וטיפל בסוגיית הגרעין האיראני שנים ארוכות. גם הוא מכיר היטב את האמריקאים ומקובל מאוד על הממסד הדמוקרטי, גם לו יש אנגלית משובחת. כלומר, גם הוא לא ימונה.

אפשר להוסיף כאן עוד הרבה שמות. כל שם שייכתב, יאבד מיד את הסיכוי לקבל את המשימה הזו. למה? משום ששמו הוזכר בטור הזה. כן, כך המדינה הזו מתנהלת.

מאיר בן שבת (צילום: נועם ריבקין פאנטון פלאש 90)מאיר בן שבת (צילום: נועם ריבקין פאנטון פלאש 90)


5. אפקט הדומינו

יש עוד סיבה, מדאיגה עוד יותר: נתניהו לא באמת מעוניין לנהל מו"מ אמיתי ודיאלוג אינטימי עם בכירי ממשל ביידן. הוא לא באמת רוצה שהממשל האמריקאי יגיע להסכם חדש ומשופר מול איראן. הוא מעדיף את הפוזיציה של 2015, כשהעולם חתם על הסכם גרעין עם איראן והוא נאם נגדו. זו פוזיציה שטובה לנתניהו פוליטית, כי אנשי שבט השקר כאן בבית מתלהבים ממנה. בתכלס, זו פוזיציה רעה והרסנית לביטחון הלאומי של מדינת ישראל.

אם היינו מגיעים לממשל האמריקאי עכשיו בלב פתוח ובנפש חפצה, מנהלים דיאלוג אסטרטגי גלוי ויסודי, היה לנו סיכוי לא רע להזיז את ארה"ב לעמדתנו בלא מעט מהסוגיות שעל הפרק. הסכם חדש ומשופר, לטווח של 20 או 25 שנה בין איראן למעצמות טוב לישראל. הבעיה היא שהוא רע לנתניהו, כי הוא מוריד את הסוגיה מסדר היום לזמן רב ונוטל מנתניהו את הפוזיציה שהוא הכי אוהב בעולם: נביא הזעם שמפחיד את העם ומסמן את עצמו כיחיד שיכול להושיענו מידם.

בכל פעם שחסידי נתניהו מהללים אותו כמי שבלם את הגרעין האיראני, אני נזכר בהופעתו הנשכחת בפני הקונגרס האמריקאי בשנת 2002. לא רק שנתניהו לא בלם את איראן (היא נמצאת היום הכי קרוב לפצצת גרעין מכפי שהייתה אי־פעם), אפשר לקבוע שהוא אחד הגורמים שאפשרו לאיראן להגיע לטווח נגיעה מפצצה.

אחרי הפיגוע במגדלים התאומים בניו יורק חיפש הנשיא בוש על מי להוציא את העצבים. הוא פלש לאפגניסטן, אבל זה לא הספיק. היו כאלה שדרבנו אותו לפלוש גם לעיראק. למה? כי זו הזדמנות נפלאה להיפטר מהדיקטטור העיראקי המשופם שהטריל את העולם. אחד המדרבנים האלה היה נתניהו.

בנימין נתניהו נואם נגד הגרעין האיראני (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)בנימין נתניהו נואם נגד הגרעין האיראני (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)


הוא היה אז "בין תפקידים", סתם אזרח מודאג, והוא התייצב מול חברי הקונגרס עם אותו בריטון מפורסם מתחילת הטור הזה והסביר להם כמה דברים, בתקווה שיבינו: סדאם עובד על פיתוח נשק גרעיני, אמר נתניהו בסמכותיות שאין למעלה ממנה, ואם תפילו את שלטונו, זה ישפיע באפקט דומינו על כל המזרח התיכון, ירתיע את כל הדיקטטורים האחרים, ירסן את האיראנים וכו' וכו'. בקיצור, על פי נתניהו, הדרך להגיע לשלום עולמי היא להפיל את סדאם.

מה קרה בשטח? הם הפילו את סדאם. עכשיו הם, אנחנו והעיראקים מתגעגעים לסדאם. כפי שנתניהו ניבא, זה אכן השפיע על כל המזרח התיכון: זה ערער את האיזון בין השיעים לסונים והפך את איראן למעצמה היחידה באזור. הציר השיעי שמשתרע היום מטהרן דרך דמשק עד ביירות וטרטוס, הוקם בהבל פיו של נתניהו באותה הופעה בקונגרס. כל מזרחן מתחיל היה מסביר לו שאסור לפגוע באיזון בין טהרן לבגדד.

השיעים והסונים מעסיקים אלה את אלה, ובגין היה החכם באדם כשאיחל בהצלחה לשני הצדדים. נתניהו העדיף שצד אחד פשוט ייעלם וקיבל מה שקיבלנו עכשיו: חיזבאללה ומשמרות המהפכה מראש הנקרה עד מטולה ותכף גם עד חמת גדר, בואכה הגבול הירדני.

הכי גרוע זה שהאמריקאים כילו את האנרגיה שלהם בעיראק. הם שקעו בביצה מדממת נוסח וייטנאם, הפסידו טריליונים, קברו עשרות אלפים ואיבדו רצון כלשהו לעשות את הדבר האמיתי שצריך היה לעשות: לתקוף את השטן הגדול באיראן. כל זה, תוצרת נתניהו. למי שבטעות שכח, או השתכנע מהשקרים המתעופפים סביב, זו האמת היחידה.

6. שתדע כל אם עברייה

משדר "עובדה" מאתמול היה אחד המטלטלים שאני זוכר. ממליץ למי שלא ראה, לצפות ולהצטייד מראש בחבילת טישו'ז. הסיפור של לוחם גבעתי ניב לובטון, שהתאבד לפני כשנתיים לאחר שגויס להיות מקור של מצ"ח נגד חבריו, התחרט, התייסר, ובסוף שם קץ לחייו בירייה בוואדי ליד הבסיס. כל נורות האזהרה נדלקו, אבל לא היה מי שיראה אותן. חוקרי מצ"ח שגייסו אותו לא דיווחו למעלה, אף אחד לא שעה לזעקותיו לראות קב"ן או שקל להחרים את נשקו.

בחור צעיר בן 19, פרח באמצע לבלוב חייו, ירה בעצמו סתם ככה, בגלל חקירה זניחה, בגלל קהות חושים של חוקרים שאינם מבוגרים ממנו בהרבה, בגלל איזונים ובלמים שלא היו. כתבי האישום שהוגשו נגד שני רכזי המודיעין שגייסו את לובטון היו עלובים. "אי־מסירת ידיעות", או משהו כזה. בצה"ל הבינו שמשהו כאן לא בסדר. ראש אכ"א אלוף מוטי אלמוז, באישור הרמטכ"ל רב־אלוף אביב כוכבי, החליטו להדיח את מפקד מצ"ח באר שבע, קצין בדרגת רב־סרן, בגין אחריותו הפיקודית למחדל. החלטה ראויה, מעוררת כבוד, מתבקשת.

בית המשפט המחוזי ביטל לאחרונה את ההדחה הזו באחת ההחלטות השערורייתיות שאפשר להעלות על הדעת. לדברי השופטת ארנה לוי, לא נמצא שום קשר בין תפקודו של הקצין המודח לבין האירוע. לדעתה, לא הוכחה אחריותו להתאבדותו של לובטון, ולכן ההדחה בטלה ומבוטלת. נדמה לי שכבוד השופטת לוי התבלבלה קצת, ונדמה לי שאם היה מדובר בבנה, ולא בבנם של ערן ומיכל לובטון, יכול להיות שהייתה נוהגת אחרת.

הדחה פיקודית לא חייבת להתבסס על "קשר סיבתי". היא יכולה להתבסס על ערכים, על אחריות פיקודית, על דוגמה אישית. כשבתי המשפט מתחילים לנבור בהחלטות של מפקדים להדיח קצינים שכשלו, אנחנו בבעיה. צריך להתפלל שבג"ץ יעיף את ההחלטה הזו מכל המדרגות. אבל לא לשם כך התכנסנו כאן.

משדר "עובדה" אתמול הכיל הופעה מטלטלת, חד־פעמית, של אלוף מוטי אלמוז, שיפשוט ביום ראשון את מדיו כראש אכ"א לאחר 35 שנות שירות בצה"ל. בלשכתו מתנוסס, ממוסגר, העמוד הראשון של "מעריב" מיום גיוסו (6.11.85), בזו הלשון: "מחמירה תופעת בריחת אנשי הקבע מצה"ל". מה שהיה הוא שיהיה, הוא צוחק. צרור מפתחות של הטרקטור המשפחתי מהמשק במגדל, שאותו נטש כשהתגייס לפני 35 שנה, מונח ליד התמונה. "אמרתי לאבא שלי שישמור לי על המפתחות של הטרקטור, עוד שלוש שנים אני חוזר". לקח לו 35 שנה לחזור. לאחרונה אותר הטרקטור, שהפך כבר מזמן לגרוטאה, ובמהלך מדהים הוחזר לכשירות לקראת חזרתו של אלמוז הביתה.

אלוף מוטי אלמוג, ראש אכ''א (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)אלוף מוטי אלמוג, ראש אכ''א (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)


ב"עובדה" הוא ישב מול המצלמה והתפרק. הוא לקח אחריות, הכה על חטא, לא ניסה לטייח או לתרץ או להתחמק. "זו התפרקות של הכל", הודה, "של הכל". על פניו, אלמוז הוא גנרל. בחיים האמיתיים, הוא היה ונשאר פלאח. במובן הקסום של המילה. הוא מדבר ישיר וישר, בשפה הכי פשוטה בעולם, והוא פשוט ישב שם ובכה על ניב לובטון כאילו היה הבן שלו. הוא נכנס לדמותו של החייל הבודד הזה, שישב לילה שלם, עישן 13 סיגריות ובסוף תקע לעצמו כדור בראש, באופן טוטאלי. הוא התקשה להכיל את המקרה הזה.

מי שמכיר את אלמוז יודע שמדובר בשחקן נשמה. הוא באמת לוקח ללב. זה עולה לו בריאות. מזמן לא חשתי גאווה כל כך גדולה על דברים שאומר קצין בכיר בצה"ל, כמו מול המונולוג שלו מול המצלמות של שי גל. לובטון התאבד בגלל כשל מתמשך וליקוי מאורות של חוקרים צעירים וקצינים זוטרים. מצד שני, ויש גם צד שני, ראוי שתדע כל אם עברייה שיש גם קצינים כמו מוטי אלמוז, שיודעים להישיר מבט ולהגיד טעינו, פישלנו, חטאנו, אסור היה לזה לקרות, אסור לתת לזה לקרות, אסור להשלים עם זה כשזה קורה.

בשיחות סגורות אלמוז מדגיש שאין כאן כוונה לפגוע במצ"ח. אין צבא בלי משטרה צבאית, ומצ"ח ממלאת תפקיד ראשי בטוהר המידות והנשק. הוא סיפר השבוע למישהו שאם הבת שלו, שמשרתת בצה"ל כקצינה, תיקרא לחקירה במצ"ח, הוא יהיה רגוע לגמרי. במקרה לגמרי, היא באמת זומנה למסירת עדות במצ"ח, דיווחה לו בדיעבד וסיפרה שהיה בסדר גמור. הוא מדגיש עוד שרוח המפקד, שלפיה צריך לעשות הכל, כולל הכל, כדי לשמור על חיי החיילים, מגיעה מלמעלה. הכי למעלה. אלה דברי הרמטכ"ל אביב כוכבי: האמא מפקידה את בנה החייל בידינו, ואנחנו נעשה הכל כדי לשמור עליו. "זה יקר. הכי יקר".

אני מניח שהקריירה המפוארת של אלמוז עוד תסוכם בהרחבה בפורמט הראוי. עלילותיו רבות, והוא הספיק אפילו להיות דובר צה"ל (אצל גנץ, בעשור שעבר). היו לו גם נפילות (גיוס החרדים ה"מנופח" ועוד כמה), אבל הוא מעולם לא ניסה להתכחש אליהן. בשבוע הבא הוא יחזור למטעי המנגו והזיתים. אם הוא יאהב את פירותיו כפי שאהב את חייליו, כדאי יהיה לקנות ממנו שמן זית.

אלוף מוטי אלמוג, ראש אכ''א (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)אלוף מוטי אלמוג, ראש אכ''א (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)