1. השעה ארבע לפנות בוקר, התעוררת בתוך העריסה המתנדנדת שאמי, סבתא מרגלית, קנתה לך, ואת כמעט לא בוכה.

אני שומעת את הקול שמשמיעות שפתייך הבשרניות כשאת רעבה, קול יניקה שמצלצל באוזניי חודר דרכן ללבי ומקים אותי במהירות מהמיטה.
גם ככה אני לא ישנה מהיום שבו נולדת ועד עתה, שבועיים אחרי. התמונות מהלידה הנוראית, השונה כל כך מזו שציירתי, צבעתי, חזרתי והדבקתי לעצמי 200 פעם במחשבות, רודפות אותי בכל פעם שאת עוצמת עינייך ונרדמת.

2. הכנתי פלייליסט שלם שמורכב משירים על יחסים בין אמא לבת, מוזר שכמעט אין כאלו. רוב השירים מושרים לתינוק הקטן שיגדל ויהיה מלך העולם או חיים של אמא, ומהתינוקת כמעט שכחו. הכנסתי לפלייליסט את “שיר לשירה" בביצועה של מירי מסיקה, “חלק ממני" של שרית חדד, “את עושה אותי אמא" של יהודית רביץ ועוד כמה שירי ערש רגועים שקיוויתי שתשמעי בחדר הלידה של בית החולים אסף הרופא (המעולה!) ברגע שתצאי אל העולם. רציתי שהחשיפה ההיא, הכואבת, מתוך התעלה, קשורה בחבל טבור, אל העולם שבחוץ, גדוש הפלורסנטים והידיים הזרות, לא תבהיל אותך מדי. אבל זה לא קרה.

מרסל וגפן הרמן (צילום: צילום פרטי)מרסל וגפן הרמן (צילום: צילום פרטי)

3. שתי אחיות ורופא נכנסים במהירות אל חדר הלידה, בצד יושב גור, אהובי, אמי ואחותי אמילי, הם אוכלים אוכל סיני שהזמינו בעוד אני מברכת את אלוהי האפידורל. “תצאו, בבקשה", אומרת אחת מהן, גור זורק את האוכל שלו לצד, רץ אליי ושואל אותה מה קרה. “יש האטות בדופק", היא מחליטה, “תצאו". “אני בעלה", הוא אומר, ובכל זאת היא מבקשת ממנו שייצא ובכך חוסכת ממנו את המראה הנוראי שיבוא בעוד מספר רגעים.

אמי ואחותי יוצאות גם הן, אמי רועדת ובקושי הולכת, ואחותי מנשקת לי את היד במהירות והולכת אחריה. “מרסל, תסתכלי אליי, חמודה", אומרת לי אחת האחיות שמבחינה בחוסר האונים שלי. “יש האטות לא טובות בדופק ומיעוט מים, אנחנו לא רוצים לקחת אותך לקיסרי חירום ולא רוצים שיקרה לה משהו, כשאני אומרת לך ללחוץ, את לוחצת, בסדר?".

היא לא מחכה לתשובה ומפשקת את רגליי, בינתיים נכנסות עוד אחיות אל החדר, אחת מהן, שהצטלמה איתי שעתיים לפני כן וסיפרה לי תוך כדי הצירים שרכשה לאמה את הספר החדש שלי, מחזיקה לי יד אחת ומלטפת את ראשי “את תכף אמא, אל תיבהלי", היא אומרת, מבינה שאצלי הרגש מדבר יותר מהרציונל.

“אבל מיקי, המיילדת שלי, איפה היא?", אני שואלת אותן בפחד. שעות ישבתי עם מיקי, האישה המופלאה שערכה לנו סיור חדרי לידה בזום, בגלל הקורונה, ושתינו התאהבנו מיד זו בזו עד כי הציעה לבוא ליילד אותי גם אם זו לא משמרתה.

“מרסל, מיקי תגיע כשתגיע, הודענו לה. עכשיו!", צועקת המיילדת האחראית, ואני לא מבינה - “עכשיו ללחוץ?". כואב לי כל כך, ומסביבי נערמו כבר קרוב לשמונה אנשים.

“כן! יש האטות בדופק", היא שבה על משנתה ששורפת לי עד עכשיו את הלב, ואני עוצמת את העיניים, מחליטה שלא אצרח והעולם הזה יכול להסתובב על צירו מאתיים פעם, אני את הילדה שלי - מצילה.

מרסל וגפן הרמן (צילום: צילום פרטי)מרסל וגפן הרמן (צילום: צילום פרטי)

4. אני לוחצת חזק, האחיות מעודדות אותי ואומרות לי שהעבודה שאני עושה מצוינת. אני מנסה לנשום בין לבין, בדיוק כמו שראיתי באלף סרטוני היו־טיוב במהלך כל תשעת החודשים, אבל גם לזה אין זמן. “ללחוץ, מרסל, ללחוץ". פה כבר שתי אחיות עולות לי על הבטן, מנסות לכוון את הקטנה לצד הנכון, שתצא כמה שיוצא מהר. אני לא יודעת אם כאב לי פיזית. הכל הופך מטושטש ולא ברור, ותוך רגע אני מקיאה על עצמי. בזווית העין אני רואה את גור מציץ ובוכה, בכי חסר אונים, ואני רוצה לנופף לו ולהגיד שאני בסדר, שלא יבכה, אבל אני נלחמת עכשיו, היא חייבת לבוא אליי, הכל מוכן כבר בחדר המפואר שהכנתי לה ונשאר רק לתלות את הווילון שהזמנתי בתפירה אישית.

5. עוד רופא נכנס אל החדר, איתו נכנסת מיקי המיילדת, שערה רטוב, היא לובשת חצי מדי עבודה. “רצתי מהבית, נסעתי באדום, הכל יהיה בסדר". היא אוחזת בידי ואני לא מרחמת עליה, לוחצת לה אותה חזק וצועקת “מיקי, תוציאי לי אותה". מיקי, למרות מקצועיותה ושמה ההולך לפניה, מתחילה לבכות ואומרת לי “את גיבורה, מרסל, את גיבורה".

“הנה הראש", אומרת המיילדת, “עוד לחיצה אחת, קדימה, מרסל! עכשיו!", צועקת ומעודדות כל שאר האחיות, גם אלו שעוד לוחצות לי על הבטן.

6. היא יוצאת אליי. גור לא חתך את חבל הטבור כי הכל נעשה מהר, אבל הוא טס אל החדר ורואה אותם מניחים אותה עליי. היא כחולה לגמרי ולא בוכה. התינוקת שלי לא בוכה, למה היא לא בוכה? תינוק צריך לבכות! אלוהים של כל הדתות, העדות והמגזרים בעולם, תעשה שהיא תבכה.
“היא לא בוכה!", אני צורחת, “קחו אותה! תדאגו לה", אני מוותרת בלי לדעת על המגע הראשון איתה והם לוקחים, עוד לפני שביקשתי הם ידעו שעליהם לקחת. היא בלעה מים הילדה שלי, בדרך אלינו, לאמא ואבא שלה, היא בלעה מים, כי היא כל כך קטנה ולא יודעת שאסור, שאלו מים מקולקלים, לא מים חיים.

“תגידו לי שהיא חיה", אני צועקת, “מיקי, היא חיה? מיקי, תעזרי לי!". אני מסתכלת על מיקי, וגור מלטף לי את הראש ובוכה איתי. “היא חיה, מרסל, תני להם לטפל בה", היא מבקשת ממני, בוכה איתי ומלטפת אותי.

נצח עובר עד שאני שומעת את בכיה הראשון, איתו נכנסות אל החדר אמי ואחותי ועוטפות אותי מיד. הנה היא, הקטנה שלנו, זו שחיכינו לה מהיום שבו אני וגור נפגשנו ומצאנו מזור זה אצל זו, פרי אהבתנו. והיא שוכבת עליי ובוכה, ואני מבקשת ממנה “אל תבכי, אמא פה, אני שומרת עלייך", וגור בוכה, ואמא שלי ממלמלת “קטנה של סבתא", ואחותי מלטפת לי את הראש, מבינה את כאבי ושמחתי ולוחשת “תראי כמה היא יפה".

מרסל וגפן הרמן (צילום: צילום פרטי)מרסל וגפן הרמן (צילום: צילום פרטי)

7. אחרי שבעה ימים של השגחה בפגייה אנחנו סוף־סוף בבית. אני מערסלת אותך בקרבי ושרה לך, תוך כדי שאת גומעת חלב ראשון, את “טוליק" ואת “בואי, אמא". כשאת שובעת, את מגלגלת עינייך, עוצמת אותן ומחייכת. יש כאלו שאומרים שזה חיוך לא רצוני, סתם רפלקסים, אבל פעם, אישה מבוגרת אחת עם מבטא ספרדי אמרה לי שכשתינוק מחייך, המלאכים מספרים לו סיפור. מה הם מספרים לך, ילדה שלי? האם אלו טובים יותר מהסיפורים של אמא? ואם כן, שיספרו לך תמיד, עד הנצח.

8. את כל כך ערנית, את בהירה עם עיניים ירוקות, ומבטך מלווה אותי בכל פעם שאת נינוחה. אבא גור סיפר לך אתמול, טרם נרדמת, שהוא ייקח אותך לרכוב על פוני, שיקנה לך כל צעצוע שתבקשי ושהוא אוהב אותך הכי בעולם. כבר שבועיים שסבתא מרגלית, אמא שלי, אצלנו, וכמו מין כפרה על ילדותי, או משהו מבורך שהביאה הגעתך לחיינו, אני אוהבת אותה פתאום יותר מתמיד. בעוד כמה שעות היא תחזור אל ביתה וכבר כואב לי פיזית, פתאום הפכתי לאמא וגיליתי את אמא, איזו קוסמת את, ילדה שלי?

9. בכל יום חוויית הלידה מציקה לי בגוף ובלב, אולי אלו ההורמונים ואולי זו העובדה שעכשיו אני לא חיה את חיי, אלא יש מישהי אחרת, עם חוויות וגורל משל עצמה, וכמה שאתכנן, אגונן וארצה, לא אוכל לו. אבל לאט־לאט כל הכאבים ידעכו ונישאר, סביב העריסה שלך, אני, אבא, הכלב מנש ואלף בובות שרכשנו לך. אני אוהבת אותך, ילדה של אמא, איזו גיבורה את וכמה יפה שאת.

10. נתנו לך את השם גפן,
ופה אין מה להסביר, אפשר רק להיות בשקט ולהאזין -
בכל שנייה, דקה ושעה, הלב שלי פועם בקצב המילים:
“ברוך בורא פרי הגפן".
די מילים, גם ככה סיפרתי יותר מדי,
עכשיו תשני, ילדה שלי, תכף יעלה האור ונתחיל לייצר לנו המון זיכרונות טובים.
יהיה לנו כיף, אני מבטיחה לך,
אוהבת בכל נשימה,
אמא.