1. בכל יום ראשון בסוף השעה הראשונה של תוכניתי "זהבי עצבני" ברדיו 103 אני משמיע את שירו של קובי לוריא בביצוע להקת הפונדקאים, "שיר החרא". ועכשיו תקראו סיפור שקרה לי ממש לא מזמן ועניינו חרא, מסוג הסיפורים שעליהם נאמר "לא ייאמן כי יסופר". לאחר שידור התוכנית נסעתי במונית לביתי. כל הדרך אני נע וזע במונית חצי היסטרי, כי אני צריך דחוף לשירותים, מקלל את עצמי שלא נכנסתי לשירותים לפני שיצאתי מהתחנה וחושש מהמצב הנורא שעלול להתרחש אם לא אצליח להתאפק ויקרה אסון אקולוגי במונית.

זה מצב נורא, הלחץ נורא, אני מתחנן לנהג שימהר לפני פרוץ הקטסטרופה. תוך שאני מאמץ את שרירי הבטן נשבעתי לבורא עולם שאם הוא מציל אותי ואני מצליח להתאפק עד שאגיע לשירותים בביתי, אני מתחיל לשמור שבת, להניח תפילין, להפריש חלה ולא לאכול בייקון אנד אגס בחמש השנים הקרובות.

מסע הייסורים כרגיל במקרים כאלו מתמשך, כשנהג המונית מגיע לצמתים מרומזרים וממש שנייה לפני חציית הצומת הרמזור הופך לאדום. בא לי למות. אני נאנק, זז בעצבים מרוטים על המושב. ממש בשניות שבהן אני מרגיש שלא אצליח לצאת מהמונית בלי ההשפלה הנוראה שבה בן אדם בן 75 עושה את צרכיו במכנסיו, אני יוצא מהמונית, יורד למדרכה ומתחיל להאמין שיש נסים בעולם.

אחרי שני צעדים, ממש בכניסה לחצר הבית, אני מחליק על חרא של כלבים, מועד, בקושי קם, מקלל את העולם ומרגיש כאבי תופת בקרסול שהתעקם. בשארית כוחותיי, ובמאמץ אחרון שהזכיר לי רץ מרתון שתש כוחו והוא צונח כמה עשרות מטרים מקו הגמר, הצלחתי לפתוח את דלת הדירה וכבר לא היה אכפת לי מה יקרה. וזה קרה.

אם אוחזת אתכם הרגשת גועל קלה, נסו להבין מה הרגשתי כשהתחלתי להעביר מטליות לחות על כף רגלי הימנית, שהייתה מרוחה בצואת כלב, שאת הבעלים שלו קיללתי שיטבע בבור חרא ורק אפו יהיה מעל מפלס הצואה והלוואי שייחנק מהריח. בצעד של ייאוש הכנסתי את סנדליי האהובים לשקית ניילון והשלכתי אותם לזבל, ביחד איתם הכנסתי גם זוג תחתונים ומכנסי ג'ינס. נכנסתי למקלחת ארוכה שגרמה לי להתאושש ואפילו לחייך, כשהתחלתי לשיר את שיר החרא שמילותיו הן:

יום ראשון חרא
יום שני חרא
גם שלישי הוא חרא
יום ד', יום ה', יום ו' הם חרא
גם יום ז' חרא
גשם חרא, שמש חרא
חורף קיץ חרא
קיץ - איכסה!
חורף - פיכסה!
כל השנה רק חרא

בנקים בררה, מרקים בררה, גם דולרים בררה
קרדיט קארד וצ'קים - אוי, זה הכל דרעקים
רק השקל חרא

טוטו חרא, לוטו חרא, מה הרווחת? חרא!
הלך הבית, הלך האוטו, אין לי כלום! כפרה

רדיו חרא, וידיאו חרא, טלוויזיה חרא
עיתונים, מה יש בפנים? יש, תסלח לי, חרא
"מבט" זה חרא, "מוקד" זה חרא, "סופשבוע" חרא
גם כבלים זה סתם זבלים, מה הם נותנים - רק חרא

כביש החוף חרא, איילון חרא וגם גהה חרא
ואדי מילק, ואדי ערה, כל הכבישים הם חרא

אופוזיציה, קואליציה, בלי הבדל הם חרא
ימין זה חרא
שמאל זה חרא!
כל המפלגות הן חרא

הפועל אפס, מכבי אפס, כדורגל חרא
כולם סטארים, רק דולרים, תשחק, יא חרא!
שרה שרה עם גיטרה טרה טירה טרה
איך היא שרה עם גיטרה שרה שרה חרא

תקשורת חרא, ביקורת חרא, הם כותבים רק חרא
גם אנחנו התלכלכנו, גם השיר הוא חרא

אם חשבתם שהסיפור נגמר, טעיתם. אחרי שיצאתי נקי וריחני מהמקלחת, ממשיך לפזם בהנאה את השיר, שותה כוס קפה שחור ומשחזר איך ניצלתי מקטסטרופה במונית, מצלצל הטלפון. על הקו קול נשי ששואל בנימוס אם יש לי דקה. אני משיב בחיוב, ואז הגברת החביבה אומרת לי שעיריית תל אביב עומדת לצאת בקמפיין פרסומי כדי - נשבע לכם באלוהים, בג'יזוס, באללה ובקונפוציוס - לעודד אנשים לאסוף מהמדרכות את הקקי של הכלב שלהם.

בשנים האחרונות אני נמנע מלעשות פרסומות, סירבתי לחברות גדולות שהציעו לי סכומים נכבדים, כי חשבתי שאינני מוכן לתת יד, רגל ואת שמי וקולי לפרסומות שבהן מוכרים לוקשים, "עבודה בעיניים" לציבור. כמעט נחנקתי מצחוק לתדהמתה של הגברת, שהציעה לי לקריין את תשדיר הפרסומת. כשנרגעתי, סיפרתי לה איך החלקתי על חרא של כלב בכניסה לביתי שעה קודם לכן. לפני כמה ימים הקלטתי את הבקשה מהציבור לאסוף את הקקי של הכלבים לשקית ניילון ולהשליך לפח. כשתשמעו את זה אל תשכחו לפזם את שיר החרא של קובי לוריא והפונדקאים.

2. השבוע האחרון היה חגיגה לחובבי משחק הסנוקר בארץ ובעולם, ומדובר במיליארדים של אנשים. למשחק הגמר באליפות ווילס הגיעו אליל חובבי הסנוקר רוני אוסליבן ושחקן בלתי מוכר מצפון אירלנד בשם ג'ורדן בראון. אוסליבן, המכונה "רוקט רוני", היה המועמד הבטוח לניצחון ולזכייה בגביע מפואר וב־70 אלף פאונד. שוק ההימורים בבריטניה הציע למי שיהמר על בראון, השחקן הג'ינג'י שהצליח לטפס עד למשחק הגמר מבלי שאיש הכירו, קרוב לאלף פאונד על כל פאונד.

מה שהתרחש על השולחן הירוק לעיני מיליארדי צופים בכל העולם היה מדהים: בראון הוביל מול רוני רוקט, ובמשחקון האחרון והמכריע, כשהתוצאה הייתה 8-8, הצליח לנצח אותו ולזכות בתהילת עולם. סיפור סינדרלה של בראון הפך לידיעה עיתונאית בקנה מידה עולמי, רק התקשורת בארץ לא התייחסה לאירוע, ובתקשורת הספורט כמעט לא נאמרה אף מילה. במשחק האינטליגנטי והמרתק הזה לא מקללים את השופט ואת אמא שלו. הקהל, שכולל נשים, גברים וילדים, לא מתפרץ למגרש, וארגונים בסגנון לה פמיליה לא מוצאים את מקומם באולמות המשחקים.

לאחר שג'ורדן בראון פרץ בבכי כשניצח, רוקט רוני חיבק אותו, עודד אותו, החמיא לו. ספורט במיטבו. למחרת הניצחון התברר שהמנצח הגדול הוא בחור עני, שנאלץ לעבוד לפרנסתו כמתדלק בתחנת דלק, עבודה שאליה היה יוצא בחמש בבוקר. אחרי העבודה היה הולך להתאמן, בתקווה להגשים את חלומו הגדול: להופיע במשחק גמר מול מצלמות הטלוויזיה. מי אמר שחלומות אינם מתגשמים.

גילוי נאות: כנער צעיר התאהבתי במשחק הסנוקר. הייתי חרא של שחקן, אבל התאמצתי. היה לי חלום להיות שחקן בסדר גודל עולמי, כמובן שזה לא כל כך הצליח. נהגתי לשחק באולם הסנוקר בקומה השנייה בכיכר דיזנגוף, שהיה שייך לאחים זית משכונת סומייל. בין השחקנים היו לא מעט עבריינים, ספסרי כרטיסי קולנוע, כייסים, תששים, ופה ושם אנשים קצת יותר רציניים כמו רוני היהלומן ונדיב "תשבצים" אבידן, אחיו של המשורר דוד אבידן, שהיה מחבר תשבצים ידוע ושחקן נפלא.

בימי מצוקה כספית קשה שיתפתי פעולה עם אבידן סביב שולחן הסנוקר שהיה במועדון מאנדיס ברחוב יורדי הסירה בתל אביב. זה היה מועדון יוקרתי עם שולחן סנוקר אחד. אבידן ואני היינו מהמרים על המשחק בינינו ומצרפים מהמרים מבין הצופים. אבידן היה שחקן מוערך, שעלה עליי בעשר דרגות לפחות. הוא היה נותן לי מקדמה של עשרות נקודות, טמבלים היו מהמרים עליי, ואז אבידן היה קורע אותי ואוסף את כספי ההימורים, שבהם התחלקנו לאחר מכן. היום קוראים לזה רמאות, אז קראנו לזה "עקיצה". זה היה פעם, היו זמנים.

סנוקר (איור: אורי ליפשיץ)סנוקר (איור: אורי ליפשיץ)

 
3. נשבע לכם שנשבעתי לעצמי לכתוב השבוע מדור בלי להזכיר את המילים קורונה, ביבי, גנץ, בחירות, בג"ץ, אבישי בן חיים, יעקב ברדוגו, הגמוניה, עכוזונים. זה קשה, אבל אפשרי.