פעם פורים היה חג פשוט. הכל היה מסתדר במהירות ובקלות. שמת בנדנה על הראש והפכת לשודד ים אימתני. אחת־שתיים סגרת תחפושת. בלי חנויות יקרות, הוצאות והתחכמויות. שנה אחר כך הורדת את הבנדנה לכיוון העיניים, והופ אתה רפאל צב הנינג'ה. חלפה שנה, הפשלת את הסמרטוט לעבר הצוואר ונהיית בילי הנער, קאובוי שלא כדאי להתעסק איתו. טסו 12 חודשים נוספים, העברת למפרק היד ונבראת מחדש כזמר אדם. ילדות שלמה עם פריט ביגוד אחד היברידי, חסכוני. הנה לכם משק בית יעיל.

מי שממש השקיע מזמנו ורצה לעשות רושם, ארגן מגפיים, גנב סדין מהבית ועף וניתר כסופרמן. היו גם נמרצים פלוס. יצירתיים שעמלו לילות כימים כדי להפציץ במסיבת בית הספר. אספו חודשים פחיות קוקה קולה, הדביקו זו לזו על איזה טייטס ישנים ובבוא העת עשו רונדלים בשכונה כפחית לכל דבר.

מעולם לא הבנתי את הצורך להרשים בחג הזה. בזבוז זמן גמור. אבל אז הגיעה אחותי, שבשנה אחת היממה אותי ושברה שיא כשביקשה להיות בננה. לא פחות ולא יותר. הבית כולו נרתם לפרויקט. עבדנו שבועות ארוכים. גאוות המשפחה עמדה על הפרק, ולא הסכמנו להתפשר על פחות מהפרס הראשון בתחרות תחפושות שהתקיימה בבית הספר היסודי.

לקחנו בריסטולים, צבענו, גזרנו, הדבקנו, הוספנו צהוב ושחור, הידקנו וחוררנו פתחים לרגליים ולראש. באמצע הניסוי המבנה התפרק. לא ויתרנו. חזרנו על הטקס, ובתום שעות מאומצות ומטלות הנדסיות מורכבות, אחותי נדחסה לתוך התחפושת והפכה לפרי בשל, מיוזע וענק.

בעיה אחת אקוטית הרסה את הניסיון: היום המיועד ללבישת התחפושת לווה בגשמים וברעמים, ולמרבה הצער עוד לפני שהיצירה הוצגה באופן הראוי למאסטרפיס מפואר, הקונסטרוקציה נרטבה, קרסה והתמוטטה. בקיצור, הבננה נרקבה.

זה היה בשבילי שיעור לחיים - לא להשקיע בתחפושת מעבר לנדרש. בסוף היא מתכלה ולא נשאר ממנה כלום. רצוי לדבוק בטכניקת הצמצום היעילה בנוסח הבנדנה הנ"ל.

על אף ההחלטה הנחושה, ככל שחלף הזמן הדרישות סביב החג צמחו לממדים לא פרופורציונליים, עד שהיו למפלצת ענקית. פתאום נחתו תחפושות בנות שלושה חלקים מחו"ל, ומסיבות ואירועים התרבו כגרגירי החול, מה שדרש תחלופה, מקוריות וגיוון - שלושה דברים שאני סולד מהם באופן עקרוני.

בנוסף הופיעו מאפרים מקצועיים, מתחפשים מיומנים ובעיקר החלו לפעול הרשתות החברתיות. אלו דפקו הכל סופית. בעידן החדש מי שחס וחלילה מסתפק במלבוש צנוע, מוקע בכמות שלילית של לייקים שמלווה בתגובות מביישות ובפדיחות שייזכרו לנצח במרחב הווירטואלי. שיימינג של ממש.

מילא אני, אדם מבוגר ששם פס על ההתחכמויות ויודע בלבו שלכל פורים יש מוצאי פורים, ושעוגמת הנפש מדלות התחפושת תתפוגג כשם שבאה. לא כך התחושה בגן הילדים של בתי. פורים, כך מתברר, התעצם לא רק בדרישותיו אלא גם בממדיו וצמח מיום וחצי לשבוע שלם. אוי לו לעם שצריך להשתכר לאורך רגעים אינסופיים. בינתיים מדובר בילדים, שלמזלנו רחוקים מעולם האלכוהול, אבל לצערנו קרובים לעולם התחפושות.

השבוע, על פי הוראות מהגן, אשתי ואנוכי הפכנו לעבדים. בכל יום נדרשנו ליצור מלבוש אחר, מפתיע ושונה. אוי לנו אם הילדה לא תיראה מתוקתקת ומרשימה. זה חלילה עלול לשרוט אותה לתמיד. כך הרגשנו.

ביום ראשון ההשראה הייתה "תחפושות מסביב לעולם". מיכאלה חופשה לנערת הוואי, על פי הקריטריונים המחמירים של מה שנמצא באותו רגע בחנות "הפיראט האדום". זה עבר בשלום. הגיע יום שני. הפעם מתחפשים לבעל חיים. מיכאלה חתולה, בתחפושת שנקנתה ב"מקס 20" וכללה זנב ושמלה שחורה. מיאו.

יום שלישי הוא יום הפיג'מות. ברוך השם. זה הקל עלינו מאוד. פשוט לא החלפנו את תלבושתה הלילית. קצת מוזנח, אבל זה מה יש במרתון הקשוח. עייפים ואובדי עצות הגענו ליום רביעי, שבו זכינו לבחור תחפושת אישית. בהתאם לחזוננו, מיכאלה הייתה לפרפר, בעיקר כי קיבלנו בירושה מחברה של אשתי, בעלת סטודיו למחול, כנפיים שנותרו אצלה בבוידעם אחרי שמופע ישן ירד מהבמות. יום חמישי, תענית אסתר ושישי חופש. לא מתחפשים. תודה לאל. יש לנו שנה שלמה לנוח. ואשתי ואני למה נתחפש? די לנו בבנדנה.