כאשר בני גנץ וגבי אשכנזי עשו את המהפך והצטרפו לממשלתו של בנימין נתניהו - חשבתי שאני מתפקע מרוב אכזבה, כעס ותחושה שעבדו עליי. בשלוש מערכות הבחירות בין אפריל 2019 לבין מרץ 2020 הכרזתי מעל כל מסך טלוויזיה, עיתון או תוכנית רדיו מזדמנת כי אני תומך בכחול לבן, וקראתי לכל מי שמאמין שיש צורך חיוני בשינוי במדינה להצביע עבורם. בכל דרך אפשרית ניסיתי לשכנע בוחרים כי זו ההצבעה האחראית ביותר והנכונה ביותר.

אין זה סוד שאינני משתתף פעיל במערכת הבחירות כבעל עניין. אינני חבר בשום מפלגה, אינני מועמד ובהתחשב בנסיבותיי האישיות - גם לא אהיה. התמיכה שלי בכחול לבן לא הייתה מובנת מאליה. לא הייתי מקורב לאף אחד ממנהיגיה. יאיר לפיד ניתק את הקשרים איתי זה שנים. עם משה (בוגי) יעלון לא החלפתי מילה מאז שהכריז כי הימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה היו ספין תקשורתי מושחת לצורכי תמונת ניצחון. חשבתי כי המילים המרושעות הללו היו תגובה נחותה של אדם מריר, שתקופת כהונתו כרמטכ"ל לא הוארכה על ידי אריק שרון. אך יעלון אדם הגון וערכי. אין לי בכך ספק. מנהיג פוליטי - הוא לא.

קראתי בפומבי, למרות הנתק המוחלט בינינו - להצביע בעדם. כמובן, קראתי גם להצביע עבור גנץ ואשכנזי, שאותם הכרתי היטב, אף שלא הייתה בינינו שום זיקה מיוחדת. הייתי כעוס ומאוכזב מהצטרפותם לממשלת נתניהו. השגיאה החמורה ביותר של שניהם הייתה סירובם להוציא מרשימת כחול לבן את יועז הנדל וצביקה האוזר. שניהם אנשי ימין, והיה ברור כי ברגע המבחן הם עלולים לא לתמוך בקואליציה אם הרשימה הערבית המשותפת תצטרף אליה. משום כך, ומשום שהם אנשים שאפשר להאמין להתחייבויותיהם - לא היה להם מקום ברשימת כחול לבן. מדוע התעקשו להישאר ברשימה הזו ולא להצטרף למשל לבית היהודי, או לימינה, זו שאלה שעליהם להשיב עליה. כיצד טחו עיניהם של לפיד, אשכנזי וגנץ מראות שברגע המבחן - הנדל והאוזר לא יהיו איתם?

כאמור, גנץ שגה. כל מה שחששנו לגבי חוסר הניסיון שלו, היעדר הכושר המניפולטיבי - שכל כך שונה מאופיים של רבים בפוליטיקה הישראלית - אכן בא לידי ביטוי במהלך הזה. אבל מה היה קורה אלמלא הצטרפו גנץ ואשכנזי לממשלת נתניהו? איך הייתה נראית המדינה היום? מה היה קורה בשנה האחרונה? כל אורחות חיינו היו עלולים להשתבש ולטלטל את המדינה למצבים אשר לא הייתה מהם, חלילה, דרך חזרה. נחשוב רק על הסיפוח החד־צדדי, למשל. או חס וחלילה על יוזמה צבאית מרחיקת לכת נגד סוריה, איראן או חיזבאללה. כולן מטרות לגיטימיות. בכולן יש איום של ממש לביטחון מדינת ישראל, והן מחייבות היערכות וערנות ברמה גבוהה ביותר. אך בהיעדר מבוגרים אחראיים בממשלה כמו גנץ ואשכנזי, שניהם בעלי ניסיון צבאי וביטחוני לאין ערוך גדולים משל נתניהו - מה עלול היה לקרות, ואיזה מחיר היינו משלמים כמדינה, כחברה, כאנשים - אלמלא היה בממשלה מי שיעצור את ההיסטריקן המבוהל מלהיגרר למעשים מוטרפים?

ומה היה קורה אלמלא מינה גנץ את אבי ניסנקורן לשר המשפטים, ואלמלא היה ניסנקורן איש ראוי, מוצק ונחוש שידע להגן עלינו מפני ריסוק המערכות לאכיפת החוק במדינה? אלמלא גנץ, אשכנזי וניסנקורן - מדינת ישראל הייתה מזמן שונה לחלוטין מכפי שהיא היום, וגם היום, לצערנו, היא שונה מכפי שהייתה צריכה להיות, בגלל הכנופיה בראשות משפחת הפשע מבלפור שהשתלטה עלינו.

ההתלהבות שבה מנסים לרמוס את גנץ איננה מקובלת עליי. אני כועס עליו, הוא אכזב אותי ברגע מכריע שהיה יכול אולי להטות את הכף במערכת הפוליטית. אבל הוא גילה אומץ נדיר בראשית הדרך, כשאף אחד אחר לא היה מוכן לחשוף את החזה שלו ולצאת להסתערות מול "כיתות היורים" של הליכוד והימין הפאשיסטי והמשיחי. הוא גילה נחישות מול נתניהו כראש ממשלה חליפי – וספג את כל האש של הגורמים הקיצוניים והמופקרים שעליהם מתבסס שלטונו של ביבי, בלי למצמץ ובלי לסגת מהמתחמים שמגינים על חיינו ועל ערכינו בארץ הזאת.

במקום לנסות לרסק את מה שנשאר מגנץ, הייתי ממליץ לכל הטהרנים ושומרי המוסר לרכז את הכוחות כדי לבלום את עליית שותפיו הפאשיסטים של נתניהו, המאיימים להגיע לראש ההר. בעוד רבים עסוקים בלהסביר לנו כמה אכזב גנץ את בוחריו, מתעתע בנו נתניהו עם שותפו החדש איתמר בן גביר (כהנא), בצלאל סמוטריץ', נערי הגבעות והבריונים ברשימת הליכוד לכנסת. מחר הם עלולים להיות בעמדות מפתח שלטוניות.

סמוטריץ' ובן גביר (צילום: פלאש 90)סמוטריץ' ובן גביר (צילום: פלאש 90)

כל גבול וכל מה שהוגדר אי־פעם כקו אדום בחיים הציבוריים שלנו – הולכים ונחצים בימים אלה. מי ששחרר למעלה מאלף רוצחי חמאס כדי לקבל את גלעד שליט והפר את כל ההתחייבויות שנתן אי־פעם - לא לנהל מו"מ עם טרוריסטים "שדם ילדינו" (כהגדרתו) על ידיהם - עכשיו התרסק לחלוטין במבצע החילוץ האומלל של ד', אישה שהחליטה שהיא מעדיפה לחיות בסוריה עם מי שאהבה נפשה, לדבריה.

ההתרפסות בפני הרוסים, המחיר הגבוה ששולם כדי לספק חיסונים לסוריה, על חשבוננו (לפלסטינים לא; אך לסורים – כן), החשאיות הדרמטית, החתמת כל שרי הממשלה על טופסי סודיות מיוחדים, השיחות עם ולדימיר פוטין, שליחת ראש המועצה לביטחון לאומי לרוסיה, פעם ועוד פעם, במטוסים פרטיים, ההצעה לשחרר אסירים ביטחוניים כלואים ולשגרם לסוריה אף שאינם רוצים בכך - כל זאת כדי לחלץ מי שהתנדבה לעבור את הגבול מרצונה ומבלי שיש חשש שתסגיר סודות צבאיים?

צריך להיות היסטריקן קליני כדי לעשות את כל זה, או שצריך להסתיר משהו מאוד מטריד, שיכול היה לפענח את המוטיבציה של נתניהו לעשות זאת מלכתחילה. ובמיוחד שצו הצנזורה מנוצל לרעה כדי להסתיר מה באמת קרה.

הסיפור הזה הוא רק רמז למה שצפוי היה להתרחש במדינה בשמונת החודשים האחרונים, אלמלא היה גנץ ראש ממשלה חליפי, וזה מה שצפוי לנו אם בתקופת הביניים שבין הבחירות ובין הקמת ממשלה חדשה, בראשות מישהו אחר יש לקוות, גנץ לא יהיה כדי לשמור ולחסום.
ברור כי הכל עשוי היה להיות אחרת, לו הנדל והאוזר היו מוכנים להצביע על הצעת החוק שהייתה מונעת מנתניהו את המשך שלטונו. אך הכל היה יכול להיות אחרת אם גנץ ואשכנזי היו משאירים את נתניהו בממשלת מעבר כשהוא לגמרי עצמאי, וביכולתו להשתולל ולנפץ את כל מה שחשוב ויקר לכולנו.

אז תעזבו כבר את גנץ. יש הרבה דברים יותר חשובים מאשר להתעלל באיש ההגון הזה, בעת שהוא נאבק כדי לחסום את יכולתו של הנוכל מבלפור להמשיך במעלליו.

[email protected]