לטור המלא של אלון בן דוד:

במערכת הבחירות העשירית שלו שינה בנימין נתניהו את גבולות המערכת הפוליטית: הוא הגדיל את הכנסת. במשך העשור האחרון מטרת המשחק הפוליטי בישראל הייתה להשיג רוב של 61 מתוך כ־105־110 ח"כים. 10־15 חברי הכנסת הערבים לא נספרו כלגיטימיים להשגת רוב. בחיבוק שלו לרע"ם הכשיר נתניהו את חברי הכנסת הערבים באשר הם והרחיב את קווי המגרש. ייתכן שהפוליטיקאי המשוכלל והמתוחכם ביותר שהיה כאן, עשה טעות שתגזור את עתידו.

"בלי חירות ומק"י", האמירה הוותיקה של בן־גוריון, הפכה ברבות השנים ל"בלי הישענות על המשותפת", והכתיבה למעשה רוב נדרש של כ־60% להרכבת ממשלה: 61 חברי כנסת מתוך 105. גם יצחק רבין העדיף ב־1992 שלא להישען על תמיכת המפלגות הערביות, והשיק את ממשלתו רק אחרי שצירף את ש"ס והבטיח רוב יהודי מוצק של 62 ח"כים. המוסכמה שלפיה ממשלה היא לגיטימית רק אם היא נשענת על רוב יהודי העניקה יתרון מובהק לגוש הימין.

נתניהו הוסיף למוסכמה הזאת גם את ברית הברזל עם החרדים, ויחד הם הנציחו את שלטונו. כלומר מכל חפיסה של 120 יצאו מהמשחק 15 קלפים ערבים, והדילר חילק לנתניהו 15 קלפים חרדים. כשיש רק 90 קלפים בחפיסה, לנתניהו הספיקו 46 כדי לזכות ברוב – למתנגדיו אפילו 62 לא הספיקו. אבל ברגע שנתניהו העניק לערבים את תעודת הכשרות, טרף שאפילו הנדל והאוזר לא הצליחו לבלוע, הוא שחק את היתרון הזה.

הבחירה שלו לכרות ברית דווקא עם הסמן הקיצוני הערבי – נציגי האחים המוסלמים בכנסת – מכשירה את הנציגים המתונים יותר של המגזר כתומכים לגיטימיים לכל ממשלה עתידית. הרי אלה וגם אלה, מנסור עבאס כמו אבתיסאם מראענה, לא עומדים בצפירה. אם נתניהו יכול להישען על תמיכתם של נציגי התנועה האסלאמית, גם סער ולפיד יכולים להיעזר בתמיכת המשותפת. במאמץ הנואש שלו להבטיח גוש של 61, הכשיר האשף הפוליטי גם את הגוש שעומד מולו.

ממליך המלכים של הבחירות הקרובות, נפתלי בנט, שומר בתבונה את הקלפים שלו קרוב לחזה. כל כושר המיקוח שלו תלוי בכך שלא יתחייב עכשיו במי הוא תומך לראשות הממשלה. בכל תוצאה בנט יהיה הגרוש שחסר ללירה לכל אחד מהגושים. גם אם יתכווץ לבסוף לנתון חד־ספרתי, הוא יוכל לתבוע ולקבל תפקיד של ראש ממשלה ראשון בממשלה עם סער ולפיד. אפשר להניח שבנט וגם שקד כבר מרשים לעצמם לדמיין בערגה את הרגע שבו יוכלו להיפרע מהמשפחה המתעללת.

אבן הנגף בתרחיש הזה נותרה בני גנץ, שנהנה בימים האחרונים לטבול באמבטיות מבושמות של סקרים מטעם. מה שצריך להטריד את גנץ הוא לא רק השאלה אם יעבור או לא את אחוז החסימה וכמה קולות ילכו לאיבוד – אלא גם הידיעה שבסוף יגיעו תוצאות האמת, והן שיחשפו אם הוא האיש שנתן לנתניהו את ממשלת החלומות. אחרי כל מה שחטף בשנה האחרונה, על מעשיו ועל מחדליו, גנץ צריך לשאול את עצמו אם הוא מוכן להירשם בהיסטוריה כמי שהעניק לנתניהו את החסינות המיוחלת.

הארנק הפתוח

גנץ, כמו שאר שרי הממשלה, תמך בעסקה המפוקפקת להחזרת המטיילת ההרפתקנית מסוריה. וכי מי יכול להתנגד להחזרת צעירה ישראלית מארץ אויב הביתה? לנתניהו זאת הייתה הזדמנות להראות לביידן שגם בהיעדר טראמפ – עדיין יש לו פוטין. איש משריו לא העז לתהות מדוע ישראל מעמיקה את החוב שלה לנשיא הרוסי ומקבעת את הדפוס שתשלם דמי חסות עבור כל מבריחת סמים או מי שבחרה מרצונה להסיג גבול למדינת אויב.

ראש הממשלה בנימין נתניהו על החזרת הישראלית שחצתה לסוריה

כשהסכים ראש הממשלה המנוח אריאל שרון למחיר הגבוה עבור החזרת אלחנן טננבאום מידי חיזבאללה, הוא גם החזיר את גופות שלושת חטופי הר דב והיה לו תירוץ נוסף – סוחר הסמים היה גם אל"מ במיל' והחזיק בסודות צבאיים משמעותיים. עבור נעמה יששכר כבר שילמה ישראל בנדל"ן שהעניקה לרוסיה בירושלים, ועבור המטיילת הנוכחית כבר נדרשנו לשלם במזומן. על פי הדיווחים, יותר ממיליון דולר מכספי המסים שלנו מממנים עכשיו חיסונים לאנשי הנשיא הסורי אסד.

שלא כמו טננבאום, שהובל בכחש לעסקת סמים במפרץ – המטיילת הנוכחית בחרה מרצונה החופשי לחצות את הגבול. היא גם לא הביעה חרטה על המעשה בחקירה שלה. הלב היהודי החם שלנו מתקשה לשאת את המחשבה שצעירה משלנו תהיה שבויה בכלא הסורי, ומיהרנו לפתוח את הארנק. נתניהו לא זכה כאן אפילו בהזדמנות צילום. ומה נסכים לשלם בפעם הבאה שתתחשק לה הרפתקה בלבנון?

כמדינה ריבונית חזקה ישראל צריכה להתחיל להיגמל מהמנהג לשלם דמי חסות בעבור כל פושע או מטורלל שחפץ בהרפתקה במדינה אחרת. יש כאן מסר פגום ברמה הערכית והמוסרית. מי שעוסק בסמים צריך לדעת שהוא ורק הוא יישא באחריות למעשיו, ומי שרוצה לטייל במדינת אויב ייאלץ לעמוד לגורלו לבד. אחרת – המחיר רק ילך ויאמיר.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13

tguvot@maariv.co.il