אם צריך לקחת את חמשת פרקי סדרת הדוקו "שופטים בשר ודם", המשודרת בכאן 11 (הפרק השלישי ישודר השבוע), ולזקק מהם רגע אחד שמלמד יותר מכל על מי שחורצים גורלות, ומעצבים במידה רבה את החברה הישראלית - זה הרגע שבו מתבקשים גמלאי בית המשפט העליון להתייחס לפסק הדין שאישר את תוכנית ההתנתקות. עשרה שופטים דחו אז את עתירותיהם של תושבי גוש קטיף, שביקשו למנוע את הרס יישוביהם. שופט אחד - אדמונד לוי, בדעת מיעוט - ביקש לקבל אותן.
מה אתם חושבים על פסק הדין של לוי? שואל את השופטים יוצר הסדרה נפתלי גליקסברג. והם? טיפת אחת של כבוד הם לא רוחשים לעמיתם המנוח ולפסיקתו. אשר גרוניס מתחמק ממתן תשובה. יצחק זמיר מסביר שההחלטה של לוי הייתה "יותר מסה חברתית מאשר פסק דין". ואהרן ברק, כדרכו, מתעלה על כולם. "אני חושב שפסק הדין של אדמונד לוי הוא פוליטי", הוא קובע. ומה לגבי פסק הדין שלו ושל חבריו? "פסק הדין שלנו לא היה פוליטי". חד וברור. מי שפוסק כמוני, שוקל שיקולים משפטיים. מי שפוסק אחרת ממני, שוקל שיקולים פוליטיים.
הסדרה הזו, כמעט כמו כל ראיון שמעניקים בשנים האחרונות שופטי העליון בדימוס, היא פיגוע הסברתי עבורם. אם בפסקי הדין שלהם אנחנו מקבלים אותם נקיים, מהוגנים, ושקולים, ואין לנו באמת מושג מה מתחבא שם בפנים - כשהם יושבים מול המצלמה, הכל יוצא החוצה. הזחיחות, ההתנשאות, היוהרה, הניתוק, והבוז הגדול לכל מי שרואה את העולם באופן שונה מהם.
רגע לפני שניכנס לפרטים, צריך לומר כמה מילים על יוצר הסדרה, נפתלי גליקסברג. כל הרגעים המעניינים של הסדרה הזו לא באים בזכות גליקסברג, אלא למרות. גליקסברג יצא לדרך בניסיון להגן על מושאי ההערצה שלו. הוא לא באמת שואל שאלות. הוא לא באמת מקשה. הוא לא באמת רוצה לעמת את השופטים עם הטענות שנשמעות כלפיהם מצדו של ציבור שהולך וגדל. גליקסברג יושב מול מי שהוא כינה בראיון רדיופוני "המופלאים", כמו נער צעיר התולה עיניים מאוהבות בנערה שהייתה כל השנים מושא חלומותיו.
"שמת לב שאוחנה לא מופיע בסדרה?", הוא שואל את איתי שטרן שראיין אותו ל"הארץ". "יש אנשים שלא צריך לתת להם במה. בעיניי, הוא לא בשיח". כששטרן שואל אותו מדוע לא עימת את המרואיינים שלו עם שורת ניגודי העניינים של השופטים, שנחשפה כאן בטור הזה, לגליקסברג יש תשובה ברורה. "לא עניין אותי לעסוק בזה. אני מרגיש שחלק מהאנשים שאחראים למלאכת הרדיפה של ליאת בן ארי והפרקליטות, המוטיבציה שלהם היא לא דאגה לחברה הישראלית או לחברה יותר צודקת. המוטיבציה שלהם היא לערער את אמינות המערכת, וזה לא מעניין אותי". גליקסברג, אם לסכם, יצא להכין סרט תעמולה שיוציא היטב את השופטים, והם - עם לשונם המשתלחת - קלקלו לו.
אני ואפסי עוד
יש הנחת יסוד שעוברת כחוט השני בסדרה הזו: הקרב בין בית המשפט העליון לבין נבחרי הציבור הוא קרב בין טובים לרעים. בין יפים למכוערים. השופטים מוצגים כמי שמנסים לתקן את החברה. הפוליטיקאים - אינטרסנטים, תחמנים, תוקפנים, נרפים – כמי שמבקשים לחרב אותה. אם יש משהו שאי אפשר לפספס בסדרה, זהו הזלזול העמוק שרוחשים שופטים רבים לעבודתם של חברי הכנסת ולחקיקה שהם מוציאים תחת ידם. "בכנסת מתקבלים חוקים ברוב אקראי, בנוכחות דלילה", מסביר השופט יורם דנציגר. "לבוא ולהגיד שכל מעשה חקיקה הוא בעצם מייצג את ההשקפה של הציבור במלואו, ולכן רק בגלל זה - אל לכם השופטים להתערב? זה ממש לא עושה עליי רושם".
בואו נפרק רגע את המשפט המדהים הזה. נניח בצד את הבוז שרוחש שופט בית המשפט העליון להליך שבו נבחרי הציבור מעבירים חוקים. אבל להגיד ש"בכנסת מתקבלים חוקים ברוב אקראי, בנוכחות דלילה"? כמה חוסר מודעות צריך אדם - שכיהן במוסד שלא פעם חורץ גורלות ברוב של שניים נגד אחד - כדי לדבר על "רוב אקראי"? ובכלל, כש"רוב אקראי", נניח של 30 ח"כים, מקבל החלטה, זה אחרי ש־90 אחרים קיבלו את ההזדמנות להצביע, ובחרו להימנע מכך. גם הם חלק מההליך. מנגד, כששלושה שופטים פוסקים דין, 12 האחרים לא יכולים להתערב, גם אם מאוד ירצו וגם אם הם משוכנעים שמדובר בפסיקה מופרכת.
אגב, חשוב להזכיר לדנציגר שהעניין הזה של "רוב אקראי, בנוכחות דלילה", כתירוץ לפסילת חוק, מתנגש קצת עם המציאות. חוק ההסדרה, שנפסל בבג"ץ, עבר בכנסת ברוב של 60 נגד 52. חוק המסתננים האחרון שנפסל, עבר ברוב של 56 מול 28. חוק הגיוס, שנפסל גם הוא, התקבל ברוב של 65 נגד 1. ואלה רק דוגמאות. ובכלל, בפעם הבאה שנשיאת בית המשפט העליון תדבר על ההתקפות על הדמוקרטיה, כדאי יהיה להזכיר לה איך מדברים אנשיה שלה על ההליך הדמוקרטי. הדוגמה הרעה מתחילה מהם.
דיברנו על זלזול מתנשא של השופטים בכל מה שנוגע בהליכי החקיקה של הכנסת? אל תפספסו את הפרצוף מלא הבוז של דורית ביניש, כשהיא שומעת את שמו של שר המשפטים לשעבר, חתן פרס ישראל לחקר המשפט - פרופ' דניאל פרידמן. כשגליקסברג מזכיר לה ש"אף אחד לא חולק על התמחותו בתחום מסוים של עולם המשפטים", היא מגיבה מיד ב"כמו שאמרת. בתחום מסוים". ביניש הייתה יכולה לנהל ויכוח ענייני עם פרופ' פרידמן. לטעון שהוא שוגה בהשקפתו. אבל למה לעשות את זה, אם אפשר פשוט לזלזל בו, ולהציג אותו כמי שמתמחה רק "בתחום מסוים"?
הזכרנו שופטים מתנשאים? תראו מה אומר השופט אליהו מצא על חברי הכנסת: "הפוליטיקאים שמותחים ביקורת על בית המשפט העליון השכם והערב, בחיים שלהם לא קראו פסק דין של בית המשפט העליון מההתחלה ועד הסוף". אני ואפסי עוד. אם מישהו חולק עליי, זה ברור שהוא לא קרא כלום.
מטען ערכי
יש רגעים בסדרה שאתה לא לגמרי משוכנע שהאנשים האלה, שיושבים בעליון, נפגשו פעם עם המציאות. "שר חי פחות בתוך עמו מאשר שופט", מוציא זמיר מפיו את המשפט הלא ייאמן הזה, וגם מסביר: "השר נוסע, ויש לו את המזכירה והדובר והנהג. את כל זה אין לשופט. שופט קם בבוקר, כמו כל אדם, נכנס למכונית שלו, עומד בפקקים, והולך לסופר לקנות, אם אשתו שולחת אותו. החברים שלו, זה החברים שהיו תמיד. הוא לא שונה מכל אדם אחר". מה אפשר לומר מול הניתוק הזה? יש מישהו שחושב שפרופ' יצחק זמיר "חי בתוך עמו" יותר מאמיר אוחנה, מדודי אמסלם, ממירי רגב, מנפתלי בנט או מאיציק שמולי?
אתם מכירים את הניסיון החוזר ונשנה של השופטים לשכנע שהם לא מערבים את דעותיהם האישיות בפסיקה? שאין להם דבר לבד מהחוק? לא מכבר שאלתי את אליקים רובינשטיין איך יכול להיות שמתוך שבעת השופטים שדנו בסוגיית פתיחת המרכולים בשבת, חמשת החילונים חשבו שצריך לפתוח, ושני הדתיים פסקו שלא. האם לא ברור שהשופטים מביאים אל המשפט את תפיסת עולמם הפרטית? האם יכול להיות ששני השופטים הדתיים בהרכב לא הבינו את החומר שנלמד בפקולטה?
רובינשטיין טען שנושאי דת ומדינה הם הנושאים היחידים שבהם הרקע של השופט משפיע על פסק הדין שלו. גם זמיר טוען כך. "... תחום הדת והמדינה הוא תחום יחיד ומיוחד במינו, שבו להשקפת עולם של שופט יכולה להיות השפעה", הוא אומר בסדרה. נו באמת, זה רציני? האם יכול להיות שרק בנושאי דת השופט מכניס לפסק דינו את עולם הערכים שלו ואת תפיסותיו מבית, ובשאר הנושאים לא? האם יכול להיות שיש לשופטים מנגנון שכזה, היודע להפריד? האם כששופט מונע הריסת בית של מחבל, זה לא נובע מהשקפת עולמו, ולאו דווקא המשפטית?
איילה פרוקצ'יה שמה את הדברים על השולחן באופן ברור. "אין ספק שהמטען הערכי של כל שופט בא לידי ביטוי". כמוה, סבור כך גם השופט צבי טל. "לשאלה ערכית אתה מביא את כל התרבות שלך, ואת כל החינוך שלך, ואת כל הערכים שלך". רגע, אם כך הדבר, ואם כל שופט מביא איתו לבית המשפט את כל עולם הערכים שלו, והחינוך שלו, וההשקפות שלו, האם לא נכון יותר לבדוק מראש את עמדותיהם של השופטים, כדי לוודא שהשורה התחתונה לא סוטה בענק מזו של הממוצע של החברה הישראלית?
נכון, לכל השופטים יש דעות, אבל אם תשאלו את גליקסברג, רק אצל חלק מהם הדעות האלה אמורות להפריע. איזה חלק? אלה שנראים כמו טל. "אני לא מבין איך אדם דתי כמו השופט טל הלך להיות שופט", אמר גליקסברג ל"הארץ". "אתה אדם אורתודוקסי, חרד"לי, למה הלכת להיות שופט?". יש לו, ליוצר הסדרה, גם תשובה, מלאת בוז. "זה נורא נעים להיות שופט. יש משכורת טובה, זה מעמד. אחלה דבר שבעולם. הפיתוי הוא ענק, אבל אני חושב ששופט דתי לא יכול באמת להיות שופט במדינת ישראל". הבנתם? בניגוד לכל אותם שופטים שגליקסברג מעריץ, שבחרו במקצוע מתוך תחושת שליחות, צבי טל בחר במקצוע הזה רק משום ששיש בו "משכורת טובה" ו"מעמד".
לב רחום וחומל
בואו נדבר רגע על ההתנתקות. לפני כמה שנים ראיינו ברדיו, אסף ליברמן ואני, את השופט אליהו מצא. זה היה אחרי שבג"ץ פסל את אחד מחוקי המסתננים. מצא הסביר אז שבג"ץ חייב לעמוד על המשמר, משום שלעתים חקיקה של הכנסת עלולה לפגוע בזכויות האדם.
הזכרתי לו שאחת החקיקות הפוגעות ביותר בזכויות אדם הייתה זו שבה החליטה הכנסת להרוס עם שופל את בתיהם של 10,000 איש שלא חטאו ולא פשעו, ולעקור אותם ממפעל חייהם בגוש קטיף. דווקא שם, הערתי לו, אותו בג"ץ, מגן זכויות האדם והמיעוטים, בחר להיכנס לשופל יחד עם ראש הממשלה. איפה הייתה אז ההגנה על זכויות האדם, שאלתי. למצא היה הסבר מוזר. "זה היה אקט פוליטי שהיה מקובל על רוב חלקי הציבור. רוב חלקי הציבור תמך במהלך של אריאל שרון לפנות את גוש קטיף וצפון השומרון...".
"נו", שאלתי, "ואם הרוב תומך בהריסת ביתו של המיעוט, זה מכשיר את זה מבחינתו של בג"ץ?". "זה היה אקט פוליטי מובהק, ובית המשפט העליון בדרך כלל איננו מתערב בחקיקה שיש לה אופי פוליטי מובהק", השיב מצא. צריך לצפות בפרק האחרון של "שופטים בשר ודם", כדי לראות איזה סיפורים מספרים לעצמם שופטי העליון, כשהם מבקשים להסביר לאן נעלמו דאגותיהם לזכויות האדם, כשהם השלימו, כמעט כאיש אחד, עם מחיקתו מעל פני האדמה של חבל ארץ. "יש כללי ריסון שיפוטי מאוד־מאוד עוצמתיים כשמדובר בעניינים שהם מדיניות מובהקת", נזכרה פתאום פרוקצ'יה שבית המשפט חייב לשמור על איפוק כשהוא מתערב בהחלטות הכנסת. "זו החלטה מדינית מובהקת, השיקולים הם שיקולי מדיניות", הסבירה גם ביניש.
פרוקצ'יה, אגב, לא מוכנה לתת הכשר של לגיטימיות, לא רק לטענותיהם המשפטיות של תושבי גוש קטיף, שבחתימת ידה נהרס ביתם. יש לה בעיה אפילו עם המחאה שלהם. "צריך להבין ולחזור לאטמוספירה ולאירועים שהיו באותה תקופה, ולחשש הגדול שניסר כל הזמן מניצנים של מרי אזרחי", היא מסבירה. "ולא היו רק ניצנים של מרי אזרחי, היה מרי אזרחי אמיתי". שמעתם? היה כאן מרי אזרחי אמיתי. זו הבעיה היחידה שמזהה פרוקצי'ה באירוע הזה. לא את מערכת המשפט שעצרה כאן אלפי מפגינים בסיטונות, רובם המכריע בלא שום עילה. לא את הארכות המעצר הקבוצתיות שבוצעו, כאילו אנחנו במדינת עולם שלישי. מרי אזרחי, מצדם של מי שנישקו את המזוזה ועלו על האוטובוסים בדרכם לעתיד לא ברור. זה מה שהיא זוכרת מהימים ההם.
ואם חשבתם, על רקע אישור תוכנית ההתנתקות, שלבם של השופטים גס בזכויות הפרט באופן כללי, חשוב שתראו את המשכו של הפרק הזה. שם, כשתוואי גדר ההפרדה מתברר ככזה שעלול לפגוע ברקמת חייהם של הפלסטינים, מתגלה הלב הרחום והחומל שלהם. "נכון שהצבת הגדר התבססה על שיקולים צבאיים ובית משפט לא מתערב בשיקולים צבאיים", מסביר אליהו מצא, "... אבל ראינו שחור על גבי לבן במפות, שאפשר היה להציב את הגדר הזו שתהיה אפקטיבית מבלי לפגוע בזכות של הפלסטיני המסכן ללכת לעבד את השדה שלו".
"בוא נניח שילדים קטנים צריכים לקום בבוקר בכפר מסוים", מסביר גם דנציגר ברגישות גדולה, "ומשך הזמן שלוקח להם להגיע לבית הספר שלהם, זה לא הזמן של עשר דקות הליכה אלמלא הגדר, אלא הם צריכים ללכת לפתח בגדר שנמצא 8 עד 10 קילומטר מהכפר... וזה נורא... הנזק והסבל שנגרמים לאנשים שלא אשמים בשום מעשי טרור... אנשים שרוצים לחיות את החיים שלהם".
כלב שנושך את אדונו
עוד מילה אחת, לקראת סיום, צריך להגיד על שני אנשים, שהסדרה הזו מחדדת עד מאוד את יכולת ההבחנה ביניהם. הנשיא לשעבר אהרן ברק מזה, והנשיא לשעבר אשר גרוניס מזה. הקרב ביניהם, וזה בולט מאוד, איננו קרב של אקטיביזם מול שמרנות. זהו קרב של יוהרה מול צניעות. בעוד ברק מתפלל בכל בוקר שכמה שיותר עתירות, בכמה שיותר נושאים, יוגשו אל שולחנו, כדי שיוכל להשתמש בהם על מנת ללוש את החברה הישראלית ולעצב אותה לפי תפיסת עולמו, מייחל גרוניס שכל חלקי החברה יסתדרו ביניהם, ואיש לא יבקש את התערבותו, מקום שבו הוא אינו חייב להתערב. בעוד ברק מסתכל על הכנסת מלמעלה, גרוניס מכבד אותה.
העמדה הזו של גרוניס מתבטאת בוויכוח יפהפה בינו לבין ביניש, סביב פסילת חוק טל ועניין הפטור מגיוס לבחורי הישיבות. אם החלטת הכנסת היא החלטת הרוב, מסביר גרוניס, והכנסת פטרה את בחורי הישיבות משירות, זה אומר שהרוב בחר להעניק פריבילגיה למיעוט. "ולטעמי, תפקידו של בית המשפט אינו להגן על הרוב מפני עצמו. תפקידו להגן על המיעוט". ביניש, שבניגוד אליו פסקה בעד ביטול חוק טל, העדיפה להתחפש לפרשנית פוליטית. נכון, היא מסבירה, שהכנסת מבטאת את הרוב ובחורי הישיבות הם המיעוט, אבל מדובר ב"מיעוט חזק מאוד". מי החליט שהמיעוט הזה חזק יותר ממיעוט רגיל? השופטת כמובן.
"משווים את היחס שבין בית המשפט לבין הציבור, ליחס שבין כלב לאדוניו", מעניק זמיר דוגמה נאה, שראוי לסיים איתה. "כלב נוטה לרוץ לפני אדוניו, אבל מפעם לפעם הוא נעצר ומסתכל אם לא נוצר מרחק גדול מדי. אם לא איבד את אדוניו. צריך לשמור על הקשר, הוא יכול קצת ללכת קדימה. זה מה שבית המשפט משתדל לעשות. קצת לקדם את החברה". אם לשפוט לפי מה שראיתי ב"שופטים בשר ודם", אנחנו נמצאים כרגע בשלב שבו הכלב לא מפסיק לנשוך את אדוניו.