וואללה התגעגעתי. תשעה שבועות חלפו מאז הפעם האחרונה שבה נפגשנו מעל גבי הטור הזה. פרק זמן קצר מכדי לייצר נוסטלגיה, אבל ארוך מספיק עבורי בכדי לחוש כמי ששב אל שכונת ילדותו, ולתת לרגליים להוליך אותי מעצמן ברחובות המוכרים, אף על פי שחלק מהפרצופים מסביב קצת חדשים.
לא מעט קצף מחיתי מעל שפתיי כשהתיישבתי לכתוב את הטור הזה. חודשיים הם זמן מספיק כדי לאגור דברים שאני מוכרח לחלוק עמכם, כמו למשל מה אני חושב על אבתיסאם מראענה או ארז דריגס (וזה עוד רק ב־א'!), אבל במקום להתפרץ בסערה אל הקפה הכי נעים של השבוע, זה של שישי בבוקר, החלטתי לנשום עמוק, לספור עד עשר ולתת לכם דקה להתרגל אליי שוב.
שניקח את הדייט הראשון שלנו למקום נעים כמו חוף הים? כשחליתי בקורונה בקיץ וריאותיי איימו להתפקע, החלטתי שכאשר אחלים אשוב לשחות. במשך קרוב לחודש שחיתי בתדירות מתמכרת של חמש פעמים בשבוע, ואז, בערב ראש השנה, הוטל הסגר השני ובריכות השחייה הפסיקו לפעול. נאלצתי להחליף את הבריכה בים. אותו הים נמצא במרחק של קילומטר בלבד מביתי ועל כן היה חלופה מצוינת גם בעת הסגרים, שורד מול כל ההגבלות.
תקראו לי ביטניק (כלומר, אם אתם בני 80 ומעלה), אבל יש משהו בשחייה בים הפתוח שהופך אותך לאדם טוב יותר, למשל רגישות לניואנסים הקטנים של מזג האוויר, או הסמול־טוק שמתפתח עם "הקבועים" לאמור: "נו, איך הים היום?" - "וואללה טריקי, אחי, תיזהר מהזרם ליד השובר, מעיף אותך דרומה" (משפט שככל הנראה היה עושה רושם גדול יותר לולא הייתי מחובר למצוף בצבע לימון זרחני שרכשו עבורי הילדים כדי לסמן לכרישים תועים היכן בדיוק נמצא הבופה).
אט־אט אתה, כלומר אני, מתחיל לזהות פרצופים קבועים: מכורים לשמש, למטקות, לשאכטות ולפריסבי, להכיר את בעלי הכלבים שאוהבים את שטח ההפקר בין שתי תחנות ההצלה ולהתמכר לתחושה הכי נעימה בעולם: זיו השמש החורפית שמייבשת, בתחושה שאין נעימה ממנה, את מי הים, מותירה על העור כתמי מלח זערוריים.
אולי תתפלאו, אבל הנכס הגדול ביותר שהכניסה לחיי השחייה הוא דווקא הפחד: יראת הכבוד שמתעוררת בי כשהגלים מלחכים את כפות הרגליים, פחות מהקור של שיא החורף ויותר מההבנה שלפיה ברגע שהגוף מופקד בידי הגלים, הופך אפילו לווייתן שכמוני לדג רקק, פיון בידי כוח אדיר ממני. כנראה שגם כופרים כמוני זקוקים לרגע של חסד בדמות התבטלות מוחלטת בפני הבריאה. כי מרגע שזינקת אל המים, מתעלם מדקירות הכאב של הקור שממנו אין מפלט אלא בחתירה מהירה, אתה נתון לחסדיו של הים.
ויש עוד דבר שיודע כל מי שפוקד מדי יום את החוף: לא צריך להיות ירוק בנשמה כדי להכיר בכך שבמו ידינו אנחנו הופכים את המפלט האחרון הזה לבור ספיגה. זה מתחיל בימי גשם שבהם מרימה עיריית תל אביב ידיים מראש, מסבירה לכל מי שרק מוכן לשמוע ש"מדובר באירוע חריג". חריג ממש כמו המניין הסלקטיבי של ימי הגשם מעל אצטדיון בלומפילד, זה שבעטיו נמנעה הקמת מחסה מהגשם מעל לראשי הצופים. איזה מזל יש לנו שהבדיחה המקומית הזאת נכשלה מלהפוך לבעיה לאומית!
ואלה לא רק השפכים שמוזרמים לים: גם בלי כתבות על צבים מכוסי זפת, אני יכול לספר לכם שיש ימים שבהם יוצאים מהמים עם עור מעקצץ, כמו צריבת מדוזה באמצע החורף, זכר לאיזה כימיקל שהושלך הימה מאונייה חולפת. לא צריך להיות מחבק עצים כדי להתבאס, די לי להיזכר בסיפורים של אבי על שלהי שנות ה־20: על צבי הים הענקיים בחוף המושבה הגרמנית בחיפה, שעליו נבנה נמל חיפה, או על השבתות על גדות הקישון, היכן שניצבים כיום בתי הזיקוק, איך היה מתגלגל מהגדה אל המים הצלולים שמהם ניתן היה אף ללגום. אפילו אני, שבגרתי כבר עת הולבשה הארץ "שלמת בטון ומלט", כמילותיו של אלתרמן, זוכר טבע אחר בחיפה של שנות ה־70, עם מה שנראה בעיני הילד שלי כיער עד בין קריית הטכניון לאוניברסיטה. אכן יער עד, עד שמישהו גילה את הפוטנציאל הנדל"ני שלו.
אני פעיל סביבתי קטן מאוד, אבל קשה שלא לשים לב לכך שאינטרסים כלכליים של מעטים מקלקלים את מה שהיה מפלטם הירוק (או הכחול) של רבים. השבתות החיפאיות של ימי ילדותי - עוד בטרם הותר לי לנסוע לבדי בשני אוטובוסים לקריית חיים, כדי לחזות מקרוב בהפועל חיפה - התמקדו בשיטוטים בפאתי הג'ונגל ההוא. לא הייתי ילד טבע, אבל ידעתי להבדיל בין קידה שעירה לסירה קוצנית או בין פטריית מאכל לפטרייה רעילה, ממש כשם שאבותינו ידעו לתקוע דיבל בקיר או לתקן בעצמם ברז שדלף.
כך אני שוחה ומתגעגע. ממילא כשאצא לא יבחינו מבין הטיפות בדמעה של געגוע.