הסיפור הטרגי של לוחם גבעתי ניב לובטון, שהתאבד לאחר ניסיון לגייסו כמקור של מצ"ח, הזכיר לי אירוע מימי השירות הצבאי שלי לפני כ־25 שנה, כשזומנתי לחקירה אחרי שנמצאו סמים אצל אדם שהיה מקורב אליי.

הייתי חייל סולידי לחלוטין. רב"ט בחיל הקשר בשירות סטנדרטי. סדירניק ממוצע. פתאום נקראתי בלי הסבר למשטרה הצבאית. העניין נחת עליי משום מקום. עד שנעצר, לא היה לי מושג לגבי המעללים של אותו אדם.

בהתאם לזימון הטלפוני, הגעתי בשעות הבוקר לאחד ממוקדי מצ"ח באזור המרכז ובתום בירור קצר הורו לי להמתין על ספסל מחוץ למבנה. בתחילה נראה היה לי שזו בדיקה שגרתית. הרי אין לי מה לספר או להסתיר. התחלתי להבין עד כמה עמוק הבוץ שאליו נקלעתי רק כשחייל אחר, כפות באזיקים, עבר לידי מלווה בכמה חיילים והפטיר: "אל תודה בכלום".

גם אם רציתי, לא היה לי מידע למסור. לא עישנתי סמים קלים או כבדים. צריך לומר שבאותם ימים ההתייחסות במדינתנו למריחואנה הייתה סבלנית הרבה פחות מהיום. עישון חשיש ונפס, לסוגיהם, נחשב לעניין מפוקפק: בוהמייני במקרה הטוב ומכתים במקרה הרע.

הדברים של אותו עציר טלטלו אותי. לא הבנתי מה רצה. אולי הוא קשור לחקירה בדרך מסתורית? לאט־לאט החלה לחלחל התחושה שמשהו לא טוב ממתין לי בבניין. עצירים נוספים חלפו על פניי. הם נראו מרוטים, מלוכלכים ובעיקר נטולי כבוד. התחלתי לחשוב על ההשפלה במאסר.

הסיפורים ששמעתי על הכלא הצבאי צפו. פשפשים, נטילת החופש, אלימות בין עצירים ואובדן צלם אנוש היו חלק מהנרטיב. והנה, עכשיו הכל מולי.

בשעה טובה נקראתי פנימה. הובהלתי לחדר שבו כיסא ושולחן. הקירות נטולי קישוטים ובוהקים מלובן. החייל שליווה אותי יצא. המתנתי. דקות ארוכות חלפו. שוב מחשבות רצות. מה מצפה לי? מה עשיתי? מה יש להם עליי? אף שלא עשיתי כלום, המצב נראה מבהיל ואפל. הזמן שחלף החליש אותי. מה שיבקשו אומר, כך החלטתי.

חיילת נכנסה לחדר. אישה צעירה, בת גילי. היא הציגה את עצמה ומיד התחילה לשאול. תחילה ביררה דברים פשוטים. שם, גיל, מקום מגורים, דרגה. ואז התייחסה לממצאים, לסמים שהתגלו אצל אותו אדם שנעצר. הסברתי פעם אחר פעם שאין לי מושג. לא ידעתי ואינני יודע דבר. הסכמתי להיבדק בפוליגרף, אבל היא בשלה. כמו תקליט שבור. האשמה שלך ידועה, רק תודה, אמרה. אם לא תודה, לפחות תסגיר, תלשין.

הצהרתי שאין לי את מי להסגיר. באמת לא היה לי. החוקרת החלה לאיים. היא קבעה שאלך לכלא. חצי שנה במקרה הקל. אם אפתח על מישהו, זה יכול להפוך לשלושה חודשים. שלושה חודשים אשב על כלום? הלב ירד לתחתונים. התשובות שלי היו לרגעים מבוהלות ולעתים ציניות ומיואשות. בשלב מסוים סירבתי להמשיך להשיב. היא השתתקה ויצאה.

שוב ממתינים. המחשבות האיומות מתעצמות. מה תהיה המשמעות של הכלא לגבי עתידי? ואיך לעזאזל הגעתי למצב הזה? כעבור חצי שעה חייל הביא לי כוס מים. שתיתי. לא שמתי לב כמה הגרון ניחר. נכנס גבר על אזרחי. איש בעל פנים מחוטטות באמצע שנות ה־30 לחייו. הוא עמד והביט בי, עיניו מזרות אימה. בתחילה הישרתי מבט, אחר כך השפלתי עיניים. "אתה כריש", אמר לי. "בגלל זה אנחנו לוקחים איתך את הזמן. אנחנו יודעים עליך הכל". המשפטים כאילו נלקחו מסרט, אבל זה היה אמיתי. התקשיתי להאמין שאני באמצע הדבר הזה.

נסער השבתי לו שאין לי מושג ושהוא טועה. כשאני עדיין יושב הרמתי ידי כמתחנן. בתגובה הוא קרא לחייל לאזוק את ידיי מאחורי הגב. זה היה לא נעים, קר במפרקי הידיים, כואב ובעיקר משפיל. "אל תודה בכלום" - הדברים של החייל שפגשתי לפני שנכנסתי הדהדו. אין לי במה להודות. הלוואי והיה מה לספר, אולי הם היו מרפים.

החוקר שלף מכיס החולצה הצבאית שלי פיסת נייר. בתקופה ההיא, לפני הטלפונים הניידים, כתבתי מספרי טלפון על נייר. "עכשיו יש לנו את כל אנשי הקשר שלך", קבע בחיוך. "אתה בדרך לחצי שנה בפנים. יהיה לך רישום פלילי. אם תודה, נקל עליך". הסכמתי להודות בכל, אבל לא היה במה.

הערב ירד. החקירה נמשכת. האדון החוקר ממשיך, ואני כבר לא יכול יותר. לא מסוגל. עייף, מבוהל, מותש ושבור. רק חושך במוח. איך נחלצים? אי אפשר להיחלץ. הייתי אדם צעיר שראה את כל העתיד שלו נסדק. החיים המבטיחים קורסים. ברגעים האלו הפתרונות הכי מחורבנים מגיחים לתודעה. אחרי שעות ארוכות של חקירה והכחשות הוא הפסיק ויצא מהחדר. נכנס חייל צעיר. "רוצה סיגריה?", הציע. לקחתי ועישנתי. "שמעתי על מצבך במסדרון ככה במקרה ורציתי לעזור. תעזור לעצמך", הסביר. הם שינו טקטיקה וגם אני.

הבהרתי בדמעות שאני מוכן לעבור את כל הבדיקות האפשריות ושאין לי מה להוסיף ושההתנהגות שלהם היא חוצפה ובושה. הוא נעלם ושב עם החוקרת הראשונה, יחד עם ארוחת ערב קלה. כשסיימתי קיבלתי כלי להטיל בו שתן. הידיים שלי נבדקו בחומר מיוחד כדי לברר אם יש עליהן שרידי סם. נתבקשתי לחתום על הצהרה כללית. קראתי אותה. לא הודיתי בה או הסגרתי דבר. אחרי ששרבטתי את שמי התכוננתי למאסר.

נשמתי עמוק. החוקרת הביטה בי והפטירה כלאחר יד: "אתה משוחרר". קמתי ועזבתי את המקום בלי לומר דבר. לחץ, גיל צעיר ומערכת דורסנית יכולים להביא כל אחד לאסון.