טלפון הקווי מצלצל. "אני צריך אותך דחוף!", אומר לי מישהו שלא שמעתי ממנו כבר שלוש שנים. הדבר הדחוף, אני מגלה, הוא מספר טלפון שאפשר לאתר בקלות ב־144. במקביל, הסלולרי שהעברתי למצב רטט כדי שהצלצול לא יטרטר לי בראש, נוסע לי על השולחן. עוד שיחה. השליח בדלת. הוא מקיש בה במרץ. נקישה, צלצול בפעמון, נקישה, צלצול בפעמון, שלא אפספס אותו. כשאני פותחת את הדלת, הוא גוער בי: "כמה זמן אפשר לחכות לך? את לא עונה בנייד".

הוואטסאפ שלי מהבהב. משוגרות אליו בזו אחר זו הודעות ממישהי שיש לה שאלה, כמו שהיא מגדירה "בהולה". אני לא מספיקה לענות, והנה היא משסה בי סימן שאלה יחיד. הוא נראה לי קנטרני וגוער, ולמרות זאת אני שולחת לה הודעה שבה אני מבטיחה שאחזור אליה.
אני, זו שקראה בקול "ברוך מתיר אסורות" והודיעה שהיא משחררת את העבדות לדרכה, מותשת, והשעה עדיין לא 9:30.

"אני מתגעגע אלייך", אמר לי השבוע הבן שלי. לשמוע ממתבגר איזשהו ביטוי של חיבה, ועוד כזה שגזור מהשורש ג.ע.ג.ע, זה לא פחות מנס גלוי. "בימים הראשונים של הסגר הייתה לך הבעה של כלום על הפרצוף. זה היה מאוד חמוד. היית רגועה, מעופפת כזאת. למדת ערבית מדוברת, שמעת הרצאות מוזרות באינטרנט והבטחת שתעשי איתי בינג' סדרות". זה באמת היה כך.

מצד אחד, המחשבה שיש מישהו בעולם שיכול לשלול ממני את חירותי הבסיסית העלתה את חמתי. "איזה מין דבר זה!", רטנתי לעצמי כשיצאתי להליכה בחוץ בזמן הסגר הראשון, "תראי את עצמך, פורסט גאמפ. הולכת הלוך ושוב ברחוב כי יש מישהו שאומר לך מתי מותר לצאת מהבית ומתי לא. צייתנית עלובה, זה מה שאת". אחר כך הגיע הצער. "תחזירו לי את החיים שלייייי. איפה הם, ומה עשו להם כוחות האופלללל", ייבבתי.

הביטולים של כל מה שמעסיק אותי בדרך כלל 24/7 הגיעו בזה אחר זה, ומתישהו התחלתי ליהנות מעניין הבטלה הכפויה. הצצתי בחיוך בשיעורי ריקוד אפריקאי באינטרנט, הודעתי לעצמי שאני מתחילה לקרוא ספרים באנגלית, נרשמתי ללימודי תסריטאות כדי להתקדם עם התסריט שחלמתי עליו, ואפילו מצאתי גורואית של פדלאות לאימון ביתי יומי. כזה שלא מצריך ממני להוציא את האף מהבית ולא מאלץ אותי להתלבש במיוחד או לחייך אל אף אחד ברחוב.

כשקמתי בבוקר, כמובן בעצלתיים, הצלחתי לשמוע את ציוץ הציפורים בחוץ. הן לא דיירות חדשות אצלנו, על צמרות הברושים הענקיים ברחוב, אלא שעד אותו זמן הלב והראש לא התפנו להקשיב להן.

מהר מאוד זה השתנה. מפליא לגלות עד כמה בני האדם מתעקשים להיצמד לתבניות המוכרות גם אם הן הרסניות. כל אלו שסיפרו לי כמה הם מרוצים מהעובדה שההוצאות הצטמקו מאז שהם בקושי יוצאים מהבית, מצאו את החלופה הזמינה והנוחה ביותר: הזמנות באינטרנט. רשתות השיווק עשו קפיצה מטאורית בשירות המקוון, והנה, ההוצאות חזרו להיות כשהיו. ומה עם ההכנסות? זה כבר עניין אחר.

גם היומן התחיל להתמלא. זום בשמונה, זום בתשע, זום בעשר ורבע, זום בשתיים־עשרה, ואני אפילו לא מורה או תלמידה. סתם, זום לכל קשקוש. אנשים הספיקו לשכוח שלא כל דבר דורש פגישה, ועוד בזום. תמצאו לי אחד שהזום הזה מחמיא לו.

במקום לנצל את ההפוגה הזו כדי לחשוב מה באמת הלאה, עשינו הכל כדי למלא את הזמן במוכר לנו מהרגע שלפני המגיפה. אני לא יודעת מה איתכם ואיתכן, אבל אני מרגישה שאני נרמסת מתחת לחיים של עצמי. איך זה ייתכן? הרי הבנתי שחוקי הפורמט אינם מתאימים לי יותר, ומי אם לא אני אחראית על חוקי הפורמט הזה שנקרא "חיי"? אני לא באמת מתגעגעת למה שהיה פה קודם, והקודם הזה הולך ומשתלט עליי שוב. מה כן? אם יש שיעור שמסתתר מאחורי המגיפה העולמית שנפלה עלינו, ספק אם הפנמנו אותו. 

קריאה ראשונה

"ילדים של אף אחד", ספרו החדש של יהודה אטלס, מוקדש לילדי השוליים. המוכים, השקופים, המנותקים, הכואבים. עולמות שלמים שמתקיימים בעל כורחם בדוחק ובהדרה. אם תרצו, "הילד הזה הוא אני" בגרסה שאף אחד לא רוצה להיות. הרהיטות, המשקלים המושלמים והחריזה הנהדרת אינם מצליחים לעמעם ולו במעט את הקשיים של הילדים בספר: ילדים שההורים שלהם לא באמת מבחינים בקיומם מפאת עיסוקיהם המרובים, ילדים הוריים - שחווים חילופי תפקידים, שחיים תוך פגיעה עצמית מתמשכת או פגיעה מהסביבה הקרובה, ילדי מוסדות ועוד.

ילדים של אף אחד, מאי רדומיר (צילום: ללא)ילדים של אף אחד, מאי רדומיר (צילום: ללא)


אם "הילד הזה הוא אני" נקרא בנשימה אחת ובחיוך, הספר הזה נקרא תוך אובדן נשימה ועם לחלוחית בעיניים. ספר שרחוק מלהיות ספר קלאסי לילדים, אבל חיוני מאוד לכל מי שמבקשים להפסיק להסיט את המבט ממה שקורה לנו מתחת לאף. אולי הקריאה בו תציל חיים. "ילדים של אף אחד" מאת יהודה אטלס. איורים: אבי כץ. הוצאת דוב לדעת בשיתוף מכון חרוב. 98 שקלים.

בדק בית

ערכת הציור בטבע קוראת לנצל פעמיים את מזג האוויר הבלתי צפוי, שמזמן גם ימים יפים במה שאמור להיות עיצומו של החורף: גם ליציאה החוצה וגם לתרפיה באומנות. הערכה כוללת סט צבעי מים מוצקים ומכחול, ספוגית, ספריי מים, עפרונות אקוורל, מחק ומחדד, וכמובן בלוק ציור קטן ודף הוראות, ואפשר לסכם אותה בשלוש מילים: ערכה משמחת וצבעונית.
קיט ציור צבעי מים בטבע, סטודיו צ'רקוב. 137 שקלים. להשיג ב־cherkov.com.