הטענות נגד עמוס עוז שוללות ממנו את המעמד, אך עדיין ניתן להנות מיצירותיו

על הסכין

יותר ויותר אנשים סביבי - אינטליגנטיים, באים בימים ובעלי מעמד - אומרים לי משפטים כמו “אני לא מאמין למילה אחת ממה שמתפרסם בתקשורת", בייחוד בהקשר של חיסוני הקורונה. הם משמיעים התבטאויות דומות ביחס להודעות רשמיות של משרד הבריאות. גם אחרי שהנגיף ימוגר (מתי? למען השם), נישאר עם הווירוס הקטלני של אובדן האמון.

התמונות של מסיבות הפורים המאולתרות בתל אביב (שאין לי ספק שמשותפות גם לאין ספור מסיבות אחרות ברחבי הארץ) גרמו לי אינסטינקטיבית לזעם גדול. על האנוכיות של החוגגים, על חוסר ההתחשבות וכו'. אבל אז הציף אותי רגש הפוך. צער גדול על האנשים הצעירים האלה, שנאלצים להתאפק כבר שנה שלמה מ... לחיות. פשוט לחיות.

"ריי דונובן", סדרה שזכתה לפופולריות גדולה אבל מעולם לא נהנתה מהייפ ביקורתי, הורדה במפתיע בסוף עונתה השביעית מבלי שניתן ליוצריה לתכנן את סופה. אבל עכשיו, אחרי לחץ אדיר של אוהביה ברשתות החברתיות (עשיתי לייק. מודה), רשת שואוטיים הודיעה על הפקת סרט קולנוע שיסכם את הסדרה. דונובן עצמו, פיקסר מדופלם, היה פותר את זה הרבה יותר מהר.