במבואותיה המערביים של ירושלים שוכן הכפר הערבי ליפתא, המזוהה עם היישוב העתיק מי נפתוח, המוזכר כבר בספר יהושע כיושב בגבול בין נחלת יהודה ובנימין. בשלהי ימי הבית השני שכן במקום כפר בשם "בית לפתפי". גם הצלבנים ישבו שם, ובתקופה העות'מאנית הוקם סביב המעיין השופע הכפר המוכר לנו היום.
בתחילת מלחמת העצמאות הורה הוועד הערבי העליון לנשים ולילדים לפנות את הכפר, ובבתיו התמקמו לוחמי ה"נג'אדה". משם תצפתו וצלפו על השיירות בדרך לירושלים. הכפר הותקף בידי לוחמי ההגנה, האצ"ל והלח"י, והכנופיות נסוגו. אחרי קום המדינה יושבו בבתים הריקים עולים חדשים מכורדיסטן ומתימן. גם פולשים שנכנסו בלא אישור השתלטו על חלק מבתי הכפר. במאמצים משפטיים ממושכים ויקרים מאוד פונו התושבים הללו. המקום הוכרז שמורת טבע.
אבל אין חלל ריק בטבע. ובטח לא בארץ ישראל. הכפר הריק ניצב כסמל לעיניהם של צאצאי הפליטים הערבים שברחו ממנו. חלקם השתלטו על בתי הרובע היהודי בעיר העתיקה - ואחרי מלחמת ששת הימים פונו ועברו לאבו דיס. הם רואים בכפר הריק מתושבים דגל ואפשרות ביטוי ל"תביעת השיבה" שלהם. עמותות שמאל קיצוני תומכות בדרישת הערבים לשוב לכפר. ומנסות, בהצלחה רבה, לחבל בכל תוכניות השיקום והבינוי בכפר.
מדינת ישראל, וכל אזרחיה היהודים השפויים, מתנגדים כמובן לשיבת צאצאי הפליטים. הערבים היו אלו שדחו את תוכנית החלוקה, ופתחו במתקפה רצחנית נגד היישוב היהודי כבר למחרת החלטת האו"ם. מדינות ערב נענו לקריאת ערביי הארץ ופלשו אל מדינת ישראל ביום הקמתה. אבל אלו שקיוו לזרוק את היהודים לים - מצאו עצמם בתום המלחמה פליטים בארצם או במדינות שכנות. בור כרו - ויחפרוהו. מה שזממו לעשות לנו - קרה להם. זה הצדק ההיסטורי.
רק רבבות בודדות מאותם פליטים נותרו בימינו, אבל צאצאיהם, גם בני הדור החמישי, עודם דורשים לשוב. למעלה מחמישה מיליון מהם רשומים באונר"א כ"פליטים". מדינת ישראל חוקקה ב־1950 את חוק נכסי נפקדים, המפקיע את רכושם. רוב היישובים הערביים נהרסו במלחמה או לאחריה, ואלו שנותרו על תלם - יושבו ברובם בידי עולים חדשים. בעיקר פליטים יהודים מארצות ערב.
כך קרה גם בליפתא, אבל בתי הכפר היו במצב רע. תשתיות מודרניות לא היו בו כלל, ומדינת ישראל פינתה בהדרגה את העולים וגם את הפולשים שנכנסו לבתיו. המדינה לא הרסה את הכפר היפהפה, אך גם לא שיקמה אותו (כשם שעשתה במלחה או בעין כרם). החורבות נותרו בשיממונן.
# # #
ברבעון הוותיק "האומה" (גיליון 221, פברואר 2021) התפרסם מאמרו של יאיר גבאי, שהיה חבר במועצת עיריית ירושלים ובוועדות (המקומית והמחוזית) לתכנון ובנייה. המאמר מתאר את פרשת תוכניות הבנייה בכפר הערבי הנטוש.
באיחור רב, אבל כבר לפני 15 שנה פרסם מינהל מקרקעי ישראל תוכנית שימור, שיקום ובינוי חדש למגורים ומלונאות לליפתא. כמה מצאצאי פליטי הכפר העלו התנגדות לתוכנית, ותבעו את הבתים והאדמות. הוועדה המחוזית דנה - ודחתה את תביעתם. עמותת השמאל הקיצוני "זוכרות" התנגדה גם היא בטענה שהתוכנית "מתעלמת לחלוטין מזכותם של הפליטים לשוב לבתיהם".
גם התנגדותם של שונאי ישראל אלו נדחתה. בתום התהליכים הללו פרסם מינהל מקרקעי ישראל מכרז להחכרת המגרשים לבנייה. אך הערבים ועמותת השמאל הקיצוני "רבנים למען זכויות אדם" עתרו לבית המשפט לבטל את המכרז עד "שיושלמו כל תוכניות השימור והתכנון המפורטים".
כל מי שעקב אחרי ההתנגדויות לשיקום ליפתא הבין כי הכוונה היא להשאיר את הכפר במצבו כדי לאפשר ביום מן הימים חזרת הערבים אליו. אבל בית המשפט המחוזי בירושלים עצם עיניו מראות כי גם הוא נותן יד לחיזוק "תביעת השיבה" של הערבים. בשנת 2012 ביטל את המכרז, וקבע כי יש לערוך ולפרסם "סקר שימור מקיף" כתנאי לפרסום מכרז חדש. להערכת בית המשפט - נדרשו כשלושה חודשים להשלמת התהליך.
שמונה שנים חלפו מאז. שמונה שנים יקרות. בראשית שנות המדינה הכתיבו האתוס הציוני, הצדק הטבעי ומדיניות ממשלות ישראל (מפא"י של בן־גוריון, כזכור) התנחלות יהודית מהירה בשכונות ובכפרים שמהם ברח האויב הערבי. אחדות המטרה הציונית ודרכי הגשמתה היו מקובלות על כל חלקי עם ישראל, מימין ומשמאל.
אך מה שניתן היה לעשות באותן שנים כבר היה קשה הרבה יותר כעבור 50 שנה. האתוס הציוני של התיישבות בכל חלקי הארץ - כמו דעך. שונאי ישראל מבית קמו לנו. מזדהים עם האויב הערבי של מלחמת העצמאות ועם צאצאי צאצאיו. והפכו עצמם חיילים בשירות הערבים. בתי המשפט של ימינו כבר אינם זורקים אותם מכל המדרגות. הם קשובים לתביעותיהם ומסייעים בידם לתקוע מקלות בגלגלים.
# # #
אלא שגם הפקידים עובדי הציבור אינם חדורי להט להורשת האויב ואחיזה בקרקע כפי שהיו אבותיהם. שמונה שנים חלפו. מכרז חדש לליפתא - עוד לא התפרסם. בשנת 2013 החלה רשות העתיקות לבצע סקר מקיף, כפי שדרש בית המשפט. סקר שיכול להסתיים בשלושה חודשים - נגרר שלוש שנים. כל קיר וכל חורבה מ־80 בתי הכפר תועדו ושורטטו וקיבלו ציון גבוה בשל "הערך הנופי" שלהם.
הכפר רובו ככולו מהתקופה העות'מאנית, חלק מבתיו נבנו על שרידי בתים קדומים יותר, אך שרידים ארכיאולוגיים חשובים לא נמצאו, אולי כיוון שנעשה בהם שימוש חוזר בכל התקופות. שרידים של בית חווה צלבני, אולי על יסודות מהתקופה הרומית, שרידי בתי בד, מבנה ששימש מסגד, המעיין השופע ולמעלה מ־80 בתים או חורבות בדרגות הרס שונות. הסקר ממליץ לשמר את כל הכפר כיחידה אחת. ובעצם לשחזר את הכפר ולהביאו למצב שבו היה לפני 70 שנה. מעין אנדרטה לכפר הערבי.
הסקר המקיף הושלם לפני חמש שנים אך עדיין לא התפרסם מכרז שיווק חדש. פניתי לרשות מקרקעי ישראל כדי להבין מדוע. וזו תשובתם: "בהתאם להחלטת בית המשפט, רשות מקרקעי ישראל מימנה כחלק מהתוכנית גם נספח שימור לכפר בשלמות, אשר הוכן על ידי רשות העתיקות... בהמשך אף גובשה תוכנית המשלבת 169 יח"ד חדשות למגורים ו־100 נוספות לשימור, וכן מלונאות בהיקף של 120 חדרים. במסגרת ההכנות ליציאה לשיווק התוכנית רמ"י משלימה בימים אלה את טיפולה בשורה של חסמים (רישום, פינויים, טיפול בפלישות). עוד יצוין כי המכרז אמור לצאת בתיאום עם עיריית ירושלים. נכון לעת הזו טרם התקבלה הסכמת העירייה לשיווק".
וכיוון שהם גלגלו את הכדור אל עיריית ירושלים - פניתי גם אליה, וכך השיב לי דובר העירייה: "האזור המדובר הינו אזור טבע בעל דרישות שימור מחמירות המקשות על קידום תוכניות בנייה. לאור מיעוט השטחים הירוקים בעיר, פועלת העירייה לשימורם ולקידום תוכניות בינוי תוך מתן דגש על קידום תוכניות התחדשות עירונית וצמצום הפגיעה בסביבה ובשטחים ירוקים". משפט מכובס להפליא שאינו עשוי להסתיר את העובדה כי גם ככלות 15 שנים לא אישרה העירייה את תוכניות הבנייה.
הכפר העתיק מי נפתוח, ליפתא, עודו ממתין לתחייתו. אלא שיש כנראה רבים שמעדיפים שיעמוד בחורבותיו.