אבתיסאם מראענה־מנוחין אמרה דברים בלתי נסבלים על יום הזיכרון לחללי צה"ל. מוטב היה אלמלא נאמרו, גם אם לא הייתה מועמדת לכנסת מטעם מפלגת העבודה.

מדי שנה בערב יום הזיכרון מתקיים טקס משותף לזכרם של קורבנות יהודים ופלסטינים. לא הייתי מעולם בטקסים האלה, וספק אם אהיה בעתיד, אך תמיד חשבתי כי יש לאפשר את קיומם ולכבד את המעמד.

יכולתם של הורים שכולים – יהודים ופלסטינים - להשתתף בטקס כזה היא מופת של רגישות אנושית וסובלנות כלפי אויבים לשעבר ושותפים לכאב השכול בהווה, ומשקפת יכולת להתגבר על שנאות, מכאובים ועוינות, שהיו הגורם הדומיננטי ביחסי שני העמים בעבר.

מול גילויים כאלה של חמלה והתקרבות נשמעים דבריה של מראענה לא רק פוגעים, מיותרים ומנותקים מהרצון הקיים בקרב רבים בשני העמים למצוא אפיקים חדשים של פיוס - אלא גם חזרה מייגעת ומאכזבת על רטוריקה שהגיע הזמן להתנער ממנה, בשני הצדדים. אך מהדיון הציבורי הסוער שיזמו אנשי הימין הקיצוני, בדרישה לפסול את מועמדותה לכנסת, עולים כמה הרהורים שאני רוצה לחלוק עם קוראיי.

אני כמובן מצדיק את החלטת בג"ץ לאשר את מועמדותה של מראענה־מנוחין. לבד מהעובדה שהיא נשואה ליהודי - ולבטח התמודדה עם דעות קדומות והסתייגות שליוו את החלטתה זו – אמרה מראענה כי היא תומכת במדינה יהודית ודמוקרטית ושהיא מכירה גם במורשתו של העם היהודי, כולל חגי ישראל.

אלו הם דברים מרחיקי לכת, ובמובנים רבים הם פטריוטיים יותר מהתבטאויות של פוליטיקאים אחרים, גם יהודים, שאין אדם המערער על הלגיטימיות של חברותם בכנסת.

אך מעבר להתכתשות סביב מועמדותה, שהוביל הדמוקרט הגדול ואביר זכויות האזרח איתמר בן גביר, בכל זאת מתעוררת שאלה מהותית יותר לגבי טווח הציפיות הלגיטימי שלנו מהערבים החיים בישראל. אם הרעש המיותר סביב מועמדותה של מראענה יציב סוגיה זו על סדר יומנו, ייתכן שנצא נשכרים.

אבתיסאם מראענה (צילום: אבשלום ששוני)אבתיסאם מראענה (צילום: אבשלום ששוני)

# # #

למה באמת מותר לנו לצפות מערביי ישראל? נאמנות למדינה ולחוקיה? ודאי, לא יעלה על הדעת שלא יגלו נאמנות כזו. ואכן, רובם המכריע של האזרחים הערבים נאמנים ללא סייג למדינה ולחוקיה. אך האם אנחנו יכולים לצפות כי הם יפזמו איתנו את שירי אהבת הארץ יחד עם להקת הגבעטרון (אותה אני כל כך אוהב)?

הגיע הזמן להגדיר את הציפיות שלנו מהם בצורה הוגנת וסבירה, ולהפסיק את ההתחסדות הצבועה שמתעלמת מהעובדה שבמשך רוב שנות קיום המדינה, להיות ערבי בישראל לא היה קל, פשוט ומהנה. כאמור, אנחנו דורשים נאמנות ונתעקש על קיומה. אנחנו אלה שהרגלנו את ערביי ישראל להאמין שהם אינם אזרחים שווי זכויות, ולעולם לא צפויים להיות.

קיפחנו את האוכלוסייה הזו. שנים לא מועטות הגבלנו את חופש התנועה שלהם (מסיבות שאולי היו מוצדקות לשעתן), חסמנו את חופש הביטוי שלהם בדרכים שונות - שלא מייצגות בהכרח את כללי הדמוקרטיה שאנחנו כל כך אוהבים לנפנף בהם.

שנים רבות חלפו בטרם יכלו תלמידים ערבים ליהנות מאפשרויות לחינוך ברמה ובאמצעים שניתנו לתלמידים יהודים. במשך עשרות שנים מנענו מערביי ישראל לפתח את איכות חייהם, ומנענו השקעות בסיסיות בפיתוח תשתיות ביישובים הערביים.

רבים מהם סבלו, ועדיין סובלים, מביוב הזורם ברחובות, מדרכים משובשות שגורמות לריבוי תאונות דרכים, מהיעדר שירותים חברתיים ושירותי רווחה ברמה מתקבלת על הדעת, כזו העומדת בציפיות שיש לנו לגבי החיים שלנו ולגבי הצרכים שאנו דורשים ובצדק שהמדינה תספק לנו.

ואחרי כל זה אנחנו מצפים מערביי ישראל שייתנו ביטוי של הכרת תודה בלתי פוסקת למדינה, על כך שהיא מאפשרת להם לחיות בקרבה.

ערביי ישראל, רובם ככולם, הם אזרחים נאמנים, ואני מאמין שהם גם אוהבי המדינה ושמחים להיות חלק ממנה. אם היו צריכים לבחור בין חיים בישראל לבין חיים במדינה פלסטינית, רובם ככולם היו מעדיפים לחיות איתנו ובתוכנו.

אבל הם רוצים לחיות במדינה שיש בה סובלנות, שיש בה הוגנות ויכולת לקבל את השונה והאחר, מדינה שתכבד אותם. הם רוצים שהמדינה תנהג בשוויון כלפי כל אזרחיה, שצעירים יקבלו הזדמנויות להצליח בלימודים, בעסקים, בשירות הציבורי ובכל שאר תחומי החיים. ולא פחות מכך, הם רוצים שהשיח הציבורי יהיה שונה בתוכן ולא פחות מכך בסגנון, בנימוסים, בסבלנות ובסובלנות שאנו מסרבים לגלות כלפי רבים מהם.

# # #

בכל ההיסטוריה של מדינת ישראל, פעם אחת בלבד כיהן שר ערבי בממשלה. היה זה ראלב מג’אדלה, חבר מפלגת העבודה, בממשלה שעמדתי בראשה. גם היום הדיבורים על שיתוף פעולה עם מפלגה ערבית בממשלה שתקום הם יותר מהלך מניפולטיבי שנועד לצורכי תמרון על ידי גורמים שונים, ולא רצון אמיתי להיערך לקראת מציאות פוליטית וחברתית חדשה, נאורה וסובלנית יותר.

במדינה שבה ראש הממשלה חותם על הסכם עודפים עם עוצמה יהודית, במציאות שבה מסיתים באופן גלוי נגד כל מי שמעז לחשוב על שיתוף פעולה עם ערבים בממשלה עתידית - מניין לנו היהירות וההתנשאות לדרוש מהערבים להצדיע לנו, מתוך תחושה של הכרת טובה שאנחנו כביכול עושים להם?

איתמר בן גביר בדיון בוועדת הבחירות (צילום: יוסי זמיר, לע''מ)איתמר בן גביר בדיון בוועדת הבחירות (צילום: יוסי זמיר, לע''מ)

בסוף הכל מתנקז לאמירה אומללה אחת של בחורה צעירה, ערבייה שנשואה ליהודי, שנאמרה לפני שנים לא מועטות, ומאז הספיקה להתנצל עליה אין ספור פעמים. על מה התנצל איתמר בן גביר, שותפו של ראש הכנופיה מבלפור? מתי דרשנו מבן גביר ומחבריו לרשימה לכנסת להפסיק את ההסתה נגד אזרחי ישראל הערבים כתנאי לזכותם שלהם להיות חברים בכנסת, על פי רוח הדמוקרטיה הישראלית?

נדמה לי שהגיע הזמן להפסיק את ההתחסדות והצביעות ולהתבגר קצת. אני לא מבקש מערביי ישראל להיות יותר מסורים לערכי המדינה מאשר אנשי הימין הפאשיסטי, שנמצאים עכשיו במרכז הקונצנזוס הפוליטי שלנו.

מי שלא דורש מבן גביר ומסמוטריץ' להישבע אמונים למדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, ולא רק יהודית, שלא ידרוש זאת מאף אזרח ערבי. מי שלא דורש מחבורת הסחטנים המדברים בגלוי ובפומבי על הזכות לנשל ערבים ופלסטינים מזכויות האדם הבסיסיות שהם ראויים להן, ואין באים איתם חשבון, שלא יטיף לציבור הערבי.

הבחירות הללו הן מבחן מכריע לנכונות של הרוב הנאור להחזיר אותנו לשפיות ולאיזון, שיש בהם גם קבלה של אזרחים ערבים כחלק מאיתנו, ולא כחשודים נצחיים בחוסר נאמנות למדינה שהם חלק ממנה.

[email protected]