1. מיהו יהודי: השבוע חווינו חידת היגיון - כמה ספינים אפשר לעשות על פסיקה אחת של בג"ץ? התשובה: המון. תמר זנדברג התפייטה על סדיקת מונופול הרבנות, ב״הארץ״ התמוגגו מה״פלורליזם״, וב״ישראל היום״ הזהירו שזו תחילתה של מדינת כל אזרחיה. המפלגות החרדיות השתוללו מזעם, והסיטו את הדיון מהטישים בפורים לסרטוני תעמולה שמשווים גיור רפורמי לגיור לכלבים.

ככל שהתרבו הכותרות והדרמות, התרחקנו מהאמת. הכי קרובה לאמת הייתה איילת שקד, שטענה שהמחוקק הוא מי שצריך לתת פרשנות מדויקת לחוק השבות, ולא בית המשפט. צודקת. רק מה, שקד שכחה לציין שהמחוקק הסמכותי לא רוצה לחוקק. כבר 15 שנה עברו מאז שהוגשו העתירות, והוא מגלגל את הסוגיה שוב ושוב לבג"ץ.

המחוקק פשוט עסוק בדברים יותר חשובים, כמו פוליטיקה קטנה ובחירות כל חצי שנה. יותר מזה – בג"ץ ציין שהפסיקה תקפה ״כל עוד לא קבע המחוקק אחרת״. כלומר, ניתן להפוך אותה בכל רגע נתון, צריך רק לרצות.

אגב, ההבדל בין יהודי לצורך מרשם האוכלוסין (כמו בפסק הדין) לבין השאלה ההלכתית לגבי מיהו יהודי הוא תמצית הוויכוח העקרוני שעליו היינו מדברים אילו היינו דנים בסוגיות רציניות במקום בספינים. קוראים לזה הפרדת הדת מהמדינה. האם בישראל יש מקום לדת על כל גווניה, כולל למי שאינו דתי? ככל שנתעלם מהשאלה האמיתית, נשים עגונות יירמסו וצעירים יצטרכו לנסוע לחו״ל כדי להתחתן, וכולנו נמשיך להתעסק בתעמולה ובטפל.

אולם ריק בבג''צ (צילום: נתי שוחט, פלאש 90)אולם ריק בבג''צ (צילום: נתי שוחט, פלאש 90)

2. אין אכיפה: אזרחים מתפרעים בנמל התעופה; מסיבות רחוב בתל אביב; טישים עצומים בירושלים - לכאורה, יש לנו בעיה רצינית עם המשטרה, ואחת התלונות השגורות לאחרונה היא ש״אין אכיפה״.

אבל הבעיה היא לא המשטרה. הרי לא יכולה להיות אכיפה כשאין באמת חוקים, וכשצריך להבין מבין השורות אילו הנחיות הן רציניות, אילו נשכחו ואילו ניתנו בקריצה. השבוע, למשל, הוסרה ההנחיה שלא לבקר בביתו של אדם אחר. האם מישהו בכלל שם לב שנותרה הנחיה כזאת מאז שפתחו את הקניונים?

מרוב ברדק כבר אי אפשר אפילו לדעת מה קרה ומה כלל לא קרה. האם אסון הזפת הוא טרור איראני, כפי שטענה גילה גמליאל אבל הכחישו במערכת הביטחון? ומה לגבי ״ועדת החריגים״? הרי עם פרסום הכתבה על הוועדה שקימבנה טיסות חילוץ בעיקר לחרדים, בליכוד הכחישו זאת נמרצות, אבל אחרי יומיים מיהרו לבטל אותה.

בקיצור, כשאין משילות, ההנחיות תזזיתיות ואי אפשר למצוא את האמת בתוך ים הספינים ושגרת ההכחשה, גם אי אפשר להאשים את אוזלת ידה של המשטרה.

3. חוק צרפתי: הרשעת נשיא צרפת לשעבר ניקולא סרקוזי הזכירה השבוע את משמעותו האמיתית של ״החוק הצרפתי״. כמעט שכחנו שמטרתו של חוק שכזה אינה לזכות מנהיגים מכל הליך שיפוטי. לו היינו דנים בחוק הצרפתי ברצינות במקום לבעוט בו בכדורגל הבלתי נגמר של הבחירות, סיכוי טוב שהיינו מגיעים להסכמות.

החוק עלה עוד בתקופת משפט אולמרט. התרגלנו לתיאוריות קונספירציה על נתניהו הנרדף כי הוא לא שייך למחנה ה״נכון״, אבל בזמנו היו תיאוריות קונספירציה הפוכות - שאולמרט נרדף כדי שלא יחזיר שטחים במסגרת הסכם שלום. המסקנה ההגיונית היחידה, אם כן, היא שאי אפשר להגיע למסקנות הגיוניות מתוך הפוזיציות הפוליטיות הקלוקלות. כשיוצאים לרגע מהפוזיציה, מבינים שיש משהו בעייתי בכך שכל ראש ממשלה בישראל ב־20 השנים האחרונות נחשד ונחקר (או הואשם והורשע) בפרשות שחיתות.

ייתכן שקיימת חדוות צליבה בפרקליטות ובעיתונות, אבל הדרך להתמודד איתה היא לא להרוס את המוסדות הללו, אלא לרסן את אמביציית היתר כל עוד אדם מכהן בדרגה הגבוהה מכל. הפתרון הוא חוק צרפתי אמיתי. כזה שאינו מאפשר לרדוף מנהיג ולהפריע לו לממש את כהונתו, בתנאי שיש הגבלת כהונות. כן, כמו בצרפת. אחרת זה לא חוק צרפתי אלא חוק רפובליקת בננות, שמטרתו לאפשר כל שחיתות ללא הפרעות מיותרות.

ניקולא סרקוזי  (צילום: רויטרס)ניקולא סרקוזי (צילום: רויטרס)

4. מורשת רבין: מה עמד מאחורי סאגת כמעט־פסילתה של מספר 7 במפלגת העבודה? כצפוי, היא הוכשרה על ידי בית המשפט, משום שבמסגרת הספינים הריקים, גם ועדת הבחירות של הכנסת הפכה לקרקס. הרי מלכתחילה לא היה קייס רציני שמאפשר לפסול על פי לשון החוק, ולא משנה כמה מקוממים היו הפוסטים שמראענה פרסמה.

כל הוויכוח לגבי מראענה אינו ענייני. השאלה המהותית אינה אם היא כשירה להתמודד לכנסת, אלא מה לעזאזל היא עושה במפלגת העבודה. מה לה ול״מורשת רבין״ שמנופפים בה, שאם ישנו איזה קשר, היא רק מגחיכה את זכרו? הרי רבין היה גנרל שמעולם לא נחשד בפמיניזם בועט, והקינות היחידות שלו על הכיבוש התמצו ב״בלי בג"ץ ובלי בצלם״.

כדאי גם לזכור שהמיקום של מרעאנה במפלגה אומנם גבוה, אבל כנראה לא ריאלי. במסגרת חוסר הענייניות, הפרשנויות על זינוקה והתעוררותה של מפלגת העבודה מתייחסות ל־5־6 מנדטים ברוב הסקרים. כלומר - הישג שווה ערך לכישלון הקולוסלי של אבי גבאי, שלפני שנתיים דרדר את המפלגה וגורש ממנה בבושת פנים.

איבתיסאם מראענה (צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90)איבתיסאם מראענה (צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90)

5. האנטישמים בהאג: חקירת ״פשעי המלחמה״ של ישראל בעזה ובאיו״ש היא אכן שערורייה. אבל השאלה היא מה באמת עומד מאחוריה, מעבר לאנטישמיות המוכרת ובניכוי התעמולה. גלי הפופוליזם ברשתות החברתיות נעו בין ״אקיבוש אשם״ ל״הכל בגלל השקרים של שוברים שתיקה״, אבל הססמאות הקוטביות הן לא באמת הסיפור. בפועל, בחמש השנים האחרונות היו שני צמתים שבהם ניתן היה למנוע את התוצאה העגומה.

ב־2015 הרשות הפלסטינית הצטרפה לאמנת רומא, מה שסלל את דרכה להצטרפות לבית הדין הבינלאומי בהאג. ישראל לא עצרה את המהלך, וכך אמר בתגובה ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו: "מי שצריך לחשוש מבית הדין בהאג זאת הרשות הפלסטינית, שנמצאת בממשלת אחדות עם חמאס, ארגון טרור מוצהר שכמו דאע"ש מבצע פשעי מלחמה“. אמירה יפה ונכונה, רק מה - בפועל החשש של חמאס אינו מורגש.

במאי 2018 הפלסטינים פנו רשמית לבית הדין בבקשה לחקור את ישראל. ישראל לא הטילה עליהם סנקציות, וגם לא בלמה את המהלך בדיפלומטיה, משום שלא היה אז משרד חוץ מתפקד. מראש הממשלה ושר החוץ בנימין נתניהו נמסר אז בתגובה: “מגוחך שזה נעשה בזמן שהם ממשיכים להסית לטרור ולהשתמש בילדים ונשים כמגינים אנושיים“. צודק. אכן מדובר בציניות של מפרי זכויות אדם סדרתיים.

אבל מה נעשה בהיבט הדיפלומטי והמדיני בשני הצמתים הקריטיים הללו, כשניתן היה למנוע את המהלכים? נעשתה תגובה. אז גם הפעם נשלפה ה״אנטישמיות והצביעות״ שמדברת לכולנו, כי קל לדבר וקשה לעשות את העבודה.

בית הדין הבינלאומי בהאג (צילום: רויטרס)בית הדין הבינלאומי בהאג (צילום: רויטרס)

[email protected]