נכון שאני טיפוס דוחה, עם אג'נדה ברורה וסדורה שכל המוסדות הפיננסיים רוצים לגנוב אותי, כל עוד הם לא הוכיחו אחרת. זו הסיבה העיקרית שאיני משתמש בכרטיס אשראי ואין לי יתרת חובה בבנק. כרטיס דביט, וזהו. מדי פעם מתקשרים אליי מהבנק ושואלים מדוע אני לא רוצה כרטיס אשראי, ואני עונה את אותה תשובה: "יש לי חשש כבד שאתם תרוויחו עליי הרבה כסף, ואני לא יכול לחיות עם התחושה הזו. לא רוצה מכם כלום, אל תיתנו לי כלום, ונחיה בשולם, יום טוב לכולנו".

אבל בביטוחים זה סיפור שונה. למשל, בביטוח חיים המבוטח/ת מהמר/ת על מוות או נכות כללית כדי לראות כמה לירות סוריות דפוקות, והחברה המבטחת מהמרת שהמבוטחים יחיו כדי לשלם את הפרמיה. עם התחושה הזו נפגשנו כיפוש ואני עם סוג של מאכערית בביטוח לפני שש שנים. היא דיברה מהר נורא וגם לא הייתה לי סבלנות, אז לא הבנתי כלום, רק שצריך לשלם 690 שקל כל חודש על פוליסת ביטוח בריאות בשבילי, והכל יהיה בסדר. אז כאשר עברתי ניתוח קטרקט, חשבתי שזה באמת הליך שגרתי קליל, שחברת הביטוח תעביר את הכייסף והכל סבבה.

ואז התחיל הבלגן, הם לא רוצים לשלם. אתה גם לא יכול לדבר איתם, רק באמצעות סוכן, כי הם לא יודעים מי אתה, אם כי זה לא מפריע להם לגבות את התשלום מדי חודש. בסדרררר, זו השיטה, זה מה יש. טלפנתי למאכערית ושאלתי למה ככה? והיא הסבירה לי: "הפוליסה שלך היא דלה", וכבר קפץ לי הראש לדם. "מה זה דלה? 690 שקל בחודש זה דל? למה לא אמרת לי לפני שש שנים שאני חייב להתרפא בדלות?".
היא התחילה לדבר, אבל אני כבר הייתי בשיא הטירוף, מפני שאני דל שאינו מודע לדלותו. "אתה לא הבנת", היא הסבירה לי, "אתה מבוטח בקופת חולים מכבי. יש להם רופאים, נכון? יש להם מכון עיניים? אז אם יש להם, אנחנו לא צריכים לשלם".

ישבתי אז עם שימעל'ה "הגמד" ורוברט הדיכאוני, על צלחת מרק אפונה וקרוטונים בפארינה של שי, עוד סתום כמוני שהתחפש לשף איטלקי, אם כי לבשל הוא יודע. אוקצור, הם ראו אותי נמתח, הטלפון נפל לי מהיד מהעצבים, הגמד תפס אותי ואמר: "בעדינות, בנאדם, בעדינות, אתה מאבד את זה". ורוברט צחק ואמר: "לא קרה כלום, שימון. הסוכנת תעשה הסבה מקצועית אחריו. זה קורה לאנשים, היא לא חריג, כולם יודעים שהוא טומטום, אבל לא יודעים עד כמה".

אז כל שיכון ל' בתל אביב שמע אותי שואג: "את לא מקשיבה לי! אני לא יודע מי, אני לא יודע איך. אני רק ספרתי שקיבלתם ממני 50 אלף שקל בשש שנים. הלכתי לבדיקה בבית חולים לעיניים בשם עין טל ברמת החייל. חברת הביטוח שילמה על הבדיקה, ושם נקבע שצריך לנתח אותי. לא הלכתי לקלאב מד ולא נסעתי לאיביזה, אלא לבית חולים, שחתכו לי שם ת'עין, והכי גרוע שצריך לעבור את הסיוט בעוד עין. תשלמי להם, בבקשה, כי הם עשו את העבודה. פעם הבאה אם יש לך הסתייגויות, תודיעי לי לפני שאת בוחרת בשבילי היכן להתנתח, לא אחרי. נא לא להתקשר אליי יותר, רק להעביר את הכייסף לבית החולים. שאי ברכה".

אז עכשיו אנחנו בדיונים, ז'תומרת כיפוש מתדיינת, כי אני בעצבים גבוהים. לא אהבתי גם השטויות של המאכערית: "אם היית צריך תרופה לסרטן, אז היינו משלמים לך". זו הייתה טעות טקטית שלה, רוברט זיהה מיד. "אוי שימון, היא מתעקשת, והיא מכירה את הפציינט. הוא מבוטח אצלה הרבה שנים, אני זוכר את זה, והיא עוד רוצה לחנך אותו".

אז אמרתי לה שעד כמה שהבנתי, עם סרטן הפציינט כבר מתלבט רק באיזה צבע תהיה השקית שבה יפנו אותו מהמיטה למקרר. "עוד פעם את עם השטויות? מה סרטן מה? אני בא אלייך בדברים קלים, כולה להחליף עדשה בעין כדי לראות מה קורה". אז היא הבטיחה שיהיה בסדר. "אני מתחננת, רק תלך למכבי ותשאל אותם בכמה כסף הם מוכנים להשתתף. מה אכפת לך? תצעק עליהם כמו שאתה צועק עליי, אולי הם ייתנו הרבה כסף, ואז אתה תקבל גם מאיתנו?".

הגמד אמר: "תקשיב לה. מה אכפת לך, אולי בסוף עוד ייצא מזה כמה לירות". אז עניתי לה שאשאל אותם. "אוי קוף, אתה כל כך טיפש", סיכם רוברט, "מה אתה רוצה מהאישה המסכנה? אולי באמת מכבי יהיה נחמדים אליך?". אז ביקשתי ממנו שיבוא איתי למכבי לקחת מהם כסף: "אתה עורך דין, טינף. הם רגישים לפינגווינים כמוך". הוא התנער מיד. "אני לא פעיל. הקפאתי את החברות בלשכה, וחוצמזה קליינטים כמוך אני לא רוצה". כן, הבנאדם הזה באמת כלום, לא שימושי לשום דבר.

אבל השבוע אני סולח לו. מוטי איוניר התפטר מאימון אום אל־פחם, ורוברט בצער גדול, כי נורא משעמם לו. "איך אני אראה ליגה לאומית, קוף? אני עוד מעורב רגשית עם העראברים. הם באמת אנשים מקסימים. הרבה יותר מאיתנו היהודים, שאנחנו באמת חולירות. תראה מה עשו לביבי, אפילו סטנד־אפ לא מרשים לו לעשות בטלוויזיה, בטיעון שזו תעמולת בחירות. הוא משקר כל כך יפה, באמת חבל".

אותי ביבי לא עניין השבוע. דווקא יצחק פינדרוס מאגם הדרעק, מהמפלגה של החניוקים, עניין אותי מאוד. החניוק לא אהב את פסיקת ביהמ"ש העליון בסוגיית הגיור הרפורמי, וטען שהגיורים בצה"ל אינם תקפים, וכל הגיורות הן שיקסע.

בער לי הראש מעצבים. מכהנים באגם הדרעק טיפוסים שהיו רמטכ"לים, שרי ביטחון, אלופים חברי המטה הכללי, ראש שב"כ, סגן ראש מוסד, ראשת אכ"א ועוד קצינים בכירים מאוד בצבא ובמשטרה – ואף אחד לא זעק שחייבים להשליך את פינדרוס מאגם הדרעק, כי המילים שאמר מעמידות את אבתיסאם מראענה כמועמדת מועדפת לתפקיד יו"ר ארגון "יד ושם". והוא עוד מגדיר את עצמו כיהודי, כך אנחנו נראים ב־2021.
ואחרי זה יספרו לנו עד כמה החניוקים הם חלק מהימין הלאומי, כשאחד מהם מגדיר חיילות כתועבה וגיורות כגויות. פינדרוס ושאר הכיפות מוכנים שנשים וגיורות תשרתנה בצה"ל ובכוחות הביטחון, שם הן עלולות לשלם בחייהן - וזה כבר קרה יותר מדי פעמים לצערי. בהמשך הן יעבדו וישלמו מסים, כדי שהג'מעה של פינדרוס תשתמש בהן לכסף גועליציוני כדי לממן את הג'מעה שלהם, שהם בימין הלאומי, נלחמים על ביטחון ישראל. אין להם דם בגוף ולא בושה בפרצוף, כפי שטוענים ביהדות התורה: "לפי בג"ץ, גם כלב הוא יהודי".

רק מי שעבר את מסכת הייסורים הכרוכה בגיור, מודע לעוצמתה של התעשייה הזו, ועל מה בדיוק נלחמים החניוקים. זה כסף, הרבה כסף, עם אגרות ושאר שטויות. ולא דיברנו עוד על חתונות ושוורצע־געלט שהרבנים גובים כדי להגיע. זו תעשיית ענק, והחניוקים לא מוכנים שיהיו להם שותפים בשלל. יש להם קושאן מאלוהים, מדאורייתא, זה ככה נכתב בספרי הפירושים שלהם. לא מעניין אותם מי הוא יהודי – ואני הייתי שם ויודע – מעניין אותם מי משלם וכמה. באמת מעניין מה יקרה כאן בעוד 30 שנה, כשהדמוגרפיה תקבע שחניוקים ועראברים יהיו 40% מהציבור, מי הן הנשים שישרתו בשירות הביטחון?

כדי להעצים את הגועל פרסם הליכוד תגובה על החלטת בג"ץ: "בג"ץ קיבל החלטה שמסכנת את חוק השבות, שהוא נדבך יסוד של ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית". קצת מפתיע שהמאכער טופז לוק וג'מעתו התעלמו מהמציאות שלפיה אשתו השנייה של יו"ר הליכוד בנימין נתניהו, פלייר קייטס, הייתה נוצרייה לפני שעברה גיור רפורמי, כדי להתחתן עם המשיח ביבי. אז בעת נישואיו חוק השבות לא היה בסכנה? אין גבול לטמטום של המאכערים? או שרק לביבי מותר לסכן את חוק השבות?

איך שלא נבחן את המציאות אצלנו, החניוקים הם בתעדוף בולט על פני שאר המגזרים בחברה בשנה האחרונה: כניסה לישראל - קודם כל מומלצי המפלגות שלהם; מערכת חינוך חילונית מוגבלת - של החניוקים לא הפסיקה לעבוד; חתונות, אירוסים - שמחות רק לחניוקים מותר; שירות צבאי מפחיד אותם, עדיף לאכול טשולנט בשקית; תקציבים? הם מאוד אוהבים, המגזר הזה לא הפסיד לירה סורית דפוקה בשנה האחרונה. ועם התופעה הזו רוצים להקים גועליציה עתידית. לא רק הליכוד רוצה לעשות איתם ביזנס על הכסף של החילונים, כל המפלגות מוכנות. בעצם לא רק מוכנות, מתחננות, זו הגדרת המצב הנכונה יותר.

אבל לי יש את הבעיות שלי. כיפוש הודיעה לי שרופא המשפחה שלנו רוצה לפטר אותי, כי לא הייתי אצלו שנתיים. "הוא מאוד מאוכזב ממך", היא קבעה, "ואני גם מבינה אותו. הוא אמר לי שאתה כל הזמן אומר לו: בוא נתקדם, תפסיק עם השטויות. אם משהו מקולקל, נתקן הכל בניתוח אחד. תחתום לי שאני כשיר והייתי פה. הוא ממש לא אוהב את זה. אז קבעתי לך תור למחר. תנסה לפייס אותו".

ביקשתי ממנה שתבוא איתי, כי אין לי סבלנות, אבל היא סירבה. "אני עסוקה, תתמודד איתו לבד", היא אמרה ומשכה את השמיכה על הספה לכיוון הצוואר. הפעולה הזו היא הבקרוב של תרדמת שתיפול עליה תוך עשר דקות. "למה את לא הולכת לבדיקות אצלו", שאלתי אותה, "עכשיו תשע ועשרה, ועוד חמש דקות את נרדמת, אני יודע את זה. אולי משהו לא בסדר איתך".

אז היא התחילה להסביר לי שהיא מקיצה בשש בבוקר ועסוקה כל היום ללא מנוחה. "אני לא עובדת בבתי קפה, כמוך, וגם לא ישנה בצהריים. אני בריאה מאוד, בעיקר בראש, בניגוד אליך, שחי בתחושה שאתה מפסיד משהו אם תירדם מוקדם. מחר אתה אצלו". התחילה תוכנית טלוויזיה, ואחרי עשר דקות הייתי האדם הער היחיד בסלון. חשבתי להזעיק את זק"א שיפנו את האישה למיטה, אבל ויתרתי.

בבוקר הגעתי לדוקטור. הוא צהל לקראתי ואמר שהוא מריח שכבר עישנתי. "בוא נבדוק לך לחץ דם", הוא אמר והושטתי לו את היד, המכשיר הורה 80/120, הודיתי לאלוהים שהיה בעזרי. "אתה רואה שאני תקין", אמרתי לדוקטור, "אתה סתם מתנמר עליי אצל כיפוש. למה אתה לא מתקשר אליי? למה אליה? אתה לא סומך עליי?". הוא הרים את ראשו מהמחשב וענה במילה אחת: "לא".

הוא שאל למה אני לא נבדק בתדירות גבוהה, אבל באתי מוכן למשפט השדה הזה. "הנה דוקטור, אתה רואה, זה סקר מנהלים שעשיתי בקיץ במרל"ד של פרופ' נדיר ארבר באיכילוב. תראה איזה יופי, אפילו האורולוג שאנס אותי התרשם ממני לחיוב, כי התנהגתי יפה". הוא התחיל לקרוא את הדוח בקול לעצמו, וזה 18 עמודים. שלחתי וואטסאפ לכיפוש: "את תשלמי על הסיוט הזה".

ואז הוא אמר שאני חייב להפחית משקל. "103 ק"ג זה הרבה, אתה צריך לשקול 90". וואו, הבנאדם חושב שאני עוד מתאים לדוגמנות, חשבתי לעצמי, בעוד הוא ממשיך. "אני מפנה אותך לדיאטנית, היא תקבע לך תפריט מאוזן. אתה תלך, כן? תאמר לי - אתה אוכל ארוחת בוקר?".
הבטתי בו, אני כבר 35 דקות כאן, וזה עוד סיפור ארוך איתו. "כן, בטח שאני אוכל", השבתי. "בייגלע עם גבינה וסלמון, ואם אני עוד רעב - גם בורקס גבינה עם עגבנייה ומלפפון חמוץ, וכמובן גם ביצה קשה. אתה רואה שאני מאוזן? יש הכל: חלבון מהחי, יש צומח וכמובן פחמימות. בהתחשב במציאות שלפיה הבורקס אצל דני בן יומיים, אם לא יותר, אני משקיע הרבה אנרגיה בלעיסה".

הוא הביט בי, ולא במבט מאושר. "רון, בורקס? בגילך? אסור לך אפילו לחשוב על זה. אני מתפלא עליך, אתה עושה רושם של אדם אינטליגנטי. אני מבקש שתיפגש עם הדיאטנית, ואני מצפה לדיווח". אחרי 50 דקות נפרדנו, וסימנתי וי על המשימה. בדלת אמרתי לו: "דוקטור, כיפוש מדאיגה אותי. היא נרדמת בתשע בערב, גג תשע וחצי, והיא צעירה ממני בעשר שנים. אני חושש שהיא מזדקנת. מה יהיה, מה אתה אומר? להחליף למודל צעיר יותר?". סוף־סוף הוא חייך. "אני אדבר איתה, אשלח אותה לבדיקות". חייכתי לעצמי במדרגות. אין כמו נקמות קטנות. אומנם אני מזדקן, אבל אני לא פראייר.

נסעתי לשכונה לפגוש את רוברט כדי לברך אותו להולדת הנכד, תוצרת של מיכאל, בנו הבכור. חניתי וצפיתי בו גולש בסלולרי. "מזלטוף, טינף. איך היולדת? והנכד? מה שמו, בדקת כבר אם הוא בועט בשמאל כמו אבא שלו?".

הוא לא הרים את הראש מהטלפון כאשר ענה. "את השם אדע בברית. הם רוצים להפתיע אותנו. זה דור אחר, קוף. מיכאל מדאיג אותי, הוא כבר מחתל ומאכיל אותו, יותר מדי פינוק. ככה לא נגדל שחקן. לא זיהיתי עוד תנועה ללא כדור, אבל הוא שקט, אז אני רגוע, כי הוא יהיה קשוב למאמן בחדר ההלבשה. עוד שמונה־תשע שנים נדע אם יש כאן כישרון, או שהילד יהיה כמו אבא שלו, ויגמור רואה חשבון. מה לעשות, זה מה שיש".
הנה קפצה לנו הודעה מעניינת. השרה גילה גמליאל התחפשה למומחית בטרור בינלאומי, ורוקחת לנו איזו מעשייה על אונייה של טרור בשליחות איראן. איני מאמין לגברת גמליאל, אבל היוזמה בהפרחת הבלוף היא ברוכה. יש בחירות, והכל כמובן איראן וחיסונים. אצל ביידן כבר התחסנו 77 מיליון אמריקאים, אבל משום מה הישיש הזה לא לוקח קרדיט על החיסון, מעניין מדוע.

כאן יהיו בחירות בעוד שבועיים. בצער רב וביגון קודר אאלץ ללכת לקלפי, על אף המיאוס מאגם הדרעק ודייריו, מכולם, מאלה שהיו ואלה שיהיו. אני אצביע לישראל ביתנו של ליברמן, ממש לא מפני שאני חושב שהוא יפתור כאן את הבלגן. רק בגלל סיבה אחת: אני מאמין לו, נכון להיום, שהוא לא יישב עם החניוקים בגועליציה. הגיע הזמן לסיים את מתווה הסחיטה והחאווה של הכיפות, זה מה שמעניין אותי. לא איראן, לא ביבי, לא כל ערימת העבדים שלו, לא השמאל או הימין, כי אין דבר כזה כאן, רק שקרים ועסקאות.

המטרה היא להפסיק את שלטון הכיפות. אבל אם המצב נוח לכם, לכו על זה. לי באמת לא נוח. אז רק צאו להצביע, המסיכה תסייע לכם לנטרל את הסירחון מהשיטה, אבל חייבים.
בשורות טובות צפויות להתחיל ב־24 במרץ. או שלא.
 
tguvot@maariv.co.il