1. מלך החיסונים
תן לנתניהו להסתער על משימה נקודתית, ואין לו מתחרים. למשל, קמפיין בחירות. למשל, שכנוע של יריב פוליטי להאמין להבטחותיו, נדנוד אינסופי למנכ"ל פייזר לחסן את אזרחיו, כל מה שקורה לטווח קצר ומוגדר. כך הוא מקים לעצמו בלוקים פוליטיים, מאחד ומפריד מפלגות ויריבים, מסתער על משימות מזדמנות ומפעיל עליהן את כל כובד משקלו. וזה עובד לו.
בכל מה שקשור לניהול, חשיבה לטווח ארוך או תכנון אסטרטגי, נתניהו הוא הגרוע במנהיגי ישראל. הראיון שהביא נדב איל ב"ידיעות אחרונות" עם א', סגן ראש המוסד, מדגים במילים פשוטות את התיאוריה הזו, שפורטה כאן לאורך השנים. הטיפול בגרעין האיראני והטיפול במשבר הקורונה מתאפיינים בדיוק באותה פתולוגיה של ניהול כושל עם הבזקי גאונות מוצלחת.
בשני המקרים, היו הצלחות נקודתיות. ארכיון הגרעין האיראני, חיסול מדען הגרעין פח'ריזאדה (המיוחס לישראל), שכנועו של טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין. בנושא הקורונה, מבצע החיסונים המזהיר.
אלא שבשני האירועים הללו, השורה התחתונה מאכזבת מאוד: האיראנים הכי קרובים אי־פעם לגרעין, הכי קרובים אי־פעם לגדר הישראלית, הכי מתבססים אי־פעם סביבנו ולא סופרים את האמריקאים. למרות מבצע החיסונים חסר התקדים, ישראל מנהלת את משבר הקורונה בשלומיאליות מדהימה, מספרי המתים, המאומתים, ימי הסגר והנזקים למיניהם ממקמים אותנו במחצית התחתונה של הטבלה, כשעל פי נתוני הפתיחה היינו אמורים לזהור בצמרתה.
מדינה שמסוגלת ליירט פצצת מרגמה במעופה, שהמציאה את הדיסק־און־קי, הווייז, המובילאיי, המכשול התת־קרקעי והקימה את אומת הסטארט־אפ, לא מסוגלת לייצר מערכת מסודרת שתאפשר כניסה מאובטחת לגבולותיה ומזעור סכנת המוטציות.
נתניהו הוא האבטיפוס המובהק של ניהול כאוטי, ריכוזי, נעדר ניתוח שיטתי כלשהו ורווי אינטרסים זרים. אם נוסיף לזה את הסיטואציה האישית שהופכת אותו לבן ערובה של גורמים פוליטיים, נקבל את מה שקיבלנו. קחו למשל את פרשת חלוקת החיסונים. ישראל, שהעניקה לחברת פייזר בלעדיות על חיסון המדינה, נתקעה עם מספר לא קטן של חיסונים (בעיקר של מודרנה) שתוקפם עומד לפוג.
נתניהו החליט לחלק אותם. האם קיים דיון מסודר? האם ישב עם הגורמים המוסמכים? האם שיתף את משרד החוץ, משרד הביטחון, משרדים נוספים? האם קיבל ייעוץ משפטי?
התשובה לכל זה שלילית. כרגיל. במטהר הרשמי של צחנת נתניהו, גיליון מזדמן של "ישראל היום", הופיע השבוע פיצ'ר שהאשים את כל העולם ואחותו (ובעיקר את גנץ, אשכנזי ומנדלבליט) ב"הכשלת מבצע חלוקת החיסונים". האמת, כרגיל, רחוקה מהפיצ'ר הזה מרחק רב.
נתחיל במנדלבליט: הוא הואשם בזה שקיבל כבר בינואר את הפנייה לאשר משפטית את המהלך, אבל גרר רגליים, מיסמס והתעלם. האמת: לא דובים ולא זבובים. הפנייה בינואר התייחסה למקרה נקודתי: העברת חיסונים לרשות הפלסטינית ולעזה, בעיקר על ידי גורמי חוץ.
הפנייה המתייחסת לחלוקת חיסונים פרועה לכ־20 מדינות בעולם הגיעה לשולחן היועמ"ש רק בשבוע שעבר. מזל שהכל ממוסמך ומסודר שם, במשרד המשפטים. מה שלא מפריע לרב־כזבן יעקב ברדוגו, שטרם התנצל על זה שהעליל עלילת דם על השופט מלצר בבג"ץ, להעליל עכשיו עלילה דומה על מנדלבליט (מספרה הסידורי בעלילות ברדוגו 2764 ג').
נמשיך הלאה: גנץ, על פי אותו פיצ'ר, בהתחלה הסכים למבצע ואחר כך חזר בו. גם זה לא מדויק. השיטה של נתניהו פשוטה: הוא מפזר את מקורביו בעמדות מפתח ומנהל באמצעותם את המדינה, תוך עקיפה שיטתית של הגורמים המקצועיים. על ראש המל"ל מאיר בן־שבת כבר נאמר ונכתב הכל, אבל דומה שזה לא מספיק.
גם הפעם הוא מוביל את הפרטץ' שבמסגרתו נוחתים כאן מטוסים עלומים באישון ליל, מעמיסים אלפי חיסונים וממריאים ליעדים חסויים. בלי עדכון ושיתוף של משרד החוץ, משרד הביטחון, היועץ המשפטי לממשלה, משרדי הכלכלה והאוצר.
בשורה התחתונה: העבודה על חלוקת החיסונים הייתה אירוע מביך, לא מתואם, לא מקצועי, שלא עבר את עבודת המטה הנדרשת. שוב ושוב נדהמו בכירי מערכת הביטחון ומשרד החוץ לגלות בדיעבד את המטוסים שנחתו כאן ואת אלפי החיסונים שחולקו. שום דבר לא באמת אושר, שום דבר לא באמת עבר את הייעוץ המשפטי, תקציבים הוקצו בחשיכה, מגעים נוהלו בחשאי. כנהוג בדיקטטורות החשוכות ביותר.
אבל היה בכל זאת יתרון אחד לאותה כתבה ב"ישראל היום". השתרבבה לשם שורה אחת, בהיסח הדעת, שמאשרת את הפרסומים שלפיהם בין ישראל ופייזר נכרתה אמנה חשאית, כולל בלעדיות, שהפכה אותנו למעבדת הניסויים של ענקית התרופות.
הנה השורה: "עוד הוחלט שישראל תמסור רק חיסונים שרכשה מחברת מודרנה. מדובר בכמות קטנה יחסית של רבע מיליון מנות, שממילא לא הייתה כוונה לחלקן בארץ, שכן שימוש בהן היה משבש את איסוף המידע שמבצעת חברת פייזר בישראל על יעילות חיסוניה שלה".
כן, זה נכון. אנחנו הפיילוט של פייזר. למען הסר ספק: אין לי בעיה עם זה. בנסיבות של מגיפה מתפשטת, מיליוני נדבקים ומאות אלפי מתים, כשחיסון מקבל אישור חירום של ה־FDA, אפשר ללכת על דיל כזה. הבעיה: שקיפות. גם זה, כמו כל שאר הדברים, קורה במחשכים.
2. משלוח לסודן
"שר המודיעין" אלי כהן הוא עוד משלט קדמי של נתניהו, נכון לכל משימה. כשהטור הזה נכתב, מארגנים לו נסיעה למדינה שכנה, כולל חדירה לתחומם של לפחות שני שרים אחרים, מבלי שהשגרירות הישראלית באותה מדינה יודעת שכל זה עומד לקרות.
לא מזמן טס כהן לסודן. טיסה היסטורית לכל הדעות. ההסכם עם סודן הוא הישג משמעותי. בין כהן לבן־שבת מתמרן אחד בשם "מעוז", שבן שבת הביא איתו מהשב"כ. הוא אמור להיות המנכ"ל של כהן, בינתיים הוא עוזר לבן־שבת במל"ל, כי המינוי לא מסתייע.
כך או אחרת, בן־שבת, כהן ומעוז לא עובדים אצלנו, אלא אצל נתניהו. הם לא חייבים דין וחשבון לאף אחד. בצמרת המדינית־ביטחונית של ישראל הופתעו לגלות לא מזמן שהשר כהן הוביל במטוסו לסודן לא רק אנשים, אלא גם סחורות. חמש מכונות הנשמה משוכללות שהוענקו באופן אישי, תשורה מיוחדת מהשליט שלנו לשליט שלהם.
עלות כל מכונת הנשמה כזו כמה עשרות אלפי דולרים. זה לא רק הכסף. זה העיקרון. ישראל מעולם לא נוהלה בצורה כזו. ראש ממשלה שלא משתף אף אחד, חוץ מקומץ מקורבים. מאשר לגרמנים למכור צוללות אסטרטגיות למצרים על דעת עצמו, משקר, נתפס בקלקלתו וטוען שמדובר ב"סוד". מאשר לאמריקאים למכור מטוסי חמקן לאמירויות על דעת עצמו, משקר, נתפס בקלקלתו ונמלט בעור שיניו.
מעניק חיסונים כיד המלך לכל מיני בעלי ברית בארץ ובעולם, שולח מכונות הנשמה לשליטי סודן, מתעלם מהמערכת המדינית, מהמוסדות הממלכתיים, מדרך ההתנהלות של מדינת חוק מסודרת כשיטת עבודה. תארו לעצמכם מה ילך כאן אם הוא יחצה את קו ה־61 מנדטים ב־23 במרץ.
מלשכת כהן נמסר בתגובה: "אכן נמסרו חמש מכונות הנשמה במסגרת תקציב ייעודי שאושר לטובת הנושא בהתאם לנהלים". מלשכות רבות אחרות נמסר בתגובה: "קשקוש מקושקש. לא אושר תקציב, הנושא לא נבדק משפטית, אף אחד במשרדי הביטחון, החוץ והאוצר לא ידע על זה עד שגילינו את זה במקרה".
3. המחר כבר כאן
החלטת בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג לפתוח בחקירה נגד ישראל בגין פשעי מלחמה היא אירוע היסטורי אסטרטגי. במשך שנים לועגים נתניהו ושופרותיו לנבואות הזעם בעניין ה"צונאמי המדיני" הצפוי לישראל אם תמשיך להתנהג כקרנף בחנות פורצלנים ולהתעלם מהמרחב שסביבה. עלייתו של טראמפ לשלטון בארה"ב הפכה את מצהלות הלעג הללו לחאפלה של ממש שהגיעה לקתרזיס חד־פעמי באותו ליל ריקודים של שיכרון חושים שבו התבשרנו על "הסיפוח ההיסטורי" של יהודה ושומרון "כבר בישיבת הממשלה הקרובה".
מאז התקיימו לא מעט ישיבות ממשלה. הסיפוח, לא קרה. גם דונלד טראמפ כבר היסטוריה. החלטת בית הדין הפלילי הבינלאומי חושפת כעת את ישראל, מנהיגיה, קציניה ולוחמיה לסיכון ממשי. אנחנו כבר לא אדונים מוחלטים לגורלנו (הפלילי). מעתה, בכל פעם שיורה מי שיורה על פעולה צבאית כלשהי ברצועת עזה או ביהודה ושומרון, יתווסף עוד שיקול למסכת שיקוליו, והוא האיום הפלילי.
האירוע הזה התרחש במשמרת של בנימין נתניהו. הוא, ורק הוא, אחראי על המחדל. היו לו שלוש אפשרויות פעולה כדי לבלום את זה: מתונה־פרגמטית, חריפה־ימנית או אפס מעשה. את האפשרות הראשונה הציגה לו מי שהייתה שרת החוץ והמשפטים, ציפי לבני. כשאבו מאזן הצטרף לאמנת רומא, מעשה המהווה הפרה של הסכמי אוסלו ומקנה לפלסטינים מעמד של מדינה המאפשר לה להתלונן נגדנו בהאג, הייתה זו לבני שראתה את הכתובת על הקיר.
אבו מאזן עשה את זה אחרי שהמו"מ עם ישראל התפוצץ (לעניות דעתי, הוא התפוצץ באשמתו הבלעדית של אבו מאזן). לבני אמרה אז בפומבי שהמשך התעלמות ישראלית מהנעשה יגרום לגרירתנו לבית הדין הבינלאומי בהאג. נבואתה התגשמה כעבור שש שנים.
על פי לבני, נתניהו היה צריך לעשות הכל על מנת לשמור על התהליך המדיני בחיים ולמנוע מאבו מאזן לטרוף את הקלפים. נתניהו דחה את הפצרותיה בבוז. הוא העדיף לחגוג את בחירתו של טראמפ ולמשוך חזק ימינה, תוך התעלמות מוחלטת מקיומם של הפלסטינים. את המחיר נשלם כולנו עכשיו.
האפשרות השנייה הייתה לפעול בכוחנות ובמהירות נגד הרשות הפלסטינית ואבו מאזן. צבי האוזר, פעם מזכיר הממשלה והיום בתקווה חדשה, אומר שיש לישראל אין ספור מנופים רבי־עוצמה על הרשות ועל מנהיגה. "היה צריך להפעיל אותם עד כדי איום ממשי על שלטונו של אבו מאזן", אומר האוזר, "עד שיחזור בו מההצטרפות לאמנת רומא".
נתניהו התעלם גם מהדרך הזו. הוא בחר בדרך השלישית, החביבה עליו מכל: אפס מעשה. הוא העביר את הזמן, לא ניהל שום דיון רציני על הסוגיה, התעלם ממנה בתקווה שתיעלם מעצמה. בינתיים הוא חגג את נשיאותו של טראמפ כאילו אין מחר. אבל יש מחר. אתמול הגיע המחר הזה.
ההכרה ברשות הפלסטינית כמדינה, ההחלטה לקיים חקירה נגד ישראל בגין פשעי מלחמה בצוק איתן, התרת דמנו הפומבית בתחום המשפטי, כל אלה הן התפתחויות דרמטיות שאי אפשר להקל בהן ראש. הן תוצאה של ניהול כושל, היעדר חשיבה אסטרטגית לטווח ארוך, זלזול וצפצוף על כל מה שאינו "ראשי המתנחלים" או הבייס המיתולוגי של הליכוד, שיכרון כוח והתנשאות.
עכשיו תארו לעצמכם מה היה קורה כאן אם זה היה קורה כשיש ראש ממשלה ששייך לשמאל, רחמנא לצלן. או סתם איזה יאיר לפיד. מה היה עושה עכשיו ראש האופוזיציה בנימין נתניהו לאלה שהביאו אותנו לפתחה של הפארסה הקטסטרופלית הזו.
4.חמורו של משיח
אותו דבר, בדיוק נמרץ, אמור לגבי בג"ץ הגיור שטלטל את המערכת השבוע. הרי גם את זה אפשר היה למנוע בחקיקה פשוטה. החוק היה כבר מוכן. תזכיר חוק שהכין משה ניסים, שר המשפטים לשעבר, ליכודניק גאה ויהודי דתי־שמרן, שעמד בראש ועדה שהקים נתניהו כדי לפתור, אחת ולתמיד, את הבעיה הסבוכה הזו.
המתווה שהציג ניסים היה קרוב הרבה יותר לגישה החרדית מאשר לגישה הליברלית, אבל כולם התיישרו. אפילו ליברמן ניגב את הרוק, מחל על הגאווה ואמר "לו יהי". החרדים דחו את המתווה הזה בבוז. הם רוצים הכל או כלום. תזכיר החוק התייבש, נבל ונשר מעצמו. בדיוק כמו מתווה הכותל: ועדה שישבה על המדוכה שנים, עמד בראשה יהודי דתי־אורתודוקסי (מזכיר הממשלה דאז מנדלבליט), הגיעה למתווה מוסכם, צודק וראוי, המתווה אושר בממשלה, אבל אז באו הליצמנים, והמתווה מצהיב במגירות.
בראייה ההיסטורית, הכבד מכל חטאיו של בנימין נתניהו הוא מה שהוא מעולל לעם היהודי. הקרע הנפער במהירות עד כדי ניתוק של ממש מאחינו ומאחיותינו בתפוצות. המסע המזורז שמוביל נתניהו לפירוקו של עם ישראל. לא פחות. נתניהו משמש במסע הזה חמורו של משיח. לו זה היה תלוי בו, מיליוני היהודים הרפורמים והקונסרבטיבים בארה"ב ובתפוצות הם האחים שלנו.
הוא התחתן, בזמנו, עם גויה שעברה גיור קונסרבטיבי מפוקפק למדי. הוא חי באמריקה. הוא הכיר מקרוב את עוצמת ולהט אהבתם של יהודיה לישראל, לרעיון הציוני, למדינה היהודית. עכשיו, כשהוא משמש משרתה הנרצע של כת חרדית קיצונית, הוא מפרק את כל זה ומשליך את האחים שלנו אל מתחת לגלגלי האוטובוס. כולנו בני הערובה שלו, בעוד הוא בן הערובה של החרדים, וכל זה במרוצו הנואש לחמוק מאימת הדין.
לא קראתי לחרדים "כת" במקרה. מה שהולך כמו כת, מתנהג כמו כת, משתלט כמו כת ועושה רעשים של כת, זה כת. ואני לא מדבר על החרדים עצמם, החיים בקרבנו, שותפים לגורלנו, מתקרבים לישראליות שלנו והרבה־הרבה פחות קיצונים מאלה שמנהיגים אותם. חברי הכת הם חברי הכנסת של החרדים, השועים לקומץ אדמו"רים קשישים שאיבדו כבר מזמן קשר כלשהו עם החיים והמציאות. כל אלה גוררים אחריהם את הצאן לאבדון.
רוצים דוגמה? קחו: לא מזמן הודיעו הח"כים החרדים שאם הרב גלעד קריב ייבחר לכנסת (מקום 5 ברשימת העבודה), הם יחרימו אותו ואת מפלגתו. מי זה גלעד קריב? ישראלי כמונו. נולד בתל אביב, עשה שנת שירות בצופים, היה קצין מודיעין מצטיין בצה"ל, למד משפטים ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, תואר שני ביהדות בהיברו יוניון קולג' בירושלים, תואר במשפטים, תואר שני במשפטים והסמכה לרב.
אלא שקריב הוא רב רפורמי. מבחינת החרדים, עדיף להיות בג'יהאד האסלאמי מאשר בתנועה הרפורמית. מאיפה אני יודע? כי החרדים בכנסת ישראל משתפים פעולה לאורך כל השנים עם הח"כים הערבים (לא, אין כאן השוואה בינם לבין הג'יהאד). אחוות המיעוטים, אפשר לקרוא לזה, ובסך הכל מדובר בתופעה מבורכת.
כשהח"כים הערבים עוזרים להם עם חוק מסוים, הם יעזרו להם עם חוק המואזין, ולהפך. אין לח"כים החרדים בעיה לעבוד צמוד עם ח"כ חנין זועבי או היבא יזבק או עזמי בשארה (שבינתיים נחשד בריגול ונמלט מהארץ) או בל"ד או שמל"ד. זה בסדר. ח"כ ישראלי־יהודי רפורמי? געוואלד. זה אסור. מדובר בטריפה אמיתית.
האנשים האלה מפרקים את העם היהודי. ככה פשוט. השנאה מעבירה אותם על דעתם ועל דתם. החרדים הם מיעוט. הם לא שיחקו תפקיד משמעותי בתחיית עם ישראל בארצו. הם לא נכחו נוכחות משמעותית בחבלי הלידה של הציונות. הם כמעט לא השתתפו בתהליך התקומה. אם זה היה תלוי בהם, היינו כולנו עוד בשטעטל במזרח אירופה. מכיוון שמדינה יהודית־דמוקרטית קמה בכל זאת, הם הקימו את השטעטל המזרח אירופי כאן, בחצר האחורית שלנו. זה התחיל בקטן, עם 600 אברכים, תלמידי חכמים, וזה נגמר באסון גדול: מיעוט ההולך וגדל, הולך וצובר כוח, שמכתיב למדינה שלמה את אורחותיה.
5. תרבות השטעטל
החרדים הם מיעוט הנוהג כמיעוט ברוב תחומי החיים, חוץ מאחד: נושא הדת הופקד בידם כמונופול. דווקא בידי הזרם הכי קיצוני, הכי מנותק, הכי מרוחק. יהדות שאמורה להיות מכילה, מחבקת, מאירת פנים, הפכה לקדורנית, מנותקת, קיצונית ומשתקת. הם מחזיקים את ראש הממשלה במקום רגיש, כי הוא חייב את הידיים שלהם במאמץ להמשיך לפרק את היסודות הממלכתיים של המדינה, ואת המחיר משלמים כולנו.
אם אתם באמת סבורים שהם חרדים לעתיד היהודים בעולם, תבדקו שנית. מאחורי מנגנון הגיור החרדי משגשגת תעשייה קטנה. בדיוק כמו מנגנון הכשרות, מונופול פסול נוסף שמנפח עלויות אבל מפרנס עשרות אלפי משפחות. אם אתם קרובים לצלחת או יודעים להטמין כמה שטרות במעטפה, תוכלו לגייר ולהתגייר בקלות יחסית. הקומבינה שולטת, הידיים רוחצות זו את זו, תרבות השטעטל חוגגת. 12% מתושבי המדינה אוחזים במניות שליטה על אורחות חיינו, הולדתנו, נישואינו, גירושינו ומותנו.
פסיקת בג"ץ השבוע ניתנה מחוסר ברירה. ממשלות ישראל לא מוכנות להכריע בסוגיה, בסופו של דבר הכל מתנקז לפתחו של בית המשפט העליון. משה ניסים הסביר את זה מצוין השבוע, משמיט את לסתותיהם הנרעשות של מגישי ערוץ 20 שהיו בטוחים שהמרואיין בא לקלל, אך יצא מברך. הוא פשוט אמר את האמת. מה שלא מפריע לחרדים ולעושי דברם להמשיך לשקר.
העובדות פשוטות: בג"ץ לא מתערב בסוגיית "מיהו יהודי". לא נכנס להלכה. קביעותיו מתייחסות רק לעקרון השוויון. אין סיבה שמתגיירים בגיור רפורמי וקונסרבטיבי בארה"ב, שהוכרו בישראל מזמן, ייהנו מיתרון על מי שחי בארץ, משרת בצה"ל, משלם מסים ועובד. פסיקת בג"ץ ניתנה אך ורק לצורך מרשם האוכלוסין וחוק השבות, עניינים שאין להם דבר וחצי דבר עם ההלכה. אבל הגעוואלד החרדי נמשך במלוא עוזו.
להביט במסע השמד והגידופים שהם מנהלים נגד היהדות האמריקאית ולהתחלחל. ראש הממשלה שלחש על אוזנו החרשת של המקובל הרב כדורי שאנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים, מסייע עכשיו להליך ניתוקם של רוב יהודי העולם מישראל ומהיהדות. כשבורות מתחברת לשנאה שמחוברת לקיצוניות, מקבלים אסון.
מי ששכנעו את הנשיא טרומן לתמוך בהחלטת החלוקה ובהקמת מדינה יהודית לעם ישראל בארצו היו שני הרבנים הרפורמים סטפן וייז ואבא הלל סילבר. רוב הדמויות המרכזיות בתנועה הציונית האמריקאית שהובילו את המאבק של ציוני אמריקה על תקומת ישראל בארצו היו רפורמים וקונסרבטיבים.
גם היום: רוב רובם של פעילי איפא"ק, השדולה היהודית העוצמתית, של התורמים מיליארדים לישראל כל שנה, של אלה שעומדים לצדנו בשעותינו הקשות, אינם אורתודוקסים אלא רפורמים או קונסרבטיבים. בבתי הכנסת שלהם מונפים דרך קבע דגלי ישראל. הם מתפללים לציון ולשלומה של ישראל. נתניהו מחק אותם מהסד"כ. הוא מתעלם מהם, הוא אומר בגלוי שמבחינתו הם כבר לא קיימים. הוא מעדיף את הנוצרים האוונגליסטים. למה? ככה. האמת היא שעדיף לשמוע "ככה" מאשר את הטיעון ש"הם עושים בר מצווה לכלב!", שאני נאלץ לשמוע כמעט כל בוקר.
אגב, הם לא. כמעט בכל בתי הכנסת של הרפורמים והקונסרבטיבים אסור לחגוג שום דבר לחיות מחמד ואסור להשתמש בתשמישי קדושה כלשהם בהקשר הזה. אבל זה לא מפריע לקומיסרים של הקיצוניות היהודית להמשיך להסתובב עם "מד יהדות" ולנפות מקרבנו את הלא ראויים. מי קובע מי הלא ראויים? אלה שמשרתים הכי פחות, תורמים הכי פחות וכלל לא מגדירים את עצמם כציונים.
במקום שותפות גורל והכרת תודה ליהודי אמריקה, בניהם ונכדיהם שעומדים לימיננו כל השנים, אנחנו משליכים אותם עכשיו אל מתחת לגלגלי האוטובוס. בכייה לדורות, מחדל היסטורי, תבחרו אתם את ההגדרה הנכונה. אני חושש שבקרוב מאוד נחצה את קו פרשת המים והסיפור הזה יהיה בלתי הפיך.
אני חוזר לחברה החרדית עצמה. משהו קורה שם. משהו מפעפע מתחת לפני הקרקע. החרדים הם אנשים נבונים, סקרנים, מביני עניין. הם הרבה יותר ישראלים מאשר לפני עשור או שניים. הם החלו למאוס בגורלם. הם יודעים שאפשר להישאר חרדים גם בלי להיות עניים. אפשר להיות חרדי וללמוד ליבה. אפשר להיות חרדי ולהגיע להייטק, ללמוד רפואה, להיות מהנדס או בעל מקצוע מכובד.
סקר שנערך ב"כיכר השבת" הראה שכ־35% ממצביעי ש"ס ולמעלה ממחצית ממצביעי ג' סבורים שנציגיהם כשלו במהלך משבר הקורונה. הם מבולבלים. הקורבנות הרבים שאיבדו החרדים לקורונה מעוררים סימני שאלה כבדים. זה לא בהכרח משבר אמונה. אפשר לכנות את זה משבר דרך.
את המצב הזה מנצלים, בינתיים, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר מהציונות הדתית. זוהי החמצה היסטורית. מי שאמור להישאב לוואקום הזה בקרב החרדים הוא הרב חיים אמסלם. תלמיד חכם ועילוי בתחומו, מי שכתב ספרים על גיור, מי שמוביל את הקו השפוי, האנושי, המחבק והמכיל של היהדות האורתודוקסית, מי שמציע לחרדים עתיד אחר, טוב יותר, בלי לאבד כמלוא הנימה מאמונתם. העובדה שהחרדים נשאבים אל הימין הקיצוני המטורלל, אל יורשיו של הרב כהנא, במקום להבין שיש להם אלטרנטיבה ראויה ממש מתחת לאף, היא פשוט בכייה לדורות.
6. עד כאן
לפני שבועיים כתבתי כאן על פרשת התאבדותו של לוחם גבעתי ניב לובטון, שבעקבותיה החליטו ראש אכ"א אלוף מוטי אלמוז והרמטכ"ל רב־אלוף אביב כוכבי לא להסתפק בטיפול המינורי של הפרקליטות הצבאית ולהדיח מתפקידו קצין בדרגת רב־סרן, מפקד מצ"ח באר שבע, בגין אחריותו הפיקודית לאירוע הנורא שהביא למותו של חייל צעיר בן 19 שלא אמור היה למות.
הקצין עתר לבית המשפט המחוזי, והשופטת אורנה לוי ביטלה את הדחתו והחזירה אותו לצבא. בעקבות הביקורת, שיגרה דוברות בתי המשפט את פסק הדין המלא. טענות נוספות שמעתי מכמה קוראים, חלקם עורכי דין או משפטנים. קראתי את פסק הדין. לא רק שאני מחזיק בדעתי, היא אף התחזקה. מדובר בפסק דין שגוי מיסודו, מעוות מבסיסו.
טוב עשה הרמטכ"ל כשהחליט לעתור לבג"ץ, וכולי תקווה שבג"ץ יבין מה קורה כאן ויחזיר במהירות את המצב לקדמותו. אחת הסיבות שגרמה לתלאותיה הנוכחיות של מערכת המשפט, היא אטימות מהסוג הזה.
זה לא שפסק הדין מוטעה עובדתית. להפך. הוא מנומק, מפורט, בנוי לתלפיות. ברמה העובדתית, השופטת לוי צודקת לגמרי. אי אפשר להוכיח קשר סיבתי ישיר בין אירוע ההתאבדות לבין תפקודו של הקצין האחראי. אני מתעלם כאן מגילוייו של יוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות", שלפיהם היה מידע שיכול היה לשנות את דעתה של השופטת, אך היא סירבה לשמוע אותו מהוריו של לובטון. בואו נניח שאין מידע כזה. בואו נניח שהיא צודקת.
העניין הוא שאין למשפט האזרחי או הפלילי שום סיבה לחדור למתחם הזה של האחריות הפיקודית בצה"ל. זכותם של קצינים להדיח את פקודיהם אם הם סבורים שיש להם אחריות פיקודית על אירוע כזה או אחר. ברגע שנתיר למשפט הפלילי לחדור ברגל גסה להיררכיה הפיקודית־מבצעית בצה"ל, אפשר להתחיל לקפל.
לעולם לא אשכח את החלטתו האומללה של היועמ"ש מיכאל בן־יאיר להגיש כתב אישום פלילי נגד קצין צה"ל צעיר שטעה בניווט במהלך פעילות מבצעית בדרום לבנון, טעות שהובילה להיתקלות שהובילה לנפילת אחד החיילים. מה לטעות בניווט בשטח אויב ולמשפט הפלילי?
האירוע הזה היה קו פרשת מים שנבלם, לשמחתי. פסק הדין בעניין לובטון מחזיר אותנו להחלטה האומללה ההיא, והשלכותיו עלולות להיות הרסניות. כל מ"כ שיודח בגולני יעתור לבית המשפט המחוזי. כל תרגיל מנהיגות של מ"פ בצנחנים יעבור ביקורת שיפוטית. בג"ץ צריך וחייב להגיד, "עד כאן".