איך אמא שלי נהגה לומר לנו בכל פעם שיצאנו נגדה, שלא הסכמנו איתה או שלא הבנו את מניעיה: "כשתהיו אמהות, תבינו". אני שונאת להודות בתבוסותיי, אבל איכשהו, מיום ליום, אני פתאום מבינה. אני לא יודעת מי ברא את האדם - אם זו רוח הקודש, האבולוציה או איזה מעשה כשפים, אבל אני בטוחה שאת האישה בראו שלושתם יחד, כי להיות אמא, אישה וקרייריסטית זה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי.

אחרי הלידה הטראומטית שהייתה לי ועליה סיפרתי לכם פה, חזרתי הביתה. גור דאג שיגיע מנקה מבעוד מועד, שבמקרר יהיו כל הדברים שאני אוהבת, ואמי, שהתנדבה לישון פה כמה לילות עד שאסתגל לשגרה, הכינה לעצמה חדר מאולתר בסלון ועמדה בכל רגע במרפסת כדי להשליך סוכריות (בזהירות מרבית) על בתה היולדת ונכדתה החדשה שהגיעה אל העולם.

בבקרים הכל נראה פסטורלי, גור נישק אותי ואת הילדה, שאל את אמי אם היום זה היום של הקוסקוס ולקח איתו רשימת קניות שהכנתי מראש - מטרנות, טיטולים ובקבוקים עם פיות שונות, עד שתסתגל לאחת מהן. הכל נראה לי כמו חלום.

לא אעשה לזה רומנטיזציה, אף שהרבה יותר נוח לקרוא דברים יפים - היה זה חלום בלהות. ולמה? כי לא הכרתי את הבת שלי, את זו שציפיתי לה תשעה חודשים, שלא לומר 31 שנים. כבר כשנולדה ובלעה מים מקוניאליים, נלקחה ממני אל הפגייה, שם שהתה שבוע שלם בתוך חליפת קירור מיוחדת, שמטרתה לצמצם נזק, אם חלילה קרה כזה.

לא הספקתי לשאול לאן לוקחים אותה, מתי יחזירו לי אותה, ורק ראיתי את גור יוצא מחדר הלידה, מביט בי ואומר “אל תדאגי, אני לא זז ממנה", שעה שרופאה בכירה מפשקת את רגליי עוד קצת, כאילו לא יצאה משם ילדה עכשיו ואומרת “מרסל, יש לנו כמה תפרים לעשות".

שבוע שלם עליתי תפורה, כאובה, הורמונלית ובוכייה אל הפגייה. לא אכלתי ארוחת בוקר, לא חיכיתי לביקור האחיות והרופאים במחלקת היולדות, ברגע שפקחתי את עיניי, בין שזה באמצע הלילה מתוך צמא ובין שזה בבוקר כשהחלה המחלקה להתעורר, מיד נעלתי את נעלי הבית שלי ועליתי צולעת, כאובה ועם דמעות כאב על לחיי אל הפגייה. בכל פעם, מחוץ לפגייה, כששמעתי בכי תינוקות, גיליתי מהו היצר האמהי.

אני זוכרת בפירוש שעצמתי את עיניי מחוץ לחדר 3 ואמרתי לעצמי “רק שזו לא גפן, רק שזו לא הבת שלי". ידעתי שלא אוכל לעמוד בפני העובדה שישנתי מכוסה בשמיכה נעימה במחלקה למטה, כשמסביבי המון מתנות ששלחו לה חבריי ומשפחתי, והיא בתוך חליפת קירור בוכה ואין אדם שם פעמיו אליה.

למזלי, מתוך עשרות הפעמים שעליתי במשך השבוע לפגייה המצוינת שם, באסף הרופא, היא בכתה רק פעם אחת, והפעם הזו הייתה תלויה בי לגמרי, היא הייתה די רעבה וחיכו שאעלה להאכיל אותה. ברגע שטלפנו אליי, טסתי על נפשי, כאילו אם לא תוכל הקטנה, ייחרב העולם.

כשהניחו אותה עליי, מלאה בצינורות שהלוואי ואשכח כבר, והניחו בידיי בקבוק קטן, הכנסתי לה את הפייה לפה בחרדת קודש והתחלתי לשיר שוב, בפעם המי יודע כמה, את “בואי, אמא" - השיר שהכירה עוד מהבטן. בגלל הקור שהייתה שרויה בו ומשקלה הנמוך, בהתחלה לא פקחה את עיניה, ובגלל זה, בכל אתחנתה שלה ממציצת הפייה חדלתי אני מהשיר ואמרתי, “אמא פה, אמא שומרת עלייך", וכל כך רציתי לנשק אותה, אבל פחדתי שאזיק, שמשהו יתנתק, ישרוט אותה או יציק.

כשהייתה נרדמת בידיי, היו אחיות הפגייה משיבות אותה אל המיטה המנוכרת כל כך ומבקשות ממני ללכת למחלקה ולאכול, כי אמרו להן שאני לא מכניסה כלום לפה ושאני חייבת להתחזק. תמיד הסכמתי איתן, הבטחתי לעשות כן וכשהגיע מגש האוכל אליי, או משלוח סושי שהאחיות שלי שלחו כי ידעו כמה חיכיתי לו תשעה חודשים, או אוכל חם שגור הביא מאמי המחכה בבית, נסתם לי התיאבון ורק דמותה של הבת שלי שם בפגייה עניינה אותי.

סליחה על התיאור, אבל בכל יום דיממתי, בלי הפסקה, רמת ההמוגלובין שלי ירדה ל־7, ושני רופאים הסבירו לי שעליי לקחת מנות דם. “ואם לא?", שאלתי. “אם לא, זה ימים עד שתקרסי", השיבו. באותו הרגע הושטתי להם את היד שהייתה כבר מחוררת מכל כך הרבה בדיקות ועירויים, והתחזקתי, בשביל הלב שלי, שתי קומות למעלה בתוך חליפת קירור רעה, שגם אותה אני רוצה לשכוח.

כשהגענו הביתה סוף־סוף, רציתי להראות לה את חדרה היפה שנצבע בגוני צהוב ועל קירו השמאלי אותיות בד גדולות היוצרות את השם גפן. רציתי להראות לה את כל דובוני אכפת לי שקניתי לה בגודלם הטבעי ובמחירם המופקע, רציתי למדוד לה את כל הבגדים שהזמנתי לה ולהניח אותה בתוך העריסה המתנדנדת, אבל פחדתי כל כך, רגע אחרי שילדתי אותה כבר נלקחה ממני, אולי אני זרה לה?

אמי לימדה אותי הכל, איך לגזור את כל התוויות מהבגדים, איך להכין את התמ"ל (מטרנה, אל תשפטו) מבלי שיהיו גושים, איך מלבישים אותה בלי להכאיב, ואיך מעודדים אותה להוציא גרעפס די במהירות. וכמעט שלא הקשבתי, אספתי רסיסי מידע שיהיו לי לזמן טוב יותר, גושי הבכי עמדו לי בגרון, וכאבי התופת לא הרפו ממני, גם לא עם המון אופטלגין ואלף משחות שמרחתי.

בלילה השלישי, כשכאב לי על אמי שכמעט לא עוצמת עין, התרוממתי בקושי מהמיטה והתיישבתי על יד העריסה. “גפן של אמא", לחשתי לתינוקת היפה שלי, “אני מתחזקת בשבילך". אולי שמעה אותי, כי מיד התעוררה ובכתה. ביד אחת אספתי אותה, תמכתי בראשה כמו שהראתה לי אמי, ובצעדים קלים וכאובים צעדנו אני והיא אל המטבח, נזהרות שלא להעיר אף אחד.

ככה למדתי לתפקד ביד אחת, טרומפלדור פראייר ליד אמא שצריכה להכין אוכל. הכנתי לה את המטרנה, הנחתי בצד שתתקרר, בינתיים, ניגשתי איתה אל משטח ההחתלה, הנחתי אותה, שרתי לה את “שקיעה נוגה" בגרסה העצובה של אריק סיני, והופ, הנה טיטול נקי, משחה ואפילו בגדים חדשים. בסביבות חמש לפנות בוקר כבר נרדמה עליי, לב לתוך לב, ונשימותיה הקטנות בשקע צווארי. אמי שהתעוררה וגור שהתארגן לצאת אל עבודתו הביטו בשתינו וחייכו: “זהו, את יכולה ללכת, מרגלית", אמר גור לאמי. “תרגיע", צעקה עליו, “גם לי יש ילדה שאני צריכה לדאוג לה".

הקנאי הזה החליף נושא ושאל אם היום זה היום של הקוסקוס וסוף־סוף היא אמרה לו “כן, היום תקבל קוסקוס". צחקתי, ליטפתי את ראשה של גפן והנחתי אותה בעריסה. יומיים אחר כך שאלתי את אמי, בזהירות מרבית כדי שלא לפגוע בה, אם תוכל לחזור לביתה, גם בשביל שתנוח קצת, כי היא לא צעירה, וגם כי אני רוצה ללמוד לבד. היא נעתרה מיד, וכשהיא יצאה מביתי פרצתי בבכי. לא יודעת אם שמעה זאת, אבל שבה על עקבותיה, חיבקה אותי ואמרה: “אל תבכי, את אמא עכשיו ואני אבוא הרבה, מה נראה לך? שאני אעזוב את הנכדה של מרגלית?".

מאז אני יותר ערה מאשר ישנה, הגזים שתקפו אותה מותירים אותי בחוסר אונים משווע, יש כל מיני פתרונות, אבל שום דבר לא יכול לטבע, כולנו עברנו את זה וגם אהובתי הקטנה תעבור את זה. אני צריכה להגיש טורים, להרצות, למכור ספרים, לחתל, להאכיל, להוציא גרעפסים ולשיר שירים (אתמול שרתי לה את "מה לך, ילדה" של זוהר, אני מגוונת) ועם כל זאת לא לשכוח שיש לי אהוב בבית שגם לו מגיע יחס.

ואתם יודעים משהו? קשה לי, אני מרגישה שעוד רגע ואני מתפרקת, אבל בכל פעם, רגע אחרי הגרעפס, כשהיא מביטה בי בעיניה הגדולות והירוקות ושאריות חלב מטפטפות על סנטרה, אני מקבלת אל תוך הווריד בוסט מטורף של אלף מנות דם, שמחזקות אותי יותר מהכל. “כשתהיו אמהות, תבינו", אמרה לנו אמי ועכשיו אני מבינה. דם זה לא מים, דם קונה אהבה, בכאב, בקושי, בעייפות אבל עדיין - אהבה!

ואף שלבי עוד קצת קרוע משברי הזיכרונות הרעים, אוטוטו, כשתחייך אליי את חיוכה הראשון או תמלמל שברי קולות, יתאחה הוא ודי.
אפילו קהלת כתב: “עת לקרוע ועת לתפור".

אהובתי הקטנה, איזה כיף שהפכת אותי כך פתאום
לאמא
ולא סתם אמא,
אמא שלך, אמא של גפן.