משהו: הפרק הראשון של "מותק בול באמצע" כל כך טוב, שאני שואל, כמו ששאל הידיד של מותק כשהוא שמע כמה כסף זורם לכיסי חבר כנסת: "איפה הקאץ'?"

טיפוסי מצביעים

בטוחים בעצמם // זה המצביע שיודע מה הוא רוצה, חשב והחליט, שקל את כל ההשלכות של ההצבעה שלו, ועכשיו רק נותר לו להטיל את הפתק בקלפי. הבעיה היא שעל פי הסטטיסטיקה, המצביע הבטוח בעצמו הזה עלול להיות חלק מרבים שהיו בטוחים בעצמם מאוד גם בבחירות שעברו, ואחר כך אמרו: איך אדם שקול כמוני טעה!

אוטומטיים // אלה הם המצביעים שלא טורחים לחשוב על סיבת ההצבעה שלהם. הם מצבעים בפתק מסוים כי ככה. סוג המצביעים שמנהיגי המפלגות שלהם הכי אוהבים.

מתלבטים // עד הרגע האחרון הם לא יודעים מה יצביעו. פעם הם חושבים כך, ופעם אחרת. זה יכול לנוע מתמיכה במפלגות החרדיות עד תמיכה במרצ או במרב מיכאלי. שלא לדבר על אלה שמתלבטים בין מרצ לבין מרב מיכאלי, ועלולים להכריע את תוצאות הבחירות, כי בגללם אחת המפלגות האלה לא תעבור את אחוז החסימה. אלה המצביעים שהכי שנואים על הסוקרים.

פתקי ההצבעה בבחירות 2021 (צילום: שלמה בן-עיזרי)פתקי ההצבעה בבחירות 2021 (צילום: שלמה בן-עיזרי)


מצביעים הפוך ממה שהם סיפרו לאחרים // יש בעיה בדמוקרטיה: אין חוק יסוד שאוסר לשאול אדם מה הוא מצביע, ואין שוטר שאוסר על אדם לומר מה הוא מצביע. ככה התעוותה הדמוקרטיה לסוג של טרנד חברתי. היא כבר איננה יותר שיטה שבה אדם חושב בשקט עם עצמו ועם מצפונו מה להצביע. בהיעדר חוק לאיסור השאלה "נו, אז מה תצביע?", ואכיפתו בתקיפות, אין שום ערך לעובדה החשובה מאין כמוה - והיא שבדמוקרטיה אמיתית הבחירה היא חשאית. איזה חשאית, כאשר על פי הנימוס המקובל אדם נאלץ לענות לחבריו, למשפחתו, למעביד שלו או ללקוח שלו, לחבריו לכיתה באוניברסיטה או לדייט שלו מה הוא מצביע, כששאלה כזו מוצגת בפניו? כך נוצר מצב שאנשים מצביעים עבור הפתק הנאה והמועיל להם חברתית. נכון שאדם יכול לומר דבר אחד לסביבה, ואז מאחורי הפרגוד בקלפי לפעול על פי מצפונו, מוחו והאחריות שלו למדינה. אנשים כאלה נדירים.

מצביעים הפוך ממה שהם אמרו בסקרים // גם בסקרים שואלים: מה תצביע? אני עונה "אסור לשאול, ואסור לענות", אבל יש כאלה שמשיבים לסוקרים מיד: אני מצביע גנץ. חלק מהם משקרים. בכוונה. הם רוצים להכשיל את הסקרים, לבזות את הפרשנים ואת ערוצי הטלוויזיה השנואים עליהם. הם רוצים שבליל הכרזת תוצאות הבחירות כולם יהיו לצחוק, לקלון וללעג. שכל אלה שכל הזמן הודיעו שהתוצאה תהיה רוב ל"איכס, רק לא ביבי", ייאלצו להודיע: "ביבי". ככה, הבוחרים האלה, המורחקים תדיר מהאולפנים, ייהנו כפול. גם מתוצאות הבחירות וגם מנפילת התחזיות והתקוות של המחנה השני.

מצביעים ומיד מתחרטים // הם יוצאים מהקלפי בהרגשה של אדם שהניח את הז'יטונים ברולטה על מספר מסוים, וכשהגלגל התחיל להסתובב רצה לשנות. הבטן מתכווצת ברגע שהם משלשלים. מה עשיתי? הם שואלים את עצמם. אני לא מדבר על אלה שברגע האחרון שכחו את האותיות של המפלגה שלהם, במיוחד משום שבגלל כל המפלגות החדשות הם לא ידעו מה האותיות, ומבינים שהצביעו ל"ני" מפלגת "עולם חדש", במקום ל"צי" מפלגת "עצמנו, עצמאים וליברלים".

קלפי בחירות (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)קלפי בחירות (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)


האסטרטגוס // בסלון שלו יש שולחן חול ענק, ועל הקירות לוחות מחיקים ולוחות מגנטיים, והוא מתכנן. אם הוא יצביע למפלגה הזו וזו, כך הוא סובר בעודו מתקתק על המחשבון שלו, הוא יוסיף מנדט כאן ויגרע מנדט שם, שזה יוביל לעליית כוחה של מפלגה שלישית שבעצם בה הוא רצה. התכנון שלו והניתוחים שלו והחצים הרשומים על הלוח שלו, והפתקים הצמודים ללוח המגנטי שלו, והבובות של הפוליטיקאים שהוא מזיז על שולחן החול שלו מעידים שההצבעה שלו תגרום לסדרת מהלכים שתסתיים בניצחונו.

מצביעים בהיגיון ותוך נטרול הרגש, כשטובת המדינה היא השיקול היחיד מול עיניהם // שמעתי חוקר שאומר שהוא שמע ממישהו שיש מצביע כזה.

התחפושות

כמעט פסח, אבל לפני פורים האחרון אמרה תלמידת תיכון אחת: "אני אתחפש ליפה". אמרה חברה שלה: "אז אני אתחפש לחיה". אמרה חברה אחרת: "אני לא צריכה תחפושת בשביל זה". זקן שעבר שם הוסיף בדיחה בלי ששאלו אותו: ״מישהי אמרה על מישהי אחרת: היא לא באמת יפה, היא רק נראית ככה״.

היו עוד תגובות לרעיון להתחפש ליפה. הנערות שילבו בתשובותיהן גם הומור עצמי, אבל אחת שברה פתאום את לבו של העוקב הזקן שהקשיב מהצד לשיחות של הנערות על הרעיון לעטות תחפושת של יפה, כשהיא אמרה: "אבל אין את זה במידות שלי".

ככה זה היה. המאזין מהצד יודע שאם הוא יגיד לה, לתיכוניסטית, שהיופי בא בכל המידות, ושאין מידה אחידה ליופי, היא תקשיב בקושי, אולי תגיד "אוקיי בומר", שפירושו כידוע: מה מישהו מדור הבייבי בום יכול להבין במחשבות של מי שנולדה במאה אחרת, שאפילו אחרי מהפכות פמיניסטיות שהביסו את הרעיונות המיושנים, עדיין מה שהיא הייתה רוצה והעולם רוצה ממנה לא בא בכל המידות.

כוחנו בלא אחדותנו

באמת, למה הם לא מתאחדים במחנה "רק לא ובשום אופן לא ביבי"?
כי המחנה הזה מורכב בעצם ממנהיגים שמספרים לבוחרים שלהם ביושר מה הוא חזונם, דרכם, אמונתם ותוכניותיהם במילים המפורשות: "רק לא ביבי", אבל כל אחד מהאישים הרצים האלה לא משלימים את המשפט.

בנימין נתניהו  (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)בנימין נתניהו (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

המשפט המלא הוא: "רק לא ביבי, רק אני".
זה המסר של הפוליטיקאים שנשבעים באולפנים שלא יישבו עם ביבי, לא מתחתיו, לא מצדו, לא לידו, אבל לא משלימים את המשפט. הססמה המלאה היא: "רק לא ביבי, כי אני רוצה". כי נמאס לי לחכות רק מפני שאין לי סיכוי מול אדם מוכשר ורב־יכולות כמוהו. האם אני צריך, שואל את עצמו פוליטיקאי שרץ נגד ביבי, שהוא ילך סוף־סוף כדי שגם לי יינתן סיכוי? אז מה אם אני בינוני? לבינוניים אסור לחיות? אז מה אם ברור שאם רק אצליח להגיע ל־50% מההישגים של נתניהו אראה את עצמי כהצלחה מלאה. רק לא ביבי, כי אני אני אני. המדינה לא חשובה עד כדי כך שאשכח שגם אני אני אני קיים.

הרי אם המדינה חשובה, ביבי צריך להמשיך, ומפלגות אחראיות צריכות לשבת איתו. אבל כמה זמן אני יכול לחכות? די, יש דברים דחופים יותר מאשר המדינה, הכלכלה, ההישגים.
זו הסיבה שהפרשנים לא מציפים, כי הם לא רואים. זו הסיבה שמחנה "רק לא ביבי" מכיל שברי מפלגות ומקבצי אישים שכל אחד לעצמו, והם לא מסוגלים להתאחד. להתאחד פירושו: רק לא ביבי, ושיט, גם לא אני אני אני.

פינת השלולית

בקבוצות הסטודנטים הופיעה הודעה: שתי נסיכות, שותפות בשלולית שכורה, מחפשות צפרדע כשותף שלישי. התכונות הדרושות: יודע לתקן דליפות ולפתוח סתימות, לא משחק "פורטנייט" בסלון ובלי אשליות שנהפוך אותו לנסיך.