האזינו לטור של בן כספית

1. שיחת טלפון חשובה

ביום שישי ה־16 בנובמבר 2012 הופתע תא"ל גיא צור לקבל טלפון דחוף מלשכת הרמטכ"ל בני גנץ. נאמר לו להגיע בצהריים לבית ראש הממשלה ברחוב בלפור לשיחת ראיון עם בנימין נתניהו. ראש הממשלה התנהל אז כמה חודשים ללא מזכיר צבאי. משהו, מישהו או מישהי עיכבו אז בחירת מזכ"ץ חדש, עניין שולי בדרך כלל. נתניהו קיים כבר סבב ראיונות אחד, אבל לא היה שבע רצון (או שלא הצליח להשביע את רצונו של מאן דהוא) מאף אחד מהקצינים ששוגרו לראיון.

תא"ל צור הופתע מעט. הוא סיים חודש ימים קודם לכן את תפקידו הקודם באג"ת, אבל לא היה מדובר ביום רגיל. הזעקתו למעון רה"מ התרחשה בעיצומו של מבצע עמוד ענן, שהחל יומיים קודם, עם חיסולו של רמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי בעזה. צה"ל גייס מילואים, הדרג המדיני התלבט אם להיכנס לפעולה קרקעית בעזה, חמאס שיגר מאות רקטות לעבר יישובי הדרום וגוש דן (אחת פגעה יום קודם בבית בקריית מלאכי והרגה שלושה אזרחים), וצור שם פעמיו לירושלים.

הוא הגיע למעון ונאמר לו להמתין. המתין חצי שעה־שעה (זמן המתנה מינימלי כשמדובר בנתניהו'ז) ואז הגיע ראש הממשלה. דקה, מקסימום דקה וחצי לאחר תחילתה של הפגישה, הגיעה הגב' נתניהו ולחשה משהו על אוזנו של בעלה. נתניהו התנצל ויצא. את הראיון ערכה הגברת. השיחה הייתה קולחת והתעכבה רק כשהגיעו לנושא ההתנתקות, שבוצעה על ידי רה"מ שרון שבע שנים קודם.

תא"ל צור היה אחד הקצינים שפיקדו על המבצע. "איך יכולת לעשות את זה?", הקשתה גב' נתניהו. הוא מלמל משהו. כעבור כחצי שעה חזר הנתניהו המקורי, זה שנושא רשמית בתואר ראש ממשלת ישראל, והחליף את רעייתו. הוא החליף עם תא"ל צור כמה דברי נימוסין, משהו כמו שתי דקות, והשניים נפרדו.

בכירים רבים עברו את החוויה הזו במחיצת בני הזוג נתניהו. נקראים לראיון אצלו, מרואיינים אצלה. הפרקטיקה פשוטה: מישהו, או הגברת עצמה, נכנס ומודיע לנתניהו על "שיחת טלפון חשובה". הוא קם והולך, היא מתיישבת במקומו. גם בסבב הראיונות למזכ"ץ שנערך בקדנציה של הרמטכ"ל איזנקוט, חזר הדפוס הזה על עצמו.

ארבעה תתי־אלופים זומנו לראיונות בלשכת ראש הממשלה. אחר כך הם זומנו ל"ראיון השלמה" פעם נוספת, הפעם בבלפור. הם הסבו עם נתניהו בפאטיו ובכל פעם, דקות ספורות לאחר תחילת הפגישה, הוזעק נתניהו לשיחת טלפון חשובה במשרד. במקומו הגיעה הגברת נתניהו והמשיכה את הראיון באופן טבעי לגמרי.

"הרמטכ"ל איזנקוט התקשר אליי מזועזע", העיד שר הביטחון בוגי יעלון, "הוא אמר לי 'שמע, זה לא היה ראיון עם ראש הממשלה, אלא עם רעייתו'". גם הפעם, אף אחד מארבעת המרואיינים לא נבחר. יעלון הבין שמ"הבית" מבקשים למנות את אל"ם אליעזר טולדנו, שהיה בכלל אל"ם ולא תא"ל לפני קידום (אין בדברים כדי לפגוע בטולדנו, קצין רב־זכויות). בעקבות הסבב הזה, מעיד יעלון, הוא אסר על קציני צה"ל במדים להגיע יותר לראיונות בבית ראש הממשלה.

2. בהשראת הבית

עדותו של דוד ארצי שפורסמה השבוע (ביו־טיוב) מתכתבת עם מציאות מטרידה, שאותה מכיר כל עיתונאי שסיקר את הנתניהו'ז בעשור האחרון, כמו גם כל יועץ, עוזר או בעל תפקיד בלשכת ראש הממשלה, כל שר בליכוד וחלק גדול מבכירי המערכת הפוליטית. על פיה יישק דבר, נקודה. לוחות הזמנים, מפת הפגישות, מינויים בלשכה ומחוצה לה, נסיעות לחו"ל, הכל בא ויוצא מהגברת, לא מהאדון. התופעות הללו מתוארות כאן שנות דור. ברצותה, היא מוחקת את נפתלי בנט ואיילת שקד מרשימת מורשי הקיום, ברצותה מחליטה מי ימונה, מי יקודם, מי לא ידרוך על המפתן.

כולם יודעים שכל אלה שנודו במהלך השנים מסביבתם של בני הזוג המלכותי, נודו בפקודתה. בנט ושקד הוכרזו כבטלים ומבוטלים לאחר הקדנציה הטראומטית שבה שימשו כראש המטה ומנהלת הלשכה של נתניהו. מאז, הנ"ל נוכחים נפקדים. גם כששקד שרת המשפטים בממשלת ישראל, היא נאלצת להידחק למפגש בין ממשלת גרמניה לממשלת ישראל בתחבולה (לשכת רה"מ ניסתה להדיר אותה מהאירוע) וטסה בטיסת לואו־קוסט פרטית כי מישהו (או מישהי) לא מאפשר לה לעלות על מטוס ראש הממשלה שטס לאותו יעד בדיוק ועל סיפונו שרים רבים אחרים.

מאיר דגן המנוח סיפר פעם (זה נחשף בעמודים האלה) איך ישב עם נתניהו לפגישת עבודה במעון בבלפור. אין בישראל דבר סודי יותר מפגישת ראש ממשלה וראש מוסד. רק בעלי סיווג ביטחוני מקסימלי רשאים לנכוח בה. דגן הופתע להיווכח כי במהלך הפגישה נפתחה הדלת והגברת נתניהו הצטרפה. הוא הפסיק לדבר. "תמשיך", אמר לו נתניהו. "אדוני, אני מעדיף להמשיך אחרי שהגברת תצא", ענה דגן, "זה בסדר", אמר נתניהו, "היא שותפת סוד". אבל דגן לא השתכנע, "לא זכור לי שעברה סיווג ביטחוני", ענה.

הגברת יצאה בטריקת דלת. לה אין סיווג ביטחוני? אז גם לדגן לא יהיה. הוא לא זכה יותר לראות את המעון בבלפור מבפנים והוגלה לאי־המצורעים שבו נערמים אויביה של הגברת לדורותיהם. פגישותיו עם נתניהו בשארית הקדנציה התקיימו בלשכה או במטה המוסד, לא בבלפור. גורל שלו זכו רבים אחרים שסומנו, מסיבה כזו או אחרת, במרוצת הדורות.

כשהיה האלוף אייל זמיר המזכיר הצבאי של נתניהו, הוא הפך לחביבה של הגברת. מאז הוא מועמד לרמטכ"לות. חובה לציין: זמיר הוא מהמשובחים באלופי צה"ל. העניין הוא שתפקיד המזכ"ץ היה תפקידו הראשון כאלוף. לא עשה תפקיד אלוף פיקוד, לא עמד בראש אגף במטכ"ל. בוסר לגמרי. ועדיין, זה לא הפריע ל"בלפור" לדרוש את מינויו לתפקיד.

יעלון נעמד על הרגליים אחוריות והתנגד. הוא משוכנע עד היום שעיכוב מינויו של איזנקוט בשלושה חודשים בא בהשראת "הבית". הרי נתניהו הציע לאיזנקוט את תפקיד הרמטכ"ל ארבע שנים קודם, אחרי הפארסה של פרשת גלנט, אז היום הוא פתאום לא מתאים? כך או אחרת, יעלון התעקש ואיזנקוט מונה.

לא. אובססיית אייל זמיר לא חלפה. היא חזרה, ביתר שאת, גם לקראת מינויו של אביב כוכבי. ליברמן לא הצליח לאשר את המינוי אצל נתניהו. ביבי דרש למנות את זמיר. ליברמן הבין בדיוק מאיפה מגיעה הדרישה הזו, אבל ליברמן לא ילד. הוא המתין להמראתם של בני הזוג לעומאן, ובזמן שהיו באוויר, הודיע רשמית על מינויו של כוכבי. כשמטוס ראש הממשלה נחת בעומאן, נרשמה שתיקה רועמת במשך שעות ארוכות. יש אומרים שהיא הייתה מלווה בלא מעט צעקות. הנתניהו'ז בלעו, בסופו של דבר, את הצפרדע.

3. הסכם שלום בית

אין מי שלא יודע שכדי להזיז משהו, להתמנות לתפקיד כלשהו, או לגייס תמיכה למהלך כזה או אחר, צריך אותה, לא אותו. אחד המוכשרים והערמומיים במערכת הביטחון לדורותיה הוא ראש המוסד הנוכחי, יוסי כהן. על פי פרסום של רביב דרוקר שלשום, מתוך תמלילי עדותה של הדס קליין, כהן זיהה את מקור העוצמה האמיתית בבית ראש הממשלה עוד כשהיה בעל תפקיד בכיר במוסד.

הוא השתמש בארנון מילצ'ן, שהשתמש בבקבוקי שמפניה וסיגרים, כדי להכשיר את לבה של הגברת ולהבטיח לה את נאמנותו. זה השתלם. אחר כך הפך ליועץ לביטחון לאומי, שם גייס אותה למצבת סוכניו באופן רשמי. אין יעד בעולם שבו הביעה הגברת רצון לבקר, שלא הפך לביקור רשמי.

את הסוף כולם יודעים. נ', שהתחרה איתו על תפקיד ראש המוסד, כבר קיבל את ההודעה שזכה. בצהרי יום ההכרזה נתניהו אף דיווח על זה לשר הביטחון שלו, יעלון. אבל בינתיים מילצ'ן הרים כמה טלפונים, הגברת איחרה שעתיים לאירוע פומבי שבו עמדה להשתתף, ההכרזה על זהותו של ראש המוסד התעכבה שעה ורבע, ובסוף הפור נפל על יוסי כהן.

נ' סיפר לימים שנעשתה אליו שיחת טלפון אחת נוספת (מעניין אם שני בני הזוג היו על הקו, או רק הבעל), שבה הוא נשאל על נאמנות אישית. כך או אחרת, הבחירה בכהן הוכיחה את עצמה. הוא גם ראש מוסד מצוין וגם ממשיך לתת שירותים לבלפור (כולל שכנוע האמירותים לקבל את נתניהו באבו דאבי עשרה ימים לפני בחירות). הבעיה היא בתהליך.

את דוד ארצי הכרתי בזכות דן רביב. את דן רביב כלל לא הכרתי עד שיום אחד, לקראת סוף 2019, הוא הרים לי טלפון. "אני חייב לספר לך משהו", אמר. הגעתי, והוא סיפר. חבר שלו, כך אמר, ראה בשנות ה־90 את ההסכם בין ביבי לשרה נתניהו. דבר ההסכם הזה נחשף לראשונה בספר שכתבתי יחד עם אילן כפיר וראה אור ב־1997 - "נתניהו, הדרך אל הכוח". את הסיפור הביא כפיר.

אחרי שהתוודה על בגידתו ברעייתו שרה בפני כל עם ישראל ב־1993, דקה לפני הפריימריז הגורליים בליכוד, הסכימה שרה לקבל בחזרה את ביבי הביתה, והשניים חתמו על הסכם שלום בית. את ההסכם ערכו עו"ד יעקב נאמן מצד שרה ועו"ד דוד שמרון, מקורבו ובן דודו של ביבי.

ההסכם עיגן את זכויותיה של שרה, את העובדה שתבוא לכל מקום יחד עם בעלה ועוד דברים רבים. הפרטים הנפיצים והמטלטלים שמסר עכשיו ארצי, לא היו בספר שלנו. כך או אחרת, הסיפור לא הוכחש בזמנו, איש לא תבע דיבה או ערער. יש לי אין ספור הצלבות, מגורמים שהיו מקורבים אז לעורכי הדין ולצדדים נוספים, שהסכם שלום בית אכן נחתם.

דן רביב היה פעם עיתונאי, רב־זכויות ופעלים. אחר כך הלך לעסקים והפך לשותפו ואיש סודו של איל ההימורים שלדון אדלסון. אחרי 15 שנים צפופות עם אדלסון, חזר ארצה בשנת 2014 ומאז הוא איש עסקים עצמאי. ארצי, כבן 76, עונה להגדרה של "מלח הארץ" ועוד נשאר קצת פלפל. היה משנה למנכ"ל התעשייה האווירית, היה נשיא מכון היצוא, בנו של המנהל המיתולוגי של תיכון "אוהל שם", בן למשפחה ימנית, ממקימי הציונים הכלליים, אחר כך בליכוד.

רביב וארצי חברי ילדות. גדלו ברמת גן, היו ביחד בשבט "עופרים", שירתו בנח"ל ובצנחנים, לחמו על שחרור ירושלים. עד היום הם חברים קרובים. כשרביב שמע בפעם ראשונה את סיפורו של ארצי, לסתו נשמטה. איך לא סיפרת לי את זה עד היום? שאל אותו. ארצי אמר שאחרי שנתניהו הובס ב־1999, זה הפסיק להטריד אותו. כשחזר לשלטון ב־2009, הוא התחיל לחשוב על זה, אבל רק בשנים האחרונות, כשהתרבו הפרסומים על מעורבותה של הגברת נתניהו, הלכה ובשלה בתוכו ההחלטה לספר את הסיפור. כאזרח, כפטריוט ישראלי, כמי שלא יכול להחריש עוד.

לאחר מאמצים ממושכים, הפגיש רביב ביני לבין ארצי. לאחר ששמעתי את הסיפור, התחלתי בתהליך הבדיקה. הסיפור שסיפר על היותו מקורבה ואיש סודה של הנדבנית המיליונרית היהודייה גיטה שרובר ז"ל, אומת במלואו. הרקורד של ארצי ללא רבב. כל מי שהכיר אותו או נתקל בו אי־פעם, תמים דעים: ישר כמו פלס, ישראלי מפואר מדור המייסדים.

לקחתי אותו למשרדו של בודק הפוליגרף הוותיק נתי שגיא. ביקשתי שיכלול גם שאלה ספציפית על "הסעיף הביטחוני". ארצי סיפר שההסכם, שאותו ראה בפגישה עם דוד שמרון בשנות ה־90, כלל סעיף שלפיו נתניהו יתייעץ עם שרה ויקבל את אישורה לפני מינוי ראש מוסד, ראש שב"כ ורמטכ"ל. התוצאות של בדיקת הפוליגרף היו חד־משמעיות: דובר אמת, ללא ספקות כלשהם.

4. קופה לא משותפת

אחרי שלא אזרתי אומץ לפרסם את הסיפור, המשיכו רביב וארצי לעיתונאים נוספים. הוא עבר בדיקת פוליגרף נוספת. ועדיין, הוא לא הצליח לפרסם את הסיפור. במשך כשנה ביצעתי עבודת תחקיר מאומצת במטרה להצליב את הסיפור: הגעתי לאנשים שעבדו במשרדי עורכי הדין המדוברים (נאמן ושמרון). חלק מהם נתנו את ההצלבה: אכן, היה הסכם שלום בית מפורט, רב עמודים, שהוחזק בכספת מיוחדת במשרדו של יעקב נאמן (וכנראה גם בצד השני, משרדו של שמרון).

לצערי, לא אני ראיתי את ההסכם הזה, אלא דוד ארצי. אישית, אני מאמין לו. במהלך השנה החולפת הוא סיפר את הסיפור הזה ללא מעט אנשים וכולם מאמינים לו. האירועים שעליהם הוא מספר התרחשו לפני כ־25 שנה. פה ושם אפשר היה למצוא סתירות או אי־דיוקים טכניים. בכל הקשור לליבה, ארצי היה יציב לאורך כל הדרך. הוא זוכר, לטענתו, את הפגישה ההיא, בבית קפה בכפר סבא, לפרטי פרטיה. הוא זוכר מה שמרון לבש, עם איזה תיק עור חום הוא הגיע, מתי הוא שלף את ההסכם והניח אותו, בארשת מנצחים, על השולחן.

מה היה האינטרס של שמרון להראות לארצי מסמך רגיש כזה? על פי ארצי, שמרון היה נואש. גיטה שרובר, אותה "ירש" מאביו פרקליט המדינה המנוח ארווין שמרון, התכוונה לפטר אותו. הריטיינר האגדי (מיליוני דולרים) שקיבל ממנה החזיק אז את המשרד שלו. אובדן הריטיינר יכול היה להביא לאובדן המשרד כולו. שמרון ידע שארצי הוא מקורבה ואיש אמונה הקרוב ביותר של שרובר. הבעיה הייתה ששרובר עצמה לא החזיקה משמרון ג'וניור. להפך. ארצי ידע את זה. כדי לשכנע את ארצי שהוא אחד האנשים המקושרים והחזקים במדינה, הראה שמרון את ההסכם. לכאורה.

אם הדברים שארצי מספר נכונים, מדובר באחד הסיפורים החמורים בהיסטוריה השלטונית בישראל. יחסיהם של בני זוג הם עניין פרטי, אלא אם כן נסחרים בהם נכסים נוספים. אם נתניהו מאציל לרעייתו סמכויות שלטוניות (מינויים במערכת הביטחון, וגם במערכת השלטונית עצמה), זוהי הפרת אמונים קלאסית. אנשים שמצביעים מחל, מצביעים עבור נתניהו. איך אומר ינון מגל? אבקש לכתוב על הפתק שרה ובנימין נתניהו. הבעיה: זה לא כתוב שם.

במהלך אין ספור השעות שביליתי עם ארצי ורביב בשנה האחרונה, שמעתי על פרטי הפרטים שנכתבו לכאורה באותו הסכם. כל הפרטים התאימו "בול" למציאות שאותה אני מכיר מקרוב. הסמכויות באשר לנסיעות. למספר המזוודות. למעצב השיער. ללוח הזמנים. לנגישות לכל דיון ואירוע. לגודל הסוויטה שתוזמן. השליטה על הכסף המשפחתי. לבנימין נתניהו לא תהיה נגישות למזומנים. מי שתשלוט על הקופה זו הגברת. כל זה לכאורה, כמובן, אבל מתכתב עם כל המידע שנצבר לאורך השנים על התנהלותם של בני הזוג.

כל מי שרוצה לקשור את זה לסרטונים שראינו השבוע על העוזרת הקרובה של נתניהו מגניבה לידו מזומנים בכל פעם שהוא "משלם" עבור כוס קפה בסיורי הבחירות המתוקשרים שלו, עושה את זה על אחריותו. בני הזוג נתניהו כבר הודו, יותר מפעם אחת, שלביבי אין ארנק ואין כרטיס אשראי. "אנחנו מאבדים אותם כל הזמן", תירצה זאת שרה באחת מחקירותיה. האיש מתנהל חיים שלמים בלי ארנק וכרטיס אשראי, זוטי דברים שאין בהם צורך במעמדו. יכול להיות שבעצם אסור לו להחזיק כרטיס אשראי? יכול להיות שיש לנו עסק עם החטוף המוכשר ביותר בהיסטוריה? אלה כבר יצירי הדמיון שלי, אבל בישראל 2021 המציאות מלגלגת על הדמיון.

לאורך השנים ביקרו רבים את הסיקור ה"מוגזם" בענייניה של שרה נתניהו. כמי שעסק בכך, נדמה לי שהביקורת מיותרת. היום יודעים כולם, כולל הביביסטים, שמדובר בבעלת הדעה והמאה בבית נתניהו, גם בנושאים ממלכתיים. בשנים האחרונות היא קיבלה חיזוק בדמות הבן יאיר. זה יכול להשפיע, למשל, על עמדת האב בפרשת החייל אלאור אזריה, זה יכול להקרין על מינויים, על קידום פוליטיקאים, על מפגשים אסורים (אני, למשל, נאלצתי בזמנו לפגוש את האיש בדירות מסתור) ועל כל מה שאפשר להעלות על הדעת.

5. חשופים בצריח

הנה עוד סיפור: לפני כמה חודשים נחשף כאן אחד הסיפורים שומטי הלסת שיצאו אי־פעם מבלפור: במהלך בדיקת השב"כ התברר שאב הבית במעון ראש הממשלה, אפי אזולאי, עוסק בפלילים. אזולאי נכשל במבדק הביטחוני, והצטבר עליו מידע שהיה מביא, בכל מקום נורמלי, להפסקה מיידית של העסקתו באתר הרגיש ביותר במדינת ישראל.

בשירות הביטחון הכללי היו משוכנעים שאזולאי לא יחזור למעון. בהתחלה היה נדמה שהוא אכן בדרך החוצה. הוא "הוגלה" לווילה הסמוכה למעון בבלפור ועבד משם. אלא שכעבור עוד כמה ימים, התברר שראש הממשלה הפעיל את סמכותו והורה להשאיר את אזולאי בתפקידו. מדובר באדם הכי קרוב היום לגברת נתניהו. הוא נחקר לאחרונה בחשד לשיבוש הליכים בכל הקשור לעובדות המעון.

הוא המוציא והמביא שלה בכל העניינים, יחד עם "קצין הביטחון" אלון חליוה (עכשיו מנסים להעניק לחליוה הנ"ל סמכויות באשר ל"חדר המתנות") ודרורית שטיינמץ מאגף הכספים, זהו הטריומווירט שבאמצעותו מנהלת הגברת את המדינה. אז אזולאי נשאר. על אפם ועל חמתם של כולם. כי נתניהו החליט. השאלה היא איזה נתניהו. מהיכרותי עם מי שהיה פעם פוליטיקאי אחראי, פרגמטי וזהיר, אני לא בטוח שמדובר בו.

תגובת עו"ד דוד שמרון: "הסרטון שהפיץ דוד ארצי ברשתות החברתיות הוא שקר וכזב. מעולם לא ערכתי הסכם כזה לבנימין ושרה נתניהו, לא ראיתי הסכם שמישהו אחר ערך, וממילא לא הראיתי הסכם כזה לאיש. גם הסיפור של ארצי על ההסכם שלי עם גיטה שרובר הוא שקר וכזב. לא היה ולא נברא. את גיטה שרובר ייצגתי בתחומים רבים ומגוונים במשך 18 שנה, ומשרדי ייצג אותה אף קודם לכן במשך כ־20 שנה נוספות. דבריו של דוד ארצי שקריים, ובכוונתי להגיש נגדו תביעת דיבה".

תגובת בני הזוג נתניהו הייתה צפויה פחות. היא הייתה לקונית מאוד: "הדברים שקריים ויטופלו משפטית". בדרך כלל פרסום כזה נענה במתקפת ביביסטים פרועה בכל החזיתות: השופרות תוקעים באמצעי התקשורת, הבוטים והרובוטים מציפים את הרשתות החברתיות, קבוצות הוואטסאפ רותחות וכו'. במקרה הזה, דממה דקה. סוג של מבוכה. מישהו נתן הוראה להוריד פרופיל, לשמור על שקט יחסי, לדפדף הלאה. מעניין.

לסיכום: אישית, אני מאמין לדוד ארצי. אישית, אני בוש ונכלם שלא העזתי לפרסם את הסיפור הזה בעצמי. זה לא סוד שהתקשורת העצמאית שנותרה כאן מותשת, נרדפת, נלחמת על קיומה. למשפחת נתניהו אין מגבלה תקציבית בהגשת תביעות, ויש לה צבא של בוטים, רובוטים, מגיבים ומתלהמים הסר למרותה 24 שעות ביממה.

נכון, לא קל להתייצב בחזית מול כל זה כל יום, כל היום, אבל את התירוצים האלה נשמיע בטיעונים לעונש. כל מה שנותר לי זה להוריד את הכובע בפני שני האנשים האמיצים האלה. דוד ארצי ודן רביב, שהחליטו לעשות מעשה. שני חברים שיצאו לדרך ויודעים שהיא לא פשוטה ואולי מסוכנת.

אם במקרה של ארצי, לא הייתה לו ברירה, שהרי אין סיפור בלי מספר, בעניין דן רביב הופתעתי: הוא לא אמור היה להתייצב בפרונט עם החבר שלו. רוב החברים יעדיפו במקרים כאלה להסתופף בצללים. אבל רביב, בהחלטה אינסטינקטיבית, החליט לקפוץ למים. אני לא מתחבא, אמר, אני יוצא יחד עם דוד החוצה. אני לא משאיר אותו לבד. נלחמנו יחד על שחרור ירושלים, נילחם גם עכשיו.

דוד ארצי ודן רביב הבינו את משמעות התייצבותם הגלויה מול המצלמות והמיקרופונים, חשופים בצריח, באירוע הזה. הם מוכנים לשלם את המחיר, אם ייגבה מהם כזה. הם נלחמו על המדינה הזו כשהיו צעירים, ונאלצים להילחם עליה גם היום, כשהם מבוגרים. חבל שאין כאן מספיק מהסוג הזה.
bencaspit5@gmail.com